צהרי חג

בארה״ב נוהגים היהודים להכפיל את ימי החג. כך בכל חג - למעט יום הכיפורים. לנו, ההולכים לפי מנהג ישראל, הדבר מוכר רק מראש השנה. מי שמע על יום נוסף לסוכות או על שני סדרי פסח, לילה אחר לילה? המעניין הוא, שאין הדבר מראה על אדיקותם בהכרח של החוגגים. נהפוך הוא, רובם רפורמים או קונסרבטיבים. זהו מנהג גלות שהשתמר, וכך יכפילו יום זה או אחר, אך יתעלמו מהיום האחרון של חג, שבו אנו מצווים לשבות מכל מלאכה. מוזרים המנהגים כאן בארה״ב בקרב היהודים. משפחתי חוגגת את הסדר פעם אחת, ואנחנו בנימוס ובתודה נמנעים להיענות להזמנות לחגוג את הסדר השני. השנה, היום הראשון של פסח התשע״ו היה ביום שבת, ואני חרגתי ממנהגי והצטרפתי לארוחת צהריים של אחר התפילה לאנשים שאיני מכיר באזור בו אני זר מוחלט. הדבר דמה לטיולי לבני ברק, שם אני נעמד באמצע הרחוב הראשי ההומה באנשים ובצאצאיהם - ילדים לבלי סוף - ים של אנשים לבושים, כך נראה, בצורה אחידה, עומד ונהנה בכל הווייתי. עומד אני שם ובוהה. העולם סביבי מסתחרר, ורק אני עומד בתדהמה, בעיניים פקוחות לרווחה, ונושם עמוקות. זר בתוך עמו, ובכל זאת מרגיש קרבה מיוחדת, בלתי מוסברת, שכן ״משלי הם״.

שתי מצות שמורות

ביום שבת, היום הראשון של פסח, הגעתי לאזור שדרות לה-בראה, האזור ה״חרדי״ של לוס אנג׳לס. כמובן שאני מכליל, שכן באזור גם יהודים דתיים מזרם חב״ד ואחרים, אך ככלל, האזור דומה מאוד לבני ברק - יהודים חרדים, לבושים בשחור, מוקפים בהרבה ילדים, חיים בעולם משלהם, מתעלמים לחלוטין מהסובב אותם. כשאני אומר ״הגעתי,״ חייב אני להתוודות שהגעתי ברכב, ועוד חנינו, כך יצא, בדיוק בכניסה לבית אליו היינו מוזמנים. כאמור, טוב שיהודי האזור מתעלמים לחלוטין מהקורה, גם מהתנועה ברחובותיהם, ומכל ה״גויים״ שאינם משלהם. בבית פנימה היה הזוג המארח ואורחים: זוג דתי מאוד, אישה מדרום צרפת (קרי ממרוקו) ואיש מדרום אפריקה. צלחות יפות, חד-פעמיות, כך גם הסכום. לאחר שאנחנו, הגברים, לחצנו ידיים (חל איסור של מגע יד גבר ביד אישה), התחילה סדרת השאלות, שכן זר הייתי בתוכם: מי אני, מה עיסוקי ועוד זרם שאלות שלא פסק, ממש כמו תחקיר ביטחוני בצה״ל. פלפולי לשון, הנאות של שבת. בלי משים, תוך כדי שאנו כך עסוקים, היינו צריכים להפסיק פתאום, ללכת ליטול ידיים. ברכה על היין. כאן קרתה תקרית קטנה, שכן אני רגיל ליין של ילדים (קרי מיץ ענבים). דווקא אני, שעיסוקי יינות מהידועים והמבוקשים ביותר בעולם, כמו גם משקאות חריפים אחרים, יקרי המציאות, כמעט השתנקתי, והייתי צריך לשתות מים ולקוות שלא אשתכר מאותה הלגימה. מצה שמורה. ואחריה, למי שמעוניין, מצה שמורה מזן אחר, אולי בריא יותר? (הזכיר לי הדבר חיטה וחיטה מלאה, או אורז לבן ואורז ״בריא״ במסעדה סינית). בשולחן היו אך ורק מצות שמורות ולא את המצות להן אני רגיל - יהודה, מנישביץ, אסם, וכו׳. הערת אגב: השנה שמנו לב שעל כל קופסא מודפסת השנה. סוף-סוף הגענו לקידמה. בדרך כלל תוצרת משלנו לוקה בתאריך ייצור ותאריך פקיעת תוקף כמקובל בארה״ב, כאילו מנסים אנחנו להסתיר או לרמות את הקונים. כאן קונים חמש קופסאות מצות ארוזות ביחד, במחיר של 3.99, 4.99 או 5.99 דולרים למארז, לעומת המצות השמורות שעולות לפחות פי ארבעה עבור קופסא אחת (קרי פי עשרים לקופסא אחת!). את תוצרת יהודה אנחנו אוהבים. את אסם ציינו לעצמנו כבר לפני שנה לא לקנות יותר.

חמש פרוסות קורן-ביף

השולחן התמלא כל טוב: סלט גוואקמולי (אבוקדו), גזר וצנון פרוסים דקיק, סלט שומר, דג מרוקאי (לכבוד האורחת מדרום צרפת), גפילטע פיש תוצרת בית לבני הבית והאורחים האשכנזים - ואני זכיתי לראות את הכלי הענק בו היו כל קציצות הדג, קילוגרמים כה רבים, סלט ירוק מחסה (בו לא נגעתי, שכן היה מבחר כה רב של סלטים אחרים), ולמען האמת, איני זוכר את המנות הנוספות, שכן הצלחות העליונות ואיתן המזלג הקטן נאספו על-ידי הנשים, בעוד אנו הגברים ממשיכים להתפלפל ולהתענג על אותה השבת ואותו יום חג. זרם נשים למטבח וממנו. צלחות מורדות, ומיד כלי הגשה גדושים כל טוב מגיעים בזרם בלתי פוסק. עוף חם. פשטידת עוף פושרת. מנה קרה. קורן-ביף - וכבר מתחילה שיחה לגבי תירס, ומשם אנו גולשים לאורז ולקטניות - האם חל איסור או שזהו פשוט מנהג אשכנזי שהפך לחוק-בל-יעבור? מדוע ״אסור״ לאכול חמישה סוגי קטניות, ומה ההבדל ביניהן לבין אורז (אצל הספרדים היו ממיינים אותו שלוש פעמים, בעוד אצלנו, הווז-ווזים, קל היה לטעות בשוק ולכן השתרש אותו מנהג). כלי ההגשה מועברים מיד ליד, ומייעצים לי להתכבד מיד בשתי פרוסות של הקורן-ביף, אך אני עקשן ולוקח רק אחת (כמובן שהצטערתי אחר כך, אך נשאר כל כך הרבה שהתכבדתי בעוד שלוש פרוסות!). ואז מגיעה בעלת הבית, שהגפילטע פיש מעשה ידיה היה פאר המנות הראשונות, עם כלי ענק ובו צ׳ולנט (חמין). מסתבר שזהו מאכל אופייני של האשכנזים-אמריקנים (ואני שנמנה עליהם אפילו לא ידעתי!). אין לי מושג מה עוד היה, אך יודע אני בוודאות שזה לא היה הכל. בין הצ׳ולנט לבין הקורן-ביף, הרגשתי ברקיע השביעי. פלא שעזרתי לעצמי והתכבדתי פעם נוספת, ואחריה פעם נוספת על זו הקודמת?

שני מקררים לחג

המסובים האחרים הורידו את הכל בלגימה. שתייה חריפה, מסתבר, היא חלק בלתי נפרד מכל סעודה, עוזרת ודאי להוריד את האוכל וגם לעכלו! בקבוקי יין כשר למהדרין, ברנדי, סליבוביץ מיושן, ליקר מסוג זה או אחר, גן עדן ממש לכל, ואני נהנה לראות את כולם, צרכנים בפועל, לא בפוטנציה, שכן אם היה השוק של משקאות חריפים צריך להתקיים על קונה כמוני, כבר מזמן היה פושט את הרגל. (למעשה, זה גם לא נכון כל כך, שכן נוהג אני לקנות משקאות חריפים תוצרת הארץ כמתנות לחג. לפסח, לדוגמה, היינו תמיד מביאים ארגזי 777, אך לפני שנתיים הפסיקו לייבא אותו לכאן, ועברנו לשטוק 84, שהוא גם יפה יותר ומסתבר - כך נאמר לי ממקורות מוסמכים ביותר - טעים ומשובח יותר!) בינתיים התגלגלה השיחה למחוזות מעניינים ביותר, שכן אני - הגר, האורח, הזר, התייר - לא מתבייש ושואל בסקרנות: האם תמיד הגברים יושבים בעוד הנשים משרתות אותם? האם הגברים עוזרים בהכנות לחג? היכן מאכסנים את כל כמויות האוכל האדירות (שכן יש לזכור שזה רק שבת בצהריים, וכבר עברנו ליד סדר אחד וליל סדר שני מידפק בדלת, ואחריו יום שני של חג)? הנה, מצביעים על מקרר אחד, ושני ישנו בחוץ (אני משוכנע שיש גם מקפיא נפרד...). ואיך, אני מסתכל בתמיהה בבעלת הבית, היא עוד עומדת על רגליה ונראית כל כך טוב?! אני בשלי, מתמיד לשאול, מאתגר, מתעניין בתמימות ובכל הכנות ובכוונה שלמה, והנה מגיעות המנות האחרונות: אננס על הגריל עם אבקת קינמון שזורה עליו, אננס ותותים טריים, תבשיל כמו רסק תפוחי עץ או מרקחה, עשוי מרוברב עם תפוחי עץ ותותים שבושלו ביחד, וגולת הכותרת לדעתו של בעל הבית - עוגת מצות - מצות שהושרו ביין מתוק, שכבות שכבות ומעליהן (ואולי ביניהן) שוקולד. מדוע בעל הבית כל כך התפאר בכך? מסתבר שזו המנה הייתה מעשה ידיו לתפארת! הנה, גם הגבר בבית עוזר ופועל...

שינה מחויבת המציאות

בינתיים נכנסו שכנים, שסיימו לאכול אצלם בבית, כך שהם לא נגעו בכלום. נראה שבשבת ובחג, מבקרים אלו את אלו, וכך מעבירים את השבת, אתנחתה בין סעודה אחת לרעותה, בין תפילה לזו שאחריה. אני משוכנע שבשלב כלשהו הגיע זמן ״רבותי נברך״ על זה שאכלנו, וגם אמרנו ברכה ותודה לבעלי הבית שאירחו אותנו, שיזכו להמשיך ולארח גם אחרים, ושבזה הבית ישרו אור ומזל ורק בשורות טובות. אחרי ארוחת הצהריים של אותו יום שבת וראשון של פסח, לא הייתי מסוגל לעשות שום דבר למעט לישון שנת עמלים. כל אותם ערב ולילה לא הייתי מסוגל להכניס כל דבר נוסף לפי, וגם למחרת היום - שלפי מנהג ישראל היה חול המועד - לא הייתי רעב. הכל תודות (או בגלל) לאותם צהרי חג אצל הדתיים-האורתודוקסים של שדרות לה-בראה בלוס אנג׳לס!