כעת, לאחר שהמחבל, נשאת מלחם, חוסל על-ידי כוחות הביטחון והמשטרה, עדיין רוחפת ומרחפת, במלה כובדה, בחלל האוויר, השאלה הקשה והמתבקשת והיא - כיצד הצליח מחבל זה לשרוד למעלה משבוע ימים, במקום מחבוא, מבלי שיתגלה הוא על-ידי כוחות הביטחון והמשטרה, כאחת.
המשטרה עצרה, בסוף השבוע החולף חמישה אנשים החשודים בסיוע למחבל, נשאת מלחם, כאשר חמשת עצורים אלה חשודים בהתארגנות בלתי מותרת ובקשירת קשר לביצוע פשע. בית משפט השלום בחיפה האריך מעצרם של ארבעה מן החשודים בסיוע מחבל מערערה בשלושה ימים ומעצרו של החשוד הנוסף, ביומיים נוספים.
אין אנו מתכוונים לעשות מלאכתם של כוחות הביטחון, המשטרה ובתי-המשפט, חלילה וחס. יעשו אה, גם אלה מלאכתם. הראשונים יחקרו - חקור היטב ולעומקם של דברים, החשדות החמורים המיוחסים לחמשת העצורים ובת-המשפט יפקחו על כך, כי לא תיפגענה זכיותיהם הבסיסיות ולא תירמסנה זכויות האזרח הבסיסיות שלהם.
עם זאת, לא ניתן, בכל הכבוד הראוי, להתחמק מהשאלה המציקה והיא - כיצד הצליח המחבל, נשאת מלחם, לשהות במבנה נטוש, לכאורה, בכפר ערערה, בקרבת מקום לבית הוריו ומקום מגוריו הקבוע ואיש, איש - לכאורה לא ידע על שהותו במבנה נטוש נטען זה? כיצד הצליח מחבל זה להשיג אמצעי חימום שאיפרו לו לשרוד - משך שבוע ימים - תקופת הקרה וימי הגשמים הסוערים - ובכלל זה לשרוד בסערה הקשה שפקדה אותנו, בסופו של השבוע החולף? מהיכן השיג מחבל זה אמצעי קיום, בדמות מזון ומשקה שיספיקו לכלכלתו השוטפת משך שבוע ימים, מאז שהיה מעורב הוא בפיגוע ברחוב דיזנגוף, בתל אביב ועד שנתפס?
חמורה לא פחות העובדה, כי לפי פרסומים שונים, בכל התקשורת, הרי חלק מתושבי כפר ערערה התלבטו אם למסור למשטרה ולכוחות הביטחון מידע בדבר נוכחותו של המחבל, נשאת מלחם, בכפר, אם לאו, שהרי הם חששו להיות בגדר של "מלשינים". בין אם נכונים הדברים ובין אם לאו, הרי עצם העלאתם על הסדר היום הציבורי, מעורר את שאלת הנאמנות הכפולה, בה מצויים ערביי ישראל.
מחד-גיסא, חלק מערביי ישראל
(ובכוונת מכוון אין נכנסים אנו לשאלת הכמות המספרית), רואים עצמם מחויבים לזהות הלאומית הפלשתינית שלהם ובתוככי נפשם, מזדהים הם עם ארגוני החבלה הקיצוניים ביותר, המבצעים - חדשים לבקרים - פיגועים מפיגועים שונים, כלפי מדינת ישראל ואזרחיה ומאידך-גיסא, מחויבים הם כלפי מדינת ישראל וכלפי חוקיה. סעיף 262 לחוק העונשין, התשל"ז-1977,
אינו מבדיל בין אזרח ערבי של מדינת ישראל לבין אזרח יהודי וגם/או אזרח אחר של מדינת ישראל, שכן החוק הישראלי חל על כלל אזרחי מדינת ישראל, ללא הבדל דת, גזע ולאום. סעיף זה קובע, כי מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע עשייתו וגם/או השלמתו, דינו - מאסר שנתיים.
במצב דברים זה, הרי לא תעמוד כל הגנה לאזרח ערבי של מדינת ישראל "המתלבט" אם למסור מידע לכוחות הביטחון והמשטרה, בדבר הימצאותו של המחבל, נשאת מלחם, בכפר ערערה והעובדה כי הוא "התייעץ" עם מביני דבר, קודם שפנה ומסר מידע זה, לכוחות הביטחון והמשטרה, לאחר קבלת "ייעוץ" זה. כידוע לכל, אי-ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש ומי שיטען, כי לא ידע שרצח אסור, בהתאם לחוקי מדינת ישראל, לא ייפטר מחומרת הדין ומהעונש המגיע לו אם ירצח, חלילה וחס, אדם במדינת ישראל והכל - בטענה, כי לא ידע שרצח אסור לפי חוקי מדינת ישראל. כך ובדרך דומה יש להתייחס
ל"התלבטותם" של אזרחיה הערביים של מדינת ישראל, בכל הקשור להיותם עלולים להיות מזוהים כ"מלשינים" וכמי "המוסרים", מידע על אחד משלהם לכוחות הביטחון והמשטרה.
לפני כשבועיים ימים, התקיים באוניברסיטת בר-אילן, כנס היסוד של המרכז למשפט יהודי ודמוקרטי, המצוי בשלבי הקמה, כאשר נושא הכנס היה
"משפט יהודי ודמוקרטי: הגדרת הגבולות מחדש". ברב שיח שהתקיים, בין היתר, במסגרת כנס זה, נדונו האתגרים התיאורטיים העיקריים שמעורר חזון חוקתי המשלב זהות לאומית-אתנית עם מוסר פוליטי ליבראלי. בדיון זה, ניסו המשתתפים - שכללו, בין היתר, נשיא בית משפט העליון, פרופ'
אהרן ברק, פרופ' יוסף ויילר, נשיא מכון האוניברסיטה האירופית, פרופ' רחל אליאור, מהחוג למחשבת ישראל, באוניברסיטה העברית, בירושלים פרופ' אמל ג'מאל, מהחוג למדע המדינה, באוניברסיטת תל אביב ומשתתפים אחרים, לברר מצב הידע והמחשבה אודות זהות חוקתית, רב-תרבותיות, ודת ומשפט, בשאיפה להתוות קווים לחידושים תוכניים ומתודולוגיים אפשריים בתחומים אלה.
שמעתי בכלי התקשורת את דבריה של פרופ' רחל אליאור, שטענה, כי חיבור צמד המלים "יהודי ודמוקרטי", יחדיו, הינו אוקסימורון,
שכן לא ניתן לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית - אם הבנתי טיעונה נכונה - שעה שעצם התפיסה היהודית סותרת התפיסה הדמוקרטית, בדברה, בין היתר, על עם נבחר, הלוא הוא העם היהודי, בשונה ובנבדל מעמים אחרים, שאינם נבחרים, כמו בני הלאום הערבי.
ואמנם נכון. יש צדק רב בדבריה של פרופ' רחל אליאור, ככל שהובנו על-ידינו נכונה, גם מצד אחר,
שכן אפליה קיימת במדינת ישראל, לא רק לרעת המיעוט הערבי-המוסלמי והנוצרי, אלא גם לטובתו של מיעוט ערבי-מוסלמי ונוצרי זה. בשל העובדה שבני מיעוט זה פטורים מחובת הגיוס לצה"ל, יכולה משפחה כפרית ועירונית ערבית, מרובת ילדים, להגדיל משק ביתה ולהרחיב כלכלתה.
הדור השני הבוגר במשפחה כפרית ועירונית שכזו, המסיים לימודיו התיכוניים, יכול לנצל עובדת תקופת אי-גיוסו לצה"ל -
והמדובר בתקופה בת שלוש שנים, המשמשת בסיס להרחבה עתידית, בשל היתרון שיש למי שאינו מתגייס לצה"ל, על פני מי המתגייס לצה"ל והמחויב בחובת גיוס זו, מכוח חוק - לתרום לכלכלת המשפחה ולהעשרתה, תוך הקמת בסיס כלכלי משותף, מוצק ואיתן - דבר הנמנע ממשפחה יהודית, בתנאים דומים.
פרשת המחבל, נשאת מלחם, אינה מנותקת מההקשר הציבורי והחברתי הרחב של ההתמודדות היומית של אזרחי מדינת ישראל היהודים, עם מדינת ישראל הערביים ובהגיע גילה של מדינת ישראל, לגיל של קרוב לשבעים שנה,
המוגדר במסכת אבות, כגיל שיבה, אין יכולה מדינת ישראל, לנוח על זרי הדפנה ועוד רחוקה הדרך - מרחק רב - עד שתוכל מדינת ישראל להביא למצב דברים של שוויון -
ואפילו חלקי - בין כלל אזרחיה, שעה שקיימת אפליה, לא רק של המיעוט הערבי, כלפי הרוב היהודי, אלא גם של הרוב היהודי, בהתייחס למיעוט הערבי.