כיכר השוק ריקה - ועוד איך ריקה

הויכוח האידיאולוגי-ציבורי בעקבות פרסום מאמרו של יוסי קליין בהארץ - מאמר במסגרתו העז הוא לטעון שאנשי הציונות הדתית מסוכנים יותר ממחבלי החיזבאללה - מסרב לשכוך והוא מתעצם, מיום ליום. בתגובה למכתבם של אורנה ומשה גן-צבי שפורסם בהארץ, בדבר ביטול מינויים לעיתון זה בשל מאמרו זה של קליין, פרסם העיתונאי, גדעון לוי, מאמר תגובה ובו כתב בין היתר כי: "לא היה לכם נעים לקרוא את תיאוריה של עמירה הס ושלי על הכיבוש. אתם, שפעילים ב"רוטרי ישראל", שבאתם מ"העולם העסקי", שגאים כל כך בילדיכם ו"בהתיישבותם ביהודה ושומרון", שבנכם התחנך במכינה בעֵלי, שנכדותיכם נושאות בגאווה את שם המשפחה שטרית; אתם, שכל כך מרוצים מעצמכם, מהערכים שלכם, מהילדים שלכם ומהמוסר שלכם - לא ראוי לבקש שתקראו אמיתות שאינן נעימות לכם. זה פשוט לא מגיע לכם". בואו נעצור לרגע ונעשה סדר בדברים. איש לא נהנה להיות כובש, נוגש ומי שהינו בגדר של משפיל עם אחר הכפוף לו - על כורחו. איש לא נהנה לירות בילד ערבי (המוגדר, משום מה, בכינוי ובשם הרומאי - פלשתיני) בלתי חמוש ולהביא למותו, תוך שהוא מיידה אבנים בחיילים, העושים שירות סדיר בצה"ל ומבצעים פעילות מבצעית שוטפת, בשטחים המשוחררים/הכבושים. למי ששכח נזכיר, כי "הכיבוש" של השטחים הכבושים, בלשון השמאל, להבדיל מ"שחרור" השטחים המשוחררים, בלשון הימין, לא התרחש בעקבות התנפלות פרועה, חד-צדדית, של ישראל על מדינות ערב, בשנת 1967 (וגם לא על מדינת פלשתין!, שאותה שנה עוד לא העזו לטעון, דבר וחצי דבר, אודות קיומה, בכלל), אלא בעקבות התנפלות כולל של מדינות ערב על מדינת ישראל, במלחמת ששת-הימים. נכון הדבר שמאז פרוץ מלחמת ששת-הימים, חלפו כבר חמישים שנה. בתקופת זמן זו, נולדו דורות של ילדים שלא הכירו וגם לא יכירו, לעולם מצב הדברים והתחושה, שהביאו לכיבוש/שחרור השטחים הכבושים/המשוחררים. מטבע הלשון שטבע שמואל תמיר המנוח או אז, לאחר מלחמת ששת-הימים - לפיה "שטח משוחרר לא יוחזר" הלכה ונשחקה, עם שנים. פתע פתאום "נולד" לנו, מתחת לאף, "העם הפלשתיני", כמו-גם צמחה מן האין, "הישות הפלשתינית". השתרשה עגת דיבור פלשתינית, נוצר דגל פלשתיני, חוסיין מלך ירדן נמוג ועימו הממלכה האשמית והכל כשר וכשיר להכרה בקיומה של מדינת פלשתין, העם הפלשתיני והישות הפלשתינית. יופי. טופי. אבל האם בשל כך, עלינו לבצע התאבדות המונית בסגנון טבח מצדה או לחלופין, למות בגאון תוך ביצוע חרקירי המוני? בשעתו, תקפו מי שתקפו ראש וראשונה להם, הסופר, עמוס עוז - את המשוררת והפזמונאית המנוחה, נעמי שמר, על כך, כי בשירה הנבואי משהו, "ירושלים של זהב", כללה והכלילה היא בתוכו השורות: "איכה יבשו בורות המים. כיכר השוק ריקה. ואין פוקד את הר-הבית, בעיר העתיקה" וכן התרעמו על השורות: "ואין יורד לים המלח, בדרך יריחו". מה זאת? שאלו ותמהו כלפי משוררת-פזמונאית זו. הרי כיכר השוק מלאה, גם מלאה, בערבים והם פוקדים את הר-הבית, בהמוניהם ובייחוד בימי ששי בשבוע, שבו עולים הם, בהמוניהם למסגד עומר? "אני עצמי חזיתי, בעיניי, בערבי היורד לים המלח, בדרך יריחו", שב וטען, עמוס עוז. לימים השיבה נעמי שמר על טיעון זה ואמרה, כי עולם שהוא ריק מיהודים מבחינתה הוא כוכב מת וכי ארץ-ישראל השוממת מיהודים, היא ארץ ריקה. איש לא בחר בהם, בערבים גם לא באלה המתכנים ומכנים עצמם פלשתינים להיות שותפינו. אם יכולים היינו, הראי היינו נבדלים ובדלים מהם, כבר מזמן. לא על דרך "זריקתם לים", כפי שמציעים וחוזרים הם על הצעתם זו הנלבבת, לא אחת, אלא בדרך אחרת. הפתרון של החזרת שטחים, חד-צדדית, בבחינת "זבנג וגמרנו", לא הוכיח עצמו כיעיל, בעבר ואינו מוכיח עצמו כיעיל, גם בהווה. גם אותם מחבלים ששוחררו בעסקת שליט ובשאר עסקות החלפת שבויים אחרים חזרו, רובם ככולם, לעסוק בטרור. לא בכדי נקטנו בלשון "לעסוק" בטרור, שכן זו דרכם וזו צורת התנהלותם. אחד עוסק ברפואה לפרנסתו והם - הם עוסקים בטרור, מעשה של קבע ומעשה של עיסוק לפרנסתם. היום, על סיפן של חגיגות יום העצמאות ה-69, במניין השנים, מאז הקמת מדינת-ישראל, מבינים, יותר ויותר אנשים ובעיקר הצעירים, המצויים בגיל גיוס כי השלום עם הערבים, בכלל ועם המתכנים ומתקראים, פלשתינים, איו בר-השגה, בקרוב וכי הוא אנו עומד, ממתין, דרוך ומצפה, מבעד לפתחה של דלת. יותר ויותר מתושבי המדינה הופכים לאנשי ימין, גם אם לא לאנשי ימין קיצוניים וחלקם מתרכזים במה שקרוי היום "מרכז". השמאל - והשמאל הקיצוני - הפך למטבע לשון מאוסה. לא בכדי מתחבט עיתון הארץ, בקשיי קיום ולא סתם אין מפלגת "המחנה הציוני", על רסיסי השמאל הדבקים בה, מוכשרת לשמש אלטרנטיבה לשלטון הליכוד. מעולם - אולי למעט, ימי הבראשית של קום המדינה ותקופת שלטונו המוחלט של דוד בן-גוריון במדינה, באותה תקופה - לא שלט במדינת ישראל, פוליטיקאי רב כוח, דוגמת ראש-ממשלת ישראל, בנימין (ביבי) נתניהו, המשקיף מלמעלה למטה, אל כל המתגודדים עליו להפילו. אל תטעו בי ואל תביני מדבריי אלה, כי שלטון היחיד של בנימין נתניהו, הקוב לדיקטטורה, בכל הכבוד הראוי, טוב ומקובל בעיניי. לדידי אני, מן הראוי, כי תהיה לשלטונו זה - ולכל שלטון שהוא - אופוזיציה לוחמת ונשכנית. אבל מה נעשה ומפלגת "המחנה הציוני" העמידה בראשה, איזה יבבן מקצועי, בכל הכבוד הראוי, בדמותו של אחד, בוז'י, הרחוק מלהיות אופוזיציונר לוחם. שלום אין כורתים עם אהובים. שלום כורתים עם אויבים. ככל שהדברים נראים מצידו השני של המתרס - ובייחוד לאור העימות האחרון בין החיזבאללה בעזה לבין הרשות הפלשתינית, בגדה המערבית, דומה, כי עוד רחוקה הדרך אל האושר ואל השלום המיוחל. גדעון לוי, עמירה הס, יוסי קליין ויתר "נאורים" כמותכם. אם הציונות-הדתית גרועה מחיזבאללה. אם אנחנו עם כובש, הרי לצערנו, כי רב, הפלשתינים, ברובם, הם חיות אדם - ממש כך! למי ששכח נזכיר הלינץ' שאירע, במהלך האינתיפאדה השנייה, בשני חיילי מילואים סמל ואדים נורזיץ' וסמ"ר יוסי אברהמי ז"ל שתעו בדרכם, בקרבת המוקטעה, ברמאללה. למי ששכח נזכיר, כי המוקטעה משמש כמעונו הרשמי של נשיא הרשות הפלשתינית והפרלמנט הפלשתיני.