לעיתים רחוקות מוגשות לכנסת הצעות חוק מקצועיות נטו שמטרתן לתקן עיוותי חקיקה, בדרך של חקיקה מתקנת. בדרך כלל הצעות חוק מקצועיות, קרי, הצעות חוק המתייחסות לנושאים דווקניים, דוגמת ענייני חוזים, מקרקעין, ירושה ושאר עניינים שוטים שבהם מסדירה החקיקה, התנהלות חיינו מהפן המקצועי גרידא, מוצאות ביטוין בדרך של חקיקת חוקים אלה, בחטיבה אחת.
מפעם לפעם, נדרשת הכנסת לתיקוני חקיקה, בחוקים קיימים, אולם תיקוני חקיקה אלה, נובעים משיקולים אינטרסנטיים גרידא של השלטון המרכזי, אשר כוונת הדברים הינה, בדרך כלל, לתיקוני חקיקה בתחומי המיסוי. הדוגמה הטובה ביותר לכך הינה חקיקת חוק ריבוי דירות, המחילה חובת מיסוי על מי שמחזיקים ברשותם ובבעלותם שלוש דירות ומעלה.
לכן, יש לשבח הצעת החוק, נטולת האינטרסים הכלכליים והאחרים, שהגישו חברי הכנסת
ניסן סלומינסקי ומרדכי יוגב מסיעת "
הבית היהודי", שעניינה תיקון חוק הבוררות. בהתאם להוראות חוק הבוררות - לאחר תיקון מס' 2, שנוסף לחוק, לפני כ-9 שנים - הרי יכולים צדדים להסכם בוררות לקבוע, כי פסק הבוררות יהיה ניתן לערעור בפני בורר. במצב דברים שכזה הרי חלות הוראות התוספת השנייה לחוק הבוררות, הקובעת הסדרים בקשר להגשת הערעור, ניהול הבוררות ופסק הבוררות.
עם זאת בתוספת השנייה לא נקבעה קצובת זמנים לכך, בתוך כמה זמן יתמנה הבורר בערעור, כמו-גם אין מוגבל משך הזמן לקיום הדיון בערעור וכן אין כוללת התוספת השנייה כל התייחסות לסוגיית סמכות הבורר להאריך מועדים, על דעת עצמו. על פגמים וחוסרים מהותיים אלה, בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, באה לענות הצעת חוק הבוררות (תיקון - ערעור לפני בורר), התשע"ו-2015, שהגישו חברי הכנסת ניסן סלומינסקי ומרדכי יוגב. לפי הצעת החוק המתקנת לחוק הבוררות, אם לא התמנה בורר בערעור, בתוך 60 ימים מיום שפסק הבוררות הניתן לערעור הומצא לצדדים, הרי לא ניתן יהיה לערער על פסק הבוררות לפני בורר, אלא אם כן קבעו הצדדים אחרת, או אם אחד מבעלי הדין הגיש בקשה לבית המשפט למינוי בורר, לפי סעיף 8 לחוק הבוררות, בתוך 60 ימים אלה, או אם ניתן לכך היתר מבית המשפט, מטעמים מיוחדים שירשמו, גם בסמוך להם.
הפגם השני אותו באה הצעת תיקון חוק הבוררות לתקן ולמלא תוכן, בחוק זה, הינו אי-הגבלת משך הזמן לקיום הדיון בערעור, בתוספת השנייה לחוק הבוררות, שבה נקבע שעל הבורר לתת פסק הבוררות שלו בערעור, בתוך חודשיים, ממועד סיום הליך הערעור. בהתאם לתיקון המוצע, בחוק הבוררות, הרי ייכתב, בפרט ה' לתוספת השנייה, כי בתוך שלושה חודשים מהמועד האחרון להגשת תגובה לתשובה לפי פרט ב' לתוספת השנייה, יקוים הדיון בערעור בפני הבורר, אולם הבורר רשאי בערעור, להאריך תקופה זו, עד לשלושה חודשים נוספים.
פגם שלישי אותו באה הצעת חוק הבוררות לתקן ולמלא תוכן, בחוק זה, הינה העובדה שהתוספת השנייה לחוק הבוררות אינה כוללת כל התייחסות לסוגיית סמכות הבורר להאריך מועדים בבוררות, על דעת עצמו, כאשר המציאות בשטח מראה, כי קיימת מציאות דברים שבה, למרות שהצדדים קבעו בהסכם הבוררות הראשון שלא ניתן להאריך מועדים, הרי קיימים בוררים המאריכים מועדים, במסגרת הערעור,
בנימוק שהסכמה זו אינה חלה על הבוררות בערעור והם חופשיים להאריך מועדים, על דעת עצמם, ללא כל הגבלה. במציאות דברים שכזו, הרי קיימת אפשרות שהליכי הערעור יתארכו, ללא כל הגבלת זמן.
הצעת החוק קובעת, כי אחר פרט ו' לתוספת השנייה לחוק הבוררות, ייכתב, כי הוראות שנקבעו בהסכם הבוררות בדבר הגבלת סמכות הבורר להאריך מועדים יחולו גם על הבורר עצמו, בערעור, אלא אם כן הסכימו בעלי הדין בערעור, הסכמה אחרת ושונה.
הצעת תיקון חוק הבוררות שהגישו חברי הכנסת ניסן סלומינסקי ומרדכי יוגב, מסיעת "הבית היהודי", הינה הצעת חוק מבורכת, הסוכרת וסוגרת כל אפשרות לפרשנות ולהתפלפלות משפטית ולפנייה מיותרת, לעזרתם של בתי-משפט בכל הקשור לפרשנות סעיפי חוק, בלתי ברורים ובלתי נהירים, בחוק הבוררות. יש לברך על כך, שחברי הכנסת "נזכרים", כי הם נבחרו לכנסת, במעמד של מחוקקים וכי תפקידם - העיקרי - הינו לחוקק חוקים לרווחת ולתועלת אזרחי ותושבי מדינת ישראל, תחת לעסוק בחקיקה פוליטית ואינטרסנטית, נטו. הלוואי שנוכל לפרסם,
באופן תכוף יותר, דברי שבח על הצעות חוק נטולות אינטרסים כלשהם, הבאות לקדם פגמים בחקיקה, לגופה של החקיקה - ולגופה של חקיקה בלבד.