תל שבע - עיירה בדואית ראשונה בנגב

בראשית שנות החמישים (ימי הממשל הצבאי בנגב שבוטל רק בשנת 1966) הוגבלה תנועת הבדואים והם נאלצו להסתגל לאזור "הסייג" ( לשם הועברו רבים מהשבטים לאחר המלחמה) על שפע בעיותיו: מחסור במים; מחסור בקרקעות ראויות לעיבוד; יריבות בין שבטית גואה ועוד. באותה עת החלה הממשלה לגבש תוכנית לריכוזם בכמה עיירות וזאת בתנאי שהבדואים יודיעו בגלוי ובחתימת ידם כי הם מוותרים לחלוטין על תביעות בעלות על קרקע בנגב, כפי שהם נהגו להצהיר על כך מעל כל במה מאז סיום מלחמת העצמאות. המדינה מצידה, על-אף שהילה בתכנון עיירות עבור השבטים, עשתה מאמץ לצמצם כמה שיותר את שטח האכלוס העירוני המוצע וזאת במגמה לחזק את השליטה בשבטים; למנוע את התפרשותם על קרקעות מדינה נוספות בנגב ולחסוך בעלויות הנדרשות להקמת תשתיות עבור המתיישבים. המתח בין שתי הגישות גרם לתכנון לקוי ולהארכת הביצוע. התכנון העירוני הניסיוני היה מיועד תחילה למיעוט של 50 בתי אב בעיירה "תל שבע". במידה והניסיון יצליח סברו במשרד השיכון, כי כמה שנים לאחר מכן, תבנה עיירה נוספת, שתותאם לכמה מאות בתי אב בעיירה אחת, (לימים העיר רהט) שתיועד בעיקר עבור שבט אל-הוזייל. הממסד והמתכננים ביקשו לבחון תחילה את מידת יכולתם של השבטים להסתגל לאורח חיים עירוני לפני שיוצע פתרון בנוסח זה לאלפי הבדואים בנגב.

מרבית השיח'ים מונו על-ידי הממשל הצבאי ולכן קשרו גורלם בממסד (מפא"י). מיעוט קטן של שיח'ים, שהיו בעלי השפעה פוליטית פנימית קטנה, ושחשו חוסר אונים מול השלטונות יצרו קשרים עם גופים פוליטיים כמו "הקיבוץ הארצי", מפ"ם, מק"י וכן עם קבוצות של אינטלקטואלים מקרב האוניברסיטאות, שקראו לשינוי במצבם של הבדואים, דרשו את ביטול הממשל הצבאי, פתרון לשאלת הבעלות בקרקעות ובניית עיירות עבור השבטים המכבדות את אורח החיים הנוודי והמסורתי. מול אופוזיציה זו הציג הממסד בשנות השישים את התוכניות להקמת שלוש עיירות בדואיות ולאכלסן באלפי תושבים. בשלהי העשור השתנו תוכניות אלו והתגבש קו תכנוני שקבע - שבצידי הקמת עיר אחת מרכזית יוקמו ברחבי הנגב עוד חמש או שש עיירות בדואיות נוספות. הממשל הצבאי התאכזר לא פעם לשבטים, מנע מהם תנועה ונדידה לשטחי מרעה ואף אסר עליהם, מסיבות ביטחוניות, לקצור את שדותיו או להגיע לשוק בבאר-שבע לצרכי מסחר. הגבלות אלו הולידו מחאות בקרב החברה האזרחית. כך למשל כתב העת "נר" שיצא בירושלים וסביבו התלקטו פרופסורים ומרצים דרש קיום שוויון אזרחי מלא לבדואים ואליהם הצטרפו אישים מבאר-שבע כמו המחנכת והמנהלת פועה מנצ'ל וקבוצת רופאים מבית החולים "סורוקה" שהגישו סיוע מעשי (בריאות וחינוך) ודרשו מהממסד לגלות איפוק וסובלנות כלפי השבטים. הממסד, באמצעות ההסתדרות שפתחה שעריה בפני הבדואים קידם את האינטרסים ששלו ובסיוע משרד החקלאות, הממשל הצבאי ומשרד השיכון קירב שיח'ים אוהדים והרחיק שיח'ים שזוהו כמקורבים למפ"ם ולמק"י. שר הבריאות מטעם מפ"ם, ישראל ברזילי, גם בעקבות תפיסתו האידיאולוגית של "השומר הצעיר" בדבר חשיבות הדו-קיום בנגב, וגם מתוך רצון להשגת רווחים אלקט וריאלים, ניסה לקדם בניית מרפאות והקמת טיפול רפואי נודד בין השבטים וגייס לכך חברי קיבוצים בקרבת באר שבע (בעיקר אלה שהשתייכו לשומר הצעיר) אך זה נעשה בהצלחה חלקית למדי.

באפריל 1960 ביקש שר החקלאות משה דיין מראש מחלקת הקרקעות ראובן אלוני להכין הצעה ליישוב הבדואים כדי להביאה בפני הכנסת. אלוני וצוות עוזריו סברו כי אין אפשרות ליישב את הבדואים על הקרקע כחקלאים משום המחסור במים ולכן הציע תוכנית ביניים בת חמש שנים (עד סיום בניית המוביל הארצי לנגב) בה יועברו הבדואים לערים המעורבות במרכז הארץ. כך הוצע להעביר 500 משפחות ראשונות לרמלה ויפו שם יקבלו בית ודונם קרקע עליו תוכל להקים משק עזר. התנגדות עזה מצד הבדואים ומפלגות השמאל גרמו לדיין לשנות את התוכנית והוא הציע להעביר 150 משפחות לשכונה בשולי באר-שבע. המחלוקות הפנימיות גרמו לכך שעד 1962 לא נעשה דבר, שנה בה הוקמה ועדת בוחן בין משרדית חדשה בראשותו של ראש מחלקת הקרקעות בקק"ל יוסף ויץ. בספטמבר פורסמו מסקנותיה שלא שינו את התפיסה הקודמת. הוועדה הציעה לרכז את הבדואים בשבעה אתרים הבנויים כעיירות ומיקמה אותן בגושים הפחות טובים מבחינה חקלאית. במקביל בשנת 1960, ביקש שר הפיתוח מטעם מפ"ם מרדכי בנטוב משני אדריכלים, יהודי וערבי, להכין תוכנית לכפר בדואי שיתחשב במסורת אך גם יחשוף את תושביו לחיים עירוניים מודרניים. התוכנית ספגה ביקורות נוקבות, מקצועיות ופוליטיות, והשלב הבא היה הקמתה של עיירה בדואית ראשונה בנגב - תל שבע.

בשנת 1964 קיבלה ועדת שרים החלטה בדבר הקמת 100 יחידות דיור על-ידי משרד השיכון על שטח של 500 דונם בעיירה תל-שבע. הוחלט גם על הקמת שתי אתרי עיירות נוספות (על קרקעות המדינה) אחת בסמוך לשובל והשנייה ליד תל אל-אלמליח. הוצע לתת לכל ראש משפחה שיבנה בתל-שבע משכנתה בשיעור 70% ממחיר הדירה, שהוערכה אז ב-12 אלף ל"י. על אף ההקלות חשו הבדואים כי עדיין לא הובטחה זכותם העתידית בקרקע במקרה ויעברו לעיירה וכן טענו כי אופי היישוב ותכנונו אינם הולמים את צרכיהם. העיירה תל שבע והשכונה הראשונה בה, תוכננו בידי ד"ר אריה פלד בהנחה שהעיירה תקלוט 1200 משפחות שהיו אז כשליש מאוכלוסיית הבדואים בנגב. העיירה תוכננה להוות מרכז לפלגים ושבטים שונים שהתגוררו בקרבתה ושעדיין לא הוסדר עניין יישובם. כל אב משפחה נתבקש לרכוש בית בן 70 מ"ר ותכננו הפנימי אמור היה להיעשות יחד עם המשפחה. ליד כל בית תוכנן מגרש של 400 מ"ר והחדר הגדול עוצב כך שהמשפחה שמנתה כ-8 איש בממוצע תוכל לישון ביחד. לבית תוכננו שתי כניסות נפרדות וחצר פנימית המאפשרת פעילות משפחתית המוסתרת מעיני זרים.

בשנת 1967 החל משרד השיכון בהקמת 22 יחידות דיור בתל-שבע. במגמה למנוע סכסוכים הוחלט למסור את העיר למטה התיהא ולמטה קדיראת ובעיקר לשבטים אבו-רקייק ואל-עצם. ראשי אבו-רקייק יצאו לילה לילה לאוהלי השכנים כדי לשכנעם לעבור לעיירה החדשה. נכבדי שבט אבו-רקייק נרתמו לגיוס מתיישבים משום שרובם היו פקידים ועובדי ציבור שהיו תלויים בממסד בפרנסתם. הבדווים בעלי הקרקעות התנגדו לכניסה לעיירה ותהליך אכלוסה כמעט שגווע. לבסוף הצטרפו לשבט אבו-רקייק משפחות של בדואים-פלאחים והבתים הראשונים נבנו ואוכלסו. השכונה הראשונה נחנכה באופן רשמי ב-4 ביוני 1969 והשר מטעם מפ"ם מ' בנטוב הגדיר את האירוע כחלק מחיזוק זכותם של הבדואים כאזרחים שווים במדינה.

הממשלה סברה שהבדואים בשלים כבר למעבר לחיים עירוניים וכי העיירה תביא מהפכה בחייהם אך לא כך היה. הבדואים זקוקים היו לזמן הסתגלות ארוך בהרבה לצורת חיים חדשה זו ומעבר חצי כפוי לעיירה החסרה מוסדות ציבור, מפעלי תעשיה וחיי מסחר מנע צמיחה טבעית של המקום. יתר על כן, ריכוזם של פלגים שבטים ומשפחות ממטות שונים היה למוקד של סכסוכים שליוו את העיר כבר בתחילתה. הביקורת על התכנון נשאה אופי פוליטי כאשר יריבותיה של מפא"י מהשמאל טענו כי הבינוי הצפוף לא מספק את צרכי הבדואים למרעה וסגנון השכונה "ככפר ליניארי" בו יש רחוב אחד ובו מרכז קניות ובית ספר יסודי אינו תואם את אורח החיים הבדואי; אין פתרון לא בהווה ואף לא בעתיד לתעסוקה בעיר ובקרבתה; לא הובטח בחוק או בתקנה כי זכויות המשתכנים בקרקע שהם טוענים לבעלות עליה (בסייג) תשמרנה בעתיד; הבדואים לא שותפו בשלבי התכנון - נוהל פסול שיש לשנותו; נוצר פער בין דרישת הבדואים לרישום הבית והקרקע בטאבו על שם הרוכש, לבין מה שהוצע להם: משבצת קרקע לבנייה בחוזה חכירה ל 45 שנה או תשעים ותשע שנה בלבד, עובדה שגרמה למשתכנים תחושת חוסר ביטחון באשר לעתידם.

בינואר 1969 היו מחצית מבתי העיירה ריקים בגלל התעקשות הבדואים כי מיד עם הרכישה תירשם הקרקע והנכס בטאבו על שמם. רבים סירבו להיכנס לעיירה בטענה שהבית המתוכנן מזכיר להם "יותר מדי" את האוהל. הם ביססו טענה זו על העובדה שהם נדרשו לשלם 20 אלף ל"י בעבור בית שכלל חדר אורחים, חדר שינה, מטבח, חדר שירותים אחד ובלתי מספק וחדר מרכזי שהושאר ללא התקרה מתוך כוונה לשמור על האופי המסורתי. משרד השיכון הודה (לאחר שנמתחה עליו ביקורת נוקבת) כי טעה בהערכת צרכי הבדואים. הוברר לו כי בניית שורת בתים לאורך הרחוב, כולם בעלי אותה תבנית, והבנויים בצפיפות רבה, לא היוו גורם משיכה לראשי המשפחות. חסר בבתים לטענתם שטחי אחסון, מבני עזר וכדומה. למשרד לא נותרה ברירה אלא לעבור לשיטת "בנה ביתך" שתאפשר יתר גמישות והתחשבות. במקביל, ניגש המשרד לתכנון עיירה שנייה (לימים רהט) שתבנה על סמך הפקת לקחי הקמת "תל-שבע".

תביעתם של הבדואים לשיפור ברמת הדיור (כפרים, ערים, מרכזים קהילתיים) שולב בעמידתם באופן נחוש על זכותם בקרקע ("זכות חזקה") שמבחינתם היא הוכרה בזמנו על-ידי העות'מאנים, ולאחריהם הבריטים והישראלים. בקיץ 1966, פנו 18 שיח'ים לכנסת ולמשרד החקלאות בניסיון להבטיח את זכויותיהם בקרקע ולמנוע את "תוכניות הנישול". השר גבתי השיב שזכויות בקרקע יושבו לאלה שלא יפריעו בפיתוח הנגב ויסכימו לעבור לעיירות. המושל הצבאי ששון בר צבי דיווח למטכ"ל על התארגנויות השיח'ים שביקשו לעכב בניית עיירה לפני הסדרת הזכויות בקרקע. בר צבי טען שהבדואים "רק הוזזו" לאזור הסיג והעריך כי 40% משטח הסייג הן קרקעות ראויות לעיבוד בניגוד לטענת הבדואים כי אזור הסייג אינו ניתן לעיבוד כלל. בקיץ 1967 הוחלט במנהל קרקעי ישראל כי קרקעות לגידולי שדה בנגב יוחכרו לבדואים על-פי המלצת הוועדה המייעצת להחכרות שנתיות בלבד. בפועל הוחכרו הקרקעות לתשעה חודשים בכל שנה במגמה למנוע מהבדואים תביעות בעלות על הקרקע בעתיד. ביולי 1966, התבקש המושל הצבאי לרכז נתונים לגבי הבדואים לקראת דיונים במטכ"ל. האווירה שנשבה בדיון הצביעה על כך כי המדינה מבקשת למהר ולרשום את קרקעות הנגב כולו על שמה לפני שהעולם יתעורר ולפני שהבדואים יתחילו במחאות אלימות. ברור היה מדיון זה שתחילת הבנייה של עיירות הבדואים לא תחל לפני שיסתיים מהלך זה. צה"ל לא התנגד עקרונית לבניית עיירות עבור הבדואים אך ביקש לשמר את שלטונו בנגב באמצעות הממשל הצבאי. יתר על כן צה"ל תבע מהמדינה שלהבא יקבע מקומה של העיירה יחד עם נציגי צה"ל והיא תימסר רק לאוכלוסייה שעברה סינון ביטחוני. צה"ל עמד על כך שהמתכננים יאתרו את מקום העיירות במרחק מתאים מגבול ירדן על-מנת לאפשר לצבא לחצוץ בין העיירות וצבא ירדן.

על אף המתקפה הציבורית מהשמאל ומקרב האינטליגנציה על תוכניות הממשלה לבניית ערי הבדואים התגאו משרדי הממשלה בסיום השלב הראשון של אכלוס הבדואים בעיירה הראשונה תל-שבע. ביוני 1969 אישרה ועדה ממשלתית ארבעה אתרים נוספים לבניית ארבע עיירות חדשות: חורה, לקייה, בית-פלט ושגב שלום. הממשלה ציפתה שבמהלך העשור יעמדו על תילן 6-7 עיירות בתוכן תל-שבע (שהייתה למועצה מקומית בשנת 1984) והגדולה והמרכזית ביניהן - רהט. במקביל הוקם מנגנון לטיפול בתביעות הבדואים לבעלות (שעליה לא וויתרו עם המעבר לעיירות) ואכן, בתחילת שנות השבעים הוגש כ-3,000 תביעות לבעלות על שטח של כ-990,000 דונם. תהליך הרישום בטאבו היה איטי ועד שנת 2005 הגיעה המדינה להסדר רק על 140,000 דונם. הבדואים ראו במהלכים האיטיים רצון של הממשלה להימנע מלהעביר קרקע לבעלות השבטים ואילו הממשלה טענה להגנתה כי רק בדרך זו תינתן תשובה לבעיית הנדודים של השבטים, ותוקהה תחושת הקיפוח של הבדואים. מצב זה יאפשר לה לשמור על מיטב הקרקעות עבור המשך התיישבות יהודית בנגב. בשנת 1971 הוחל בבניית עיירה חדשה, רהט, בסמוך לקיבוץ שובל. התכנון הראשוני נעשה בידי אביאל קפלן ויהושע עמית. סיפורה של הקמת רהט והגלגולים שעברה העיירה למעמד של עיר - מרתקים אבל על כך, בהזדמנות אחרת.