אחותי שוכבת מרותקת למיטה, אחרי שנקעה את קרסולה, ואנחנו דואגים מאוד. כבר היו כמה מתנדבים שהיו מוכנים לקפוץ על הטיסה הראשונה לארץ, מרחק 24 שעות, ואחותי צחקה ואמרה: ״רק מחפשים הם תירוץ...״.
המקרה ממש הביך, כי הוא קרה שם באמצע תל אביב, בשדרות רוטשילד שאני כל כך אוהב. הכאב היה כל כך עז, שהגוף הגיב בצורה בלתי רצונית, ואחותי התעלפה. מסתבר שהמראה לא ריגש איש מהעוברים ושבים. כל אחד ואחת היו נתונים להגיגיהם, מחשבותיהם ועיסוקיהם. אלה הסתכלו בעצים, האחרים בעוברים ושבים, אלו ניווטו את האופנועים ואלו את עגלות הילדים. איש לא טרח לעצור, להתכופף, לתמוה ולנסות לעזור. בחורה שזה עתה התעלפה היא כנראה מראה שכיח ביותר, שם בשדרות רוטשילד-של-הקוטג׳, שכן איש לא התרגש, עצר, קרא בבהלה או הושיט יד לעזרה. מוזר, לא לכך ציפיתי.
יום למחרת, בעיר אחרת, לא בתל אביב (עיר אוכלת יושביה?), שוכבת אחותי במיטה, וכאמור, הפתעה! הגיעה לה לבקר את אחותי לטאה, גדולה יותר מזיקית. זיקיות אני אוהב. הן מטפסות להן על הבניין, וקשה להבחין בהן, למעט מהזריזות המאפיינת את תנועתן. כיוון שהחלונות פתוחים, ולתריסים שלבים, קל מאוד להיכנס פנימה. הזיקיות גם מתחבאות בין העלים למרגלות השיח שמהווה חומה, גדר בצורה מסביב לבניין. פתאום רשרוש, תנועה מהירה, כחטף העין. לא מספיקים להסתכל, והזיקית כבר איננה.
נראה שהלטאה הזו, אולי קצת בחשש, אך לאחר מחשבה, בכל זאת החליטה להיכנס לבדוק את המקום. הכנסת אורחים, איך היא? התנאים טובים? ובעלי הבית, מקבלי אורחים? שמחתי מאוד, שכן הלטאה הצליחה להסב את תשומת לבה של אחותי מהכאב - וגם מהאכזבה שאנשים פשוט התעלמו ממנה כאילו שאדם שהתעלף הוא מחזה שבשגרה - והנה, אנחנו מרותקים באורח שבא לביקור!
הלטאה אכן חששה, הסתכלה ימינה, הסתכלה שמאלה, הייתה מוכנה לנוס בבהלה תוך שבריר שנייה. אך אנחנו התלהבנו. מה אפשר להציע לה לאכול או לשתות, שאלה אחותי. עניתי: היא ודאי תמצא לה מה לאכול - אולי עכביש קטן או נמלים? (עכבישים אני אוהב, ונמלים מלמדות את העצל דרכי עבודה מה הן) כך שלדאוג לא צריך. הטבע דואג לשלו!
הלטאה בשלה, העיפה מבט נוסף, ומיהרה לחלל הגדול מתחת למיטה. שם לפחות לא יבחנו אותה בצורה כל כך מדוקדקת. זה קצת לא מנומס, גם אם זה נעשה משמחה אמיתית, שמחה שבלב ובנשמה. אוי! מי מציץ מלמעלה, שם מצד המיטה? אותה הבחורה ששוכבת עם הרגל מוגבהת? היא ודאי לא מהווה סכנה, שכן עד שהיא תזוז, אני כבר אוכל להסתתר! כך הלטאה, ואנחנו נרגשים! הנה, צריך לארח, מעניין באמת אם היא אורחת לרגע או שתרצה להשתקע?
טוב שבאה לה הלטאה לביקור חולים, ואפילו לא ידעה זאת. היא פשוט טיפסה, כנראה על המרזב בצד הבית או על אחד הקירות החיצוניים, והחליטה לנפוש לכמה דקות.
בלי להתכוון קורים דברים, ואולי הכל במכוון. איבדנו לשנייה את האמונה באדם, לו לפעמים יש לב אבן, דווקא במקום בו ציפינו להומניות, אכפתיות ועזרה לזולת. והנה מצאנו את האמונה בחזרה, תוך פחות מ-24 שעות, דווקא ביצור שברירי לכאורה, באותה הלטאה!
ברוכה הבאה, ותודה שבאת לבקר. בבוקר בבוקר נציץ ונראה אם את עדיין פה. קרוב לוודאי שכבר לא תהיי, אך אנחנו נשמח מאוד לגלות שהחלטת לבלות את הלילה בביתנו, לשמור על אחותי מכל משמר!
