בימים אלה קודם חגיגת חג העצמאות וקודם קיום יום הזיכרון - עולה, מחדש, על שולחן סדר היום הלאומי, שאלת הזיכרון הקיבוצי-לאומי. יחד עמה עולה
חלק צמוד ובלתי ניתן לניתוק ממנה שאלת הנכחת האתוס הציוני, בדרך של קביעת היסטוריה ציונית רשמית ומחייבת של מדינת-ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.
המדינה, המתבגרת, משנה לשנה, מתחילה אט אט ובקשיים גדולים
להתרגל לדפוסים רשמיים ומחייבים. חרף זאת, מחפשת היא, פתחי מילוט ושחרור מכבלי אחריות ציבורית, לקביעת ההיסטוריה והאתוס הציוני המחייבים. המדינה מותירה קביעת אתוס ציוני זה, ליד המקרה, למדיניות בלתי סדורה, בעליל ובלבד בלבד שלא להיות אחראית ומואשמת "בקביעת אתוס ציוני, שאינו משקף הלכי רוח מרכזים ושולטים בחברה הישראלית". מה צריך נתניהו, גם "יציקה כזו" על ראש שמחתו?
כבר אמר וקבע לפני שנים הרבה יוליוס קיסר, כי ההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים. אמון על קיום, מימוש וביצוע עיקרון כוחני זה, טשטש הצד המנצח
בעיקר לאחר מלחמה עקובה מדם, ששולב בה קרב אידיאי מר ובלתי ניתן לפשרה כל שהיא - באופן, נחרץ, חד-משמעי ובלתי מתפשר, כל התנגדות אידיאית של המחנה האחר, לשלטונו הוא. אמון על עקרונות "הדמוקרטיה" במדינות בהם קיים עיקרון פוליטי זה, במידה זו או אחרת לא רצח הצד המנצח מתנגדיו האידיאולוגיים, או אותם לבתי-כלא, אבל הוא פעל למחיקת ערכיהם מהשיח הציבורי, כמעט לגמרי.
דוגמה נפלאה לדרך של טשטוש הזיכרון ומחיקת האתוס המקודש של הצד האידיאולוגי המנוגד לצד האידיאולוגי השולט במדינה, הינה הקמת בית-חולים לחולי נפש, בידי ראש-ממשלת ישראל הראשון,
דוד בן-גוריון, במקום בו נכלאו והוצאו להורג, עולי הגרדום שהשתייכו למחנה הימין ולא למחנה השמאל, שמראשיו היה דוד בן-גוריון.
עם כיבושה של עכו בידי הבריטים, בשנת 1918, הפך מבצר עכו לכלא. בתקופת המנדט הבריטי היה כלא עכו בית הסוהר המרכזי בארץ ישראל. הבריטים החזיקו בכלא זה אסירי המחתרות. הפך המקום לבית הסוהר המרכזי בארץ ישראל לתקופת המנדט הבריטי. בשנת 1920 נכלא במקום זאב ז'בוטינסקי יחד עם 19 מחבריו שהיו מגיני ירושלים במאורעות תרפ. בתקופת המנדט הבריטי לכל אורכה נכלאו בכלא עכו מאות מחברי המחתרות, ההגנה, אצ"ל ולח"י. שמונה מעולי הגרדום מצאו את מותם בתליה בכלא עכו: שלמה בן יוסף, דב גרונר, יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני, מרדכי אלקחי, מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס.
מוזאון אסירי המחתרות - עכו הוא מוזאון הנצחה לזכרם ופועלם של חברי המחתרות העבריות בתקופת המנדט הבריטי, שנכלאו בכלא עכו. המוזאון ממחיש את אורח חיי האסירים בכלא ואת סיפור פריצת כלא עכו. באתר מוקדשים חדרי הנצחה לתשעת הנופלים בפריצה ולתשעת עולי הגרדום.
עם קיום המהפך הפוליטי, בתאריך 17.5.1977, פונה בית-החולים לחולי נפש, בידי ראש הממשלה הנוכחי,
מנחם בגין, מהמקום והוקם במקומו מוזאון אסירי המחתרות - עכו. מוזאון זה משמש הנצחה לזכרם ופועלם של חברי המחתרות העבריות בתקופת המנדט הבריטי, שנכלאו בכלא עכו. המוזאון ממחיש אורח חיי האסירים בכלא וסיפור פריצת כלא עכו. באתר מוקדשים חדרי הנצחה לתשעת הנופלים בפריצה ולתשעת עולי הגרדום.
בכך המחיש מנחם בגין - בפועל ולמעשה - כתיבת ההיסטוריה, בידי המנצחים והחזיר לדפי ההיסטוריה, חטיבת ידע וזמן, שנמחקה - כליל - בידי ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, לאחר שהיא לא תאמה - ואפילו סתרה - משנתו האידיאית. דוגמה נוספת להשתלטות ההיסטוריה של המנצחים,
תוך קביעת עובדות היסטוריות מסולפות, המחליפות ההיסטוריה העובדתית, יכול לשמש המקרה של 23 לוחמי הפלמ"ח שיצאו לשליחות ימית עלומה, בלבנון, יחד עם קצין בריטי שהתלווה אליהם
ונעלם, גם הוא יחד עמם, אשר גורלו האישי - להבדילו מהגורל והתיעוד ההיסורי - נקשר, בקשר הדוק ובל יינתק, מגורלם האישי. מעשה שהיה כך היה. כג יורדי הסירה הוא כינוים של עשרים ושלושה לוחמי הפלמ"ח, אשר נעלמו, יחד עם קצין בריטי בשם פאלמר, שהתלווה אליהם, בדרכם לביצוע פעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי, שבלבנון, בתאריך 18 במאי 1941.
כמפורט ב"ויקיפדיה", הפעולה יצאה לדרכה בבוקר יום ראשון, כא באייר תשא (18 במאי 1941), ממעגן חברת החשמל בחיפה. לעשרים ושלושת הלוחמים צורף כמשקיף מייג'ור, סר אנטוני פאלמר (Palmer), שהיה קצין תותחנים בריטי ואיש מנהלת המבצעים המיוחדים (אנגלית: Special Operations Executive) שהוקמה, כגוף מיוחד בידי ממשלת בריטניה בראשות
וינסטון צ'רצ'יל, שלא היה כפוף למשרד המלחמה הבריטי. הספינה הייתה עמוסה בציוד, סירות נחיתה, חומרי חבלה, ונשק אשר כולם סופקו על-ידי ההגנה. כאשר הספינה הגיעה אל מול חופי לבנון, התקבל מהספינה שדר (ששודר ממשדר מתוצרת ה"הגנה"), ש"הכל בסדר". זה היה אות החיים האחרון שהתקבל מהספינה.
בשל סודיות הפעולה וחוסר הוודאות לגבי גורל האנשים נמנע מה"הגנה" מלדווח למשפחות הלוחמים, זמן רב על היעלמם. . רק באוקטובר 1942 נמסרה הודעה רשמית, מטעם הסוכנות, למשפחות הנעדרים, לאחר שהתקבל לכך, אישור הביון הבריטי.
למרות שצוות הספינה מנה 24 לוחמים, כולל אחד ערל, קצין שאינו יהודי, החליט הממסד הפוליטי של ה"הגנה" שאליו השתייך ה"פלמ"ח" שהיה אחראי לפעולה זו, להנציח את "כג יורדי הסירה", בלבד, בהנצחה הראשונית והרשמית. רק לאחר מכן אגב אורחא ובשפה רפה - נזכר גם הקצין הבריטי (בלוחית הזיכרון בטיילת אוסישקין שהציבה עיריית תל אביב ובעוד לוחות הזיכרון, אך תמיד בנפרד מכג הלוחמים היהודים). הצעה לשנות שם בית הספר לקציני-ים מ"כ"ג יורדי הסירה - בית הספר לקציני ים עכו", שהוצעה למפקד
חיל הים דאז, האלוף שמואל טנקוס ז"ל נדחתה, בנימוק שהשם המקורי של בית-הספר כבר נשתרש.
דוגמה נוספת לכתיבת ההיסטוריה, בידי המנצחים, הינה יחס הממסד הפוליטי השולט לפני קום המדינה ולאחריה ללהקות הצבאיות שבדרך, שלא השתייכו לפלמ"ח. פזמוני להקת "החישטרון" (של חטיבת גבעתי והחי"ש), "להקת השרון" (של חטיבת אלכסנדרוני), "הלהקה הצבאית הארצית" (הלהקה המרכזית של המחת"ר -מחלקת התרבות), "להקת הכרמל" ו"להקת איילון", הושכחו וכנגזרת מכך, גם נשכחו ונעלמו מהזיכרון ההיסטורי הקיבוצי. בספר: "משפחת הפלמ"ח" שכתבו וערכו
חיים חפר ויבדל"א, חיים גורי, נכללים,
אך ורק פזמונים שהושרו, בידי להקת הזמר והבידור של הפלמ"ח - "הצ'יזבטרון. כך אין מושרים עוד ואפילו לא ביום הזיכרון וביום העצמאות פזמוני ה"חישטרון" ושאר פזמוני להקות צבאיות שבדרך, שלא זוהו במישרין עם הפלמ"ח ועם מפא"י של אז שנתגלגלה - לימים - בתנועת העבודה.