ויכוח אקדמי שהתגלע בין שופטי בית משפט העליון, השופט,
יצחק עמית והמשנה לנשיאת בית משפט העליון, השופט,
אליקים רובינשטיין, אגב דחיית עתירתו של עותר שביקש לחייב משרד החינוך להכיר בשפה הערבית הספרותית, כשפה במעמד של
"שפה זרה", לעניין מעמדה של השפה העברית
"המרוממת", קרי, השפה שאין דוברים אותה, מעשה של יום יום ושעה שעה, לבין לשון הסלנג, הנפוץ במקומותינו, הקרויה, בעברית תקנית, בשם: "עגה", הוא נושא רשימה זו, שבאה לבחון התקבלותה או אי-התקבלותה של הלשון הגבוהה, בחברה הישראלית, אם כשפה מדוברת ואם כשפה מובנת ובלתי ארכאית, בעליל.
בהשוותו בין הסלנג בשפה העברית, לבין השפה המדוברת הערבית, אגב דיון בעתירתו של אותו עותר, בעניין הכרה או אי-הכרה, בשפה הערבית הספרותית, כותב, שופט בית משפט העליון, יצחק עמית, דברים חד-משמעיים, בזו הלשון:
"אין הקבלה מלאה בין הסלנג בעברית לשפה המדוברת הערבית, אך יש קווי דמיון ביניהם, ודומה כי איש לא יהין להציע ללמד את התנ"ך או את ש"י עגנון כשפה זרה, הגם שרובד הלשון התנכי או העגנוני, רחוק מהשפה העכשווית כרחוק מזרח ממערב".
המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט, אליקים רובינשטיין, ראה להידרש, בפסק-דינו זה - בו הצטרף הוא לדעתו של השופט, יצחק עמית, אליהם הצטרף גם, בדעה, השופט, אורי שוהם, אשר דחו, לגופם של דברים העתירה להורות למשרד החינוך, להכיר בשפה הערבית הספרותית, כשפה שהינה במעמד של
"שפה זרה" - לדבריו של השופט, יצחק עמית, לעניין
"גבהותם" של טקסטים ספרותיים, דוגמת כתיבתו של חתן פרס נובל לספרות, הסופר ש"י עגנון המנוח, כאשר לעניין זה, כותב הוא דברים, בפסק-דינו זה, כהאי לישנא:
"בגוון אחד חלוק אני במקצת על חברי, הסבור (פסקה 6) לגבי העברית "שרובד הלשון התנכי או העגנוני, רחוק מהשפה העכשוית כרחוק מזרח ממערב". אחד מנסי תחיית הלשון העברית בעידן שיבת ציון המודרנית הוא שיודע עברית סביר יכול לפתוח תנ"ך, מכל מקום בפרקים הסיפוריים, ולא כל שכן ספר עגנוני, ולהבין את הדברים או עיקריהם, ועל כן לא ב"רחוק מזרח ממערב "עסקינן, לטעמי".
בכל הכבוד הראוי, ל"דעה הטובה", שיש למשנה לנשיאת בית משפט העליון, השופט, אליקים רובינשטיין, על כך, כי כל מי הדובר עברית סבירה, יכול לפתוח תנ"ך - בפרקים הסיפוריים - וכל שכן ספר עגנוני ולהבין הדברים או עיקריהם, הרי דומה, כי המשנה לנשיאת בית משפט העליון, השופט הנכבד, אליקים רובינשטיין,
לא בא במגע, ישיר ודחוף עם תלמידי בתי-ספר תיכוניים - ועל אחת כמה וכמה, עם תלמידי בתי-ספר יסודיים - בשנים האחרונות, שאם לא כן, לא הייתה דעתו, כה נוחה, מרמת הידע, בקריאת טקסטים עבריים, פשוטים, של תלמידי תיכון, בישראל של שנת 2016,
שלא לתת הדעת על רמתם הירודה של תלמידי תיכון, בקריאת טקסטים עגנוניים, לדוגמא. איני יודע אם המשנה לנשיאת בית משפט העליון, השופט, אליקים רובינשטיין, ער לעובדה כי מאז 1996 חלה ירידה של כ-60% במספר הסטודנטים הלומדים לתואר ראשון בתחומי מדעי הרוח הכוללים ספרות, היסטוריה, שפות ופילוסופיה. זאת לעומת עלייה של כ-92% במספר הסטודנטים הלומדים לתואר ראשון במינהל עסקים בעשור האחרון. רמתם הלשונית של בוגרי תיכון בישראל, לפי מחקרים שנעשו לאחרונה נעה בין רמת קריאה, גרועה ביותר לבין רמת קריאה מחפירה,
כל זאת בשל נטישת לימודי מדעי הרוח והעדפת לימודי מדעים מדויקים, על פניהם.
בעקבות זאת, פעלה הוועדה לקידום מדעי הרוח בישראל, כדי לתקן - עד מהרה - מצב דברים חמור זה, בין המלצותיה של וועדה זו, שהוגשו לוועדה לתכנון ותקצוב, במועצה להשכלה גבוהה, בראשותו של פרופ'
מנואל טרכטנברג, הומלץ כי סטודנטים במכללות יחויבו לקחת קורסים במדעי הרוח כחלק מהדרישות לתואר, שיעורים בפילוסופיה יונהגו בתיכונים, ויינתן סיוע בהשתלבות בשוק העבודה לבוגרי תארים במדעי הרוח.
הוועדה לקידום מדעי הרוח, בישראל, פעלה בשנה וחצי האחרונות במכון ון ליר בירושלים, בשיתוף בכירים באוניברסיטאות, מנכ"ל המועצה להשכלה גבוהה, נציגי משרד החינוך ובתי ספר תיכוניים, עמותות העוסקות בחינוך ונציגי המגזר העסקי, במטרה למצוא פתרונות לקריסת מדעי הרוח בישראל.
מן הראוי הוא, שיושם אל לב ויושם דגש בלימוד בסיסי ויסודי של מדעי הרוח, בישראל, בבתי-הספר היסודיים, כמו-גם, בבתי-הספר התיכוניים, על-מנת שלא יגיע לאוניברסיטאות, בישראל, ציבור של סטודנטים וסטודנטיות עילגים,
שאינם יודעים לנתח טקסטים, כהלכה, והם "כותבים" טקסטים, בלשון ענייה ומגומגמת, בדיוק באותה דרך שבה שולחים הם מסרונים קטועים, שאפילו אינם מגיעים לדרגה של שפת דיבור ראויה כל מילה נוספת, בעניין זה, מיותרת ודי להביט בתכתובות הדוא"ל השוטפות, המגיעות למרצים, בפקולטות השונות באוניברסיטאות, כדי להבין עד כמה נמוכה היא שפת הכתיבה בנוסף לשפת הדיבור של בוגרי התיכונים, בישראל.