מסתבר שאני עדיין חי וקיים ונושם, אם דברים לא מפסיקים להפתיע אותי כל פעם מחדש. נפלאות החיים. אכזריות בני אדם. עקשנות היהודים (זה אצלנו בגנים). בטור זה אעסוק ב״טרזן״ משלנו, ובטור המשך, בנוצרי שהוציא דברים מהקשרם ומשוכנע שהוא ממשיך בדרכו של אחד משלנו, רק שהוא בילבל ימין ושמאל, למעלה ולמטה, לפנים ולאחור.
היום, כאמור, נעסוק בטרזן: ״אני,
דני דנון!״ (היום, שגרירנו באו״ם; צריך היה נתניהו להרחיקו ככל הניתן ממדינת ישראל). כשחשבתי שאת הכל כבר ראיתי, מסתבר שכלל וכלל לא. זה עתה קיבלתי הזמנה לאירוע של יום שלם באו״ם. בהזמנה נאמר: ״כנס של למעלה מ-1,500 סטודנטים, פעילים, אנשי חוקה ומשפט ומעצבי דעת קהל אמורים להשתתף, וזו תהיה ההתכנסות הגדולה ביותר מסוגה עד כה הממוקדת במלחמה בתנועת החרם [BDS]״.
דני דנון, שגרירנו באו״ם, מסביר: "BDS היא התצורה המודרנית של אנטישמיות. קיום הכנס נגד BDS כאן, באומות המאוחדות, יביא יחדיו קואליציה בינלאומית נגד תנועת החרם וישלח הודעה חדה וברורה לכל מתנגדינו - ישראל לא תרפה ותמשיך לחשוף את שקרי התעמולה של תנועת החרם״.
שגרירנו המהולל והדגול באו״ם (סליחה, הוא מהולל ודגול גם מחוץ לפרוזדורי האו״ם, לא רק בבניין הארור ההוא), דני דנון המאוד-מכובד, ממשיך ומדגיש שיחד איתו (העומד בראש הכנס, חשוב מאוד לדעת תמיד מי עומד בראש!), יהיו גם הזמר מתיסיהו שהופעתו בפסטיבל בספרד בוטלה בשל לחץ על המארגנים בשל עמדותיו הפרו-ישראליות ותעוזת מצחו להופיע בפני קהלים ישראלים ויהודים, ואח״כ הביטול בוטל, והוא הופיע בפני כ-40,000 אוהדים; השופט
אליקים רובינשטיין, סגן נשיא בית המשפט העליון; רונלד לאודר, נשיא הקונגרס היהודי העולמי; וג׳יי סקולו, היועץ המשפטי הבכיר של המרכז האמריקני למשפט וצדק.
עכשיו, כשהכוכבים של אותו יום זוהרים לנגד עינינו, ואנו מלאי התפעלות (נא לסגור את הפיות, זה לא מנומס להזיל ריר ברבים), הרשו לי לצנן במקצת את התלהבותכם: אם מכירים אתם את ״אני דני דנון״, הרי שיודעים אתם שאין זה ולא כלום עדיין.
אכן, השגריר יוצא בהבטחה נחרצת, שאינה משתמעת לשתי פנים: ״BDS ממשיך להתפשט ומנסה לנצל מוסדות בינלאומיים להוציא לפועל את אידיאולוגיית השנאה שלו. הכנס הזה יצור כלים מעשיים להילחם ב-BDS על-ידי אימון סטודנטים לשמש בתור ׳שגרירים׳ נגד חרמות. הם יחזרו לקמפוסים שלהם מצוידים לחלוטין (להפליא) ומוכנים לעמוד איתן מול ולמוטט את השקרים של תנועת ה-BDS!".
״מהלך הכנס, המשתתפים יקבלו ערכות קסמים (סליחה, ערכות כלים), ׳שגרירים נגד BDS׳, שתכלולנה הצעות שימושיות ומידע לאן (למי?) לפנות במלחמתם נגד ה-BDS וכן לעזור להם בפעילויותיהם הפרו-ישראליות!״.
כל הכבוד, כבוד השגריר. אכן ואכן, התעלית על עצמך. ערכות קסמים! בהרף יד תצייד 1,500 סטודנטים במידע, יכולות, חומר וקשרים שיאפשרו להם להילחם, ואם הם ייכשלו, הרי תמיד תוכל להגיד ״אני את שלי עשיתי, ואף יותר מזאת, הכישלון אינו עלי!״.
לי, בניגוד אליך, זיכרון ארוך. מאחורי הבטחה כה נחרצת צריך גם לעמוד ולקיים. הנה אתה עומד ומבטיח, וכאן, אצלי בשכונה, ארגון (שהוא מהשותפים שלך לכנס) שזו שנתו ה-14, עם תקציב שנתי של מיליונים רבים. אם הם היו יכולים לעשות את שאתה מבטיח בכזו קלות, הרי מזמן היו סוגרים את דלתותיהם (כך הבטיחו רוז ואסתר, מקימות הארגון), שכן לא יהיה בו צורך יותר.
מעניין אותי אם חלק מ-50 מיליון הדולרים שתוקצבו באותו סופשבוע מאוד סודי ועוד יותר מתוקשר בלאס וגאס אכן משמשים לכנס-בן-יום זה.
תארו לעצמכם איזו אפקטיביות: הנה תרופת פלאים, שכל אחד ואחת מ-1,500 הסטודנטים יצוידו בה, וכתוצאה ממנה הם, הקמפוסים בהם הם נמצאים, הקהילות והמדינות, יירפאו פלאים, במהירות הבזק. כל שצריך הוא להשתתף באותו יום, והתרופה אפילו לא כל כך נוראה - מתיסיהו ינגן וישיר (או יקפץ וירקוד או יופיע כפי הוא מופיע בפני קהלים ישראלים ויהודים), והתרופה תרד בקלות פנימה (בניגוד לשמן קיק או לתרופות נוראות אחרות, אוי, פוי!).
בואו נעשה חשבון פשוט. אם העלות של אותו יום תהיה חצי מיליון דולר (יש להטיס את האורחים האח״מים, לשכנם בניו-יורק, שם חדר ללילה הוא לפחות אלף דולר, לצאת לאכול במסעדה מכובדת, לספק אוכל לכל השאר, קפה ועוגות בהפסקות, לקנות תיקים יפים או קלסרים בהם ניתן יהיה להכניס את הצילומים הצבעוניים, החוברות המלוטשות ושאר חומר העזר, להגן על כל המשתתפים - אבטחה היא תמיד דבר מאוד יקר - ועוד הוצאות נלוות כהנה וכהנה, הרי שמדובר בכשלוש מאות ומשהו דולר לאדם. אפילו אם טעיתי לחלוטין וסך כל ההוצאות לאותו יום יהיו מיליון וחצי דולר, הרי שאנו למדים שעבור אלף דולר ליום, יש לנו תרופת פלאים לתנועת ה-BDS!
יחי השגריר דנון! יחי
שלדון אדלסון ויועצי התקשורת הלוחשים באוזניו! יחי הלוחמים האמיצים הנמצאים בחזית הלחימה ב-BDS הטסים מכנס לכנס לדוכני הנואמים (למרות שבחייהם לא השתתפו באופן פיזי ולו באירוע אחד של התנועה)! הניצחון בידיכם! התנועה וחבריה ברחבי העולם כה משקשקים מפחד, שהנה הם עומדים בשורה ארוכה ומניחים את כלי נשקם... הדגל הלבן מתנוסס לו שם באופק... ימים טובים באים, ימי ביאת המשיח ממש.
רק בעיה אחת: אחד הארגונים אליו חבר דנון הוא הליגה נגד השמצה, שעבר לאחרונה חילופי-גברי. העומד בראשו עכשיו, ג׳ונתן גרינבלט, מקדם, כך נראה, את תנועת החרם שחבריה מדורבנים לפעולה ״על-ידי תשוקה עזה לצדק״, ומסביר ש״אפילו אם אין אנו מסכימים, עלינו להודות שמניעיהם טהורים״. גם הגזע הארי ואנשיו הנאמנים ביותר היו מדורבנים על-ידי אידיאולוגיה צרופה, שפשוט דרשה את השמדתנו.
דניאל גרינפלד, עמית עיתונות במרכז החופש, מתרכז בד״כ באיסלאם הרדיקלי. במאמר מה-23 במאי 2016, בפרונט פייג׳ מגזין (״עמוד ראשי״, בתפוצה באינטרנט), מתאר את גרינבלט והליגה החדשה, איש של ג׳ורג׳ סורוס, אדם המצהיר מתוקף תפקידו ומעמדו שהוא מגויס ״להילחם ב-BDS ובאנטישמיות״ אך יוצא בה בעת בביטול של ההיסטריה הגוברת של תלונות על-ידי סטודנטים יהודים בקמפוסים לגבי אנטישמיות.
ניחא, יחברו להם דנון וגרינבלט, ויחזקו את ידי כל אותם 1,500 סטודנטים בתיקים ובחומר שצולם על דפים צבעוניים, וישלחו אותם בחזרה לקמפוסים להמשיך בחייהם (ובפעולותיהם ה״פרו-ישראליות״). אם תרופת הפלאים לא תעזור, תמיד ניתן יהיה לצייד אותם במרשם-רופא לתרופות נגד-דיכאון, שכן אולי הם פשוט מדמיינים אנטישמיות שצומחת פלאים, כמו על שמרים, ואולי הם פשוט מנפחים את הכל מחוץ לפרופורציות הנכונות, ואכן יש להרגיעם (תרופת פלאים או תרופת הרגעת עצביהם הרופפים).
אך לא רק הליגה נגד השמצה. גם הלל הוא בין השותפים המהוללים של השגריר המהולל-לא-פחות. חברו להם יחדיו כל חברינו המיוחדים, והכסף זורם שם, זרם עז מאוד, ממש כמו בירדן בין הכנרת לבין ים המלח (אופס, שכחתי, הס מלהזכיר - שם אנחנו גוזלים את מחצבי הטבע מהתושבים האמיתיים של האזור!). שותפים לעשייה כה ברוכה (כל זמן שיש גלט וישנן מצלמות)!
במאמר ב-JPost ב-27 באפריל השנה, נתן נסטל, שלמד ב-UC Berkeley והיה מעורב שם למען ישראל, כותב על סימון זימרמן, העובדת המפורסמת של הדוד
ברני סנדרס. סימון יפת הנפש באה מבית ציוני וחונכה על ברכי השדולה הפרו-ישראלית איפאק. לפני שבע שנים, בהיותה סטודנטית בברקלי, היא הושפעה כל כך על-ידי הלל, ג׳יי סטריט, ״אם לא עכשיו״ ו״קשר אנושי״ (תוכנית של הלל) שאהבתה העזה פשטה צורה ולבשה צורה הביאה עד הלום. אוהבת ישראל מושבעת, הדוגלת בהמנון ״מהים עד הירדן, פלשתין תהיה חופשייה!״.
אז מה יש לעשות? בתנועת החרם לא ניתן יהיה להילחם על-ידי האדרת אנשים, העסקת משרדים ליחסי ציבור לקידום יוזמות שעיקרן כסף והזרמת עשרות מיליונים לריק. כנסים, טיסות, בתי מלון, חומר מצולם על דפים צבעוניים, כל אלו מרשימים מאוד - את התורמים הגדולים דוגמת אדלסון. אך את הלוחמים בשטח, כל אלו כמו שמן למדורה - קול מפץ גדול!
יגידו המקטרגים, שאני נעזר ומזכיר כתבות של קיצוניים מסוכנים, שקרוב לוודאי התבלעה דעתם עליהם. הרשו לי לתקן את המעוות ולהעמיד דברים על דיוקם: אני מעדיף להיעזר באותם ״משוגעים״ שהם משלנו, ועומדים בעקביות על ״שלנו״, מגינים עלינו - עלי ועליך, ונלחמים באמונה שלמה ובדבקות מלאה. הם עבורי המצפן כשאני אובד לחלוטין ואיני יודע על מי לסמוך:
על דני דנון שהיה בלוס אנג׳לס יום לפני פגישת נתניהו ואובמה בה הובל ראש מדינה דרך המטבח, להראותו וללמדו את מקומו, או ככבש לבית המטבחיים, ובמקום לאחד את כולם לתמיכה בראש המפלגה וראש הממשלה שלו (ושלנו), דני דנון נהג כטרזן, טפח פעם אחר פעם באגרופיו על חזו וצעק ״אני דני דנון! אני קמתי נגד ראש הממשלה מדי תחילת שבוע בישיבת הממשלה השבועית. אני דני דנון הצועק ונלחם!״.
או אולי על אותו נתן נסטל, אותו פגשתי פעם אחת במשרד החוץ (כאורחו, לא כאורח משרד החוץ), עת משרד החוץ שקל להוציא כמה עשרות מיליונים להביא סטודנטים לביקור שני או שלישי בארץ - רק שכחו דבר פשוט שכנראה מאז עד היום (עברו שש שנים?) השכילו להפנים: צריך רשימת קשר (בה כאמור יציידו את כל אותם סטודנטים בכנס) ומרכז מידע נגיש ופעיל 24 שעות ביממה, 365 ורבע ימים בשנה (ללא יוצא מן הכלל - שכן פיקוח נפש הוא זה).
ביקור בארץ טוב לשבוע של הנאה רצופה, ים ושמש וסקס, רוח וריקודים, אוכל מעולה ואלבום מלא תמונות לחיים. אך בתום אותו ביקור (שני או שלישי), יחזרו אותם ״מנהיגים צעירים״ לקמפוסים שלהם (זיכרו, היה זה לפני למעלה מחמש שנים) ומישהו (ישראלי או יהודי כמובן) יתקוף את מדינת ישראל בהשמצות ובעלילות שווא: 24,000 בתים של ערבים שישראל הורסת מדי שנה! מים שישראל גוזלת מהבעלים החוקיים של האדמה! גטו פתוח ומצור על עזה! ניסויים בבני אדם! הנאצים החדשים! קיפוח הערבים בעיר הבירה - ירושלים המזרחית - מול תושביה היהודים של העיר, ועוד כדמיון הפורה והיוצר של אויבינו.
בקלות ניתן להתנגח ברבות מההאשמות האלו. לדוגמה, גם אם היינו רוצים להרוס את הבנייה הלא חוקית במגזר הערבי או הבדואי, לא היינו מעזים לעשות זאת, כי את כל צה״ל היה צריך להקפיץ, וגם זה לא בדיוק היה עוזר.
או השוואה בין יהודים לבין לא-יהודים אזרחי עיר הבירה המאוחדת. הנתונים קיימים, אך יועצי התקשורת של ראש העיר המהולל
ניר ברקת מתקשרים אך ורק עם אח״מים מאוד-מאוד-מאוד חשובים. במועצת העיר ירושלים הדבר ידוע, וקל להסביר: רק אם אתה בראש רשת כמו CNN (שימו לב - לא כל אחד, רק אלו בראש), אזי הם יואילו בכבודם וייענו לפנייתך.
כדי לעמוד איתן מול מתקפות ה-BDS, צריך נתונים בזמן אמת, אך כולם עסוקים. משרד החוץ היה יכול לאייש תפקיד איש או אשת קשר לכל אותם אלפי סטודנטים-מנהיגים-צעירים שהם התכוננו להביא בגלים למסע הנאות והרפתקאות שני ושלישי בארץ הקודש, ואז כשהיה מגיע יהודי יפה נפש או ישראלי מושמד ותוקף את ישראל, הם היו יכולים לעמוד איתן ולהשיב מלחמה שערה.
נתן ודניאל, אותם מעדיף אני לכלול בצבאי, ולא את השגריר, וראש ארגון בן מאה שנה, ופילנתרופ-רודף-גדולה-ומצלמות.
הם, ידם על העליונה, רק שהמלחמה אצלם מדומה, מצוצה מהאצבע, ולא מבינים הם את פני השטח והקורה שם. למה דומה הדבר? לֹגנרל מצרי וגנרל סורי. האחד מוציא הודעות לעיתונות שהנה, כוחותיו כבר כמעט בתל אביב. השני דילג על רמת הגולן, כבש את הגליל וגם הוא מתקדם בצעדי ענק. אך בשטח, לאחר התבוסה הראשונית, התעשתנו, ובעקשנות ובגבורה רבה אנחנו עומדים בכיסים בודדים - יד מרדכי. הציר היורד מהרמה לכנרת. חיפה. הגנרלים החשובים מאוד אפילו לא ממצמצים עיניהם, כה נרגשים הם מכל המצלמות, וממשיכים הם בהרעפת שבחים על הכוחות המתקדמים. בחוץ, ברחובות, פורצות חגיגות ספונטניות ומגשי סוכריות נישאים ברמה: היהודים הולכים להיות מושלכים לים! סוף כל סוף, הגיע הקץ המיוחל, מגיע ומתגלה האימאם ה-12. הם מדמיינים את האימאם, ואני חולם על 72 הבתולות - בגן עדן שם מחכות.
פעם, מזמן, כתבתי על הזמנה אחרת שקיבלתי, מארגון שמקבל תמיכה כספית נכבדת מהארץ. משום מה לא אהבו את שכתבתי, דברים כדורבנות, חיצים מלאי רעל נראו הם להם משום מה. האמת אכן מרה לעיתים, וקשה להסתכל עליה במערומיה. עם הופעת המאמר, הם התקשרו, צעקו, איימו, דרשו דפי פרסומת בחינם, אך עד מהרה תיקנו את כל שדרש תיקון.
אני, כך נראה, לא למדתי את הלקח. מסרב אני לשבת בשקט, במקומי, לבלוע את כל שקורה ופשוט להגיד ״אמן״. הנה, יצאתי פעם נוספת, מלא אתגר, בשל הזמנה אחרת שקיבלתי - זו הפעם השנייה היום. מאוד רוצים הם לראות אותי, ועיתונאים אחרים, בין אותם 1,500 המוזמנים. כרטיס הם לא שלחו, גם למלון הם לא דאגו. אל נשכח, מצפים הם שהעולם כולו ישתלח וישתטח לרגליהם, כה חשובים הם, לפחות בעיני עצמם.
אוי, כנראה לא אקבל יותר הזמנה לארועי השקה של ״לחימה״ כה עזה ב-BDS. ניחא. אתם מדירים רגליכם מארועי ה-BDS, שם אני נחנק, נשנק, נצלב, נצלה, דמי נוטף, ואני אדיר רגלי מארועיכם. לפחות לא תסנוורו גם אותי במקסמי שווא, בעבודת אלילים והאדרת ה״אני״. שתי הזמנות ביום אחד, הילולה של ממש! (המצב כנראה לא גרוע עד כדי כך, כי אחרת הייתם טורחים להתקשר).
יודעים אתם, גם לאותו סופשבוע ״סודי-ביותר״ (כל כך סודי שהעיתונות התבשרה על כך טרם הארוע, מהלכו ומיד עם סיומו לוודא חשיפה רחבה ככל האפשר) לא הוזמנתי. ניחא אני, אך מה עם כל אותם חיילים בשטח - הצבא שמכיר ויודע ואף פעם לא ביקש דבר עבור עצמו? חמישים מיליון חולקו שם באותו סופשבוע של אדלסון? הרי שהארוע באו״ם צריך להיות חגיגת ניצחון בלתי מעורער ולא בזבוז של עוד חמש מאות אלף עד מיליון וחצי ירוקים. גם לאדלסון, עבורו אלו הן פרוטות, סנטים, גרושים בודדים, יש ראש על הכתפיים, ובנקודה מסוימת (בחייו או בחיי יורשיו) יובן שהייתה זו זריקת כסף טוב לריק.
הצעה לי אליכם, נציגי המדינה, ויועציהם-בתשלום-למכביר (הרבה יועצים, גם תשלום ניכר): צאו לשטח, רדו לעם, התנסו במה שקורה באמת, ורק אז עשו ככל יכולתכם להשיב מלחמה שערה. ככל שהמצגות שלכם מצוחצחות יותר, ככל שהבזקי המצלמות מסנוורים יותר, ככל שאתם מחלקים תרופות פלאים (כמו אקמול לחולי איידס או אבולה), אתם יוצרים מצג שווא, וזה מסוכן; מסוכן עד מאוד לכולנו - לגורל של כולנו.
לאלו מביניכם שלא בדיוק רוצים לסכן את עצמם, מזמין אני אתכם להצטרף לקוראיי. בטור זה, במאמרים באנגלית או בתוכנית הרדיו, שם אציג אתכם לאשר קורה בשטח, ואנסה להסביר היכן אנחנו נכשלים. אכן, אתם אחת הדוגמאות העיקריות.
