40 שנה לנאום סאדאת ו-38 שנה לביקורו בב"ש

אנואר סאדאת נולד בשנת 1918 במצרים בכפר קטן. את נעוריו עשה בלא השכלה מיוחדת והשתלב בצבא המצרי בעמדות פיקוד. הוא נתמנה לסגנו של גמאל עבדול נאצר והחל לעסוק גם במדיניות. בשנת 1970 ירש את מקומו של נאצר ובשנת 1971, לאחר שהסכמי הפסקת האש שסיימו את מלחמת ההתשה התמוטטו, הוא הציג בפני השליח המיוחד של האו"ם גונאר יארינג, את תנאיה של מצרים להתחלת תהליך שלום עם ישראל. בשנת 1973 הציע שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר תוכנית שלום והניחה בפני מנהיגי שני העמים. ראש הממשלה דאז גולדה מאיר הסכימה לרוב סעיפי התוכנית ואילו הנשיא סאדאת לא ענה. לאחר כמה חודשים, ללא התרעה, פתח במלחמת יום הכיפורים על-מנת מבחינתו "לשבור את הקיפאון המדיני" שהשתרר על שני הצדדים. ב-19 בנובמבר 1977, נחת להפתעת העולם כולו בשדה תעופה לוד ויצא לנאום בכנסת בירושלים, בדבר חשיבות הסכם שלום הדדי. שנתיים לאחר מכן, ביקר בבאר שבע וחתם על מגילת השלום המקומית ואף זכה באותה שנה בפרס נובל לשלום יחד עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. לאחר חתימת ההסכם נקרא רחוב על שמו בעיר לוד, בשכונת נווה שלום. הוקם מרכז בגין-סאדאת למחקר ולעיון ושער ברזל מעוטר באוניברסיטת בן-גוריון נקרא מאז "שער השלום" דרכו עבר בביקורו בשנת 1979 באוניברסיטה.

ראשית הוכרז על הפסקת מצב הלחימה בין שתי המדינות; נקבע באופן סופי ומוחלט קו גבול בינלאומי מוכר כקו גבול בין שתי המדינות; ישראל תפנה כוחותיה ויישוביה (ובראשם העיר ימית) בשלבים במשך שלוש שנים; נקבע שטח, רצועה במקביל לגבול, שתקרא אזור מפורז לשם לא ניתן יהיה להכניס נשק כבד; על ההסכמות האלו יפקח כוח רב-לאומי בפיקוד האו"ם. במקביל יבוצע בשלבים, דילול כוחות המצרים בסיני; לישראל תשמר זכות חופשית למעבר בתעלת סואץ ובמצרי טיראן ועקבה שיחשבו כנתיבי מים בינלאומיים. לצד ההסכמים הצבאיים יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים (שגרירויות), יחסי תרבות, מסחר, תיירות ועוד. שני הצדדים יכבדו את אתרי הזיכרון והמצבות שהוקמו בסיני ובנגב. להסכם צורף נספח המגדיר את "האוטונומיה" כלומר, סוג ומבנה הממשל העצמי שיינתן לפלשתינים ברצועת עזה ובגדה. נספח זה לא יושם. בנוסף צורפו מכתבים שכתבו הצדדים (וביניהם הסדר הספקת נפט לישראל) ומכתבי הנשיא האמריקני קרטר לצדדים. בהצבעה בכנסת אושר הסכם השלום ברוב של 95 ח"כים מול 18 מתנגדים. שבועיים קודם לכן, ביקר הנשיא קרטר בכנסת ונאם בזכות ההסכם והתחייב על הביטחונות האמריקנים שיינתנו לישראל בעיקר בתחום הנשק, התקציב והתערבות במקרה של משבר.

ההודעה על ביקור הנשיא המצרי הגיעה לראש העיר אליהו נאווי והעירייה שבוע לפני הביקור. העיר הייתה באופוריה. התרגשות אחזה בכל התושבים שכולם התגייסו להצלחת הביקור. כולם היו באקסטזה. תושבים רבים חשו שהביקור יעלה את באר-שבע על המפה בארץ ובעולם. ראוי לזכור שהיה זה הביקור הראשון בארץ לאחר חתימת הסכם השלום (כחודשיים) וכולם היו סקרנים כיצד הנשיא והפמליה המצרית ינסו לממש את עקרונות הסכם השלום. על בית העירייה נתלה שלט ענק בנוסח: "ברוך בואכם גיבורי השלום". סאדאת, שהגיע במסוק לרחבת בית החולים ע"ש "סורוקה", הגדיר את באר-שבע כעירו של אברהם אבינו, האב המשותף לשני העמים יהודים וערבים. סייע בידו ראש העיר דאז, אליהו נאווי, ששלט בערבית מדוברת וספרותית ומשליו והרטוריקה שלו היו ידועים הרבה מחוץ לגבולות הארץ. נאווי הכיר את השפה הערבית, משליה, פתגמיה, את ההומור שלה ונוצרה מיד כימיה בינו לבין הנשיא, כמעט כמו הכימיה שנוצרה בין סאדאת לראש הממשלה מנחם בגין. כמה שעות לפני בואו הצטופפו אלפים בכיכר העירייה ונפנפו בדגלי ישראל ומצרים. אנשי התנועה "שלום עכשיו" שינו את הכתובות בסיסמאות שלהם ל "שלום מעכשיו". יתר על כן על שלשוה גמלים שהסתובבו ברחבה, נתלו שלטים גדולים מבית היוצר של "שלום עכשיו" יחד עם סאדאת הגיע סגנו, חוסני מובראק וראש הממשלה המצרי מוסטפה חליל. בצד הישראלי נכחו נשיא המדינה יצחק נבון, ראש הממשלה מנחם בגין וכן כל הסגל המשפטי והדיפלומטי. באר שבע הייתה על המפה. מזיכרונות אלה שנכחו עולה שבכניסה לבית העירייה התכבד סאדאת בלחם ומלח שהוגשו לו על-ידי בתו של א' נאווי. לאחר דברים קצרים הוא נכנס לישיבה עם חברי מועצת העיר. לאחר שהנשיא נבון הדגיש את המחיר הכבד שישראל מוכנה לוותר עליו בסיני למען השלום - השיב לו סאדאת בפנים מרצינות. תחילה קרא מהדפים שהוכנו אך לאחר מכן פנה לנבון והמשיך בעל פה. הוא שב וטען (כפי שעשה בכנסת שנתיים קודם לכן) כי חייבים להתחיל לחיות כשכנים. חייבים לפתוח דף חדש. האדמות שכבשו היהודים בגדה ובסיני לא תבאנה שלום. רק הסכמים, פשרות ויחסי שכנים. סאדאת הבטיח שאחר אוקטובר 73 לא תהיינה יותר מלחמות בין מצרים לישראל ובינתיים זה נראה כהולך ומתגשם. לאחר נאומים וברכות משני הצדדים נחתמה "מגילת השלום" והצדדים הצטלמו וחייכו. בתום הביקור חתם בגין בספר העירייה: "נעלה בבאר שבע, וגם ירושלים על ראש שמחתנו; עומדים היו רגלינו בשעריך ירושלים, ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו". השבוע פגשתי את מר גואל דרורי הצלם הידוע, שסיפר לי מחוויות האירוע בו הוא שימש כצלם היחיד שהורשה להתקרב למנהיגים מטעם עיריית באר-שבע. את הצילומים הצבעוניים פיתח בטכניקה מיוחדת ולמחרת הניח אותם על שולחנו של ראש העיר.

לאחר הטקס רב הרושם, ביקר סאדאת בבאר אברהם (היום אתר תיירותי מבוקש בעיר) אשר לדבריו בה או לידה, נחתם הסכם השלום הראשון בהיסטוריה בין העמים כאשר נכרתה הברית בין אברהם אבינו לאבימלך מלך גרר. לאחר הביקור בעירייה פנתה הפמליה לעבר אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מלבד הנשיא י' נבון וראש הממשלה מ' בגין קיבל את סאדאת נשיא האוניברסיטה י' תקוע שבירכו באנגלית. להלן תקציר הנאום: ברכות לארכיטקט השלום. נדרש היה מהנשיא המצרי הרבה אומץ וחזון לביצוע ויישום הסכם השלום; ישראל שילמה הרבה (בדם) כדי להגיע למעמד זה אך היא מעדיפה את "הימור" השלום על סכנת מלחמה נוספת; פעמים רבות בהיסטוריה הפנו מנהיגים ראשיהם ממבקשי השלום. אבל הפעם, אסור לממשלה ולמנהיגים לאטום אוזניהם לבקשת שני העמים - שלום. בסופו של דבר, קבע תקוע, השלום הוא שניצח במזרח-התיכון. יש שלום הכתוב על הניר ויש שלום המייצר קדמה, שגשוג, יצירתיות, פותח עידן חדש, אזור חדש ואופק חדש. אוניברסיטת בן-גוריון כמו כל מוסדות המחקר בארץ, תיתן ידה להצלחתו של הסכם השלום. אב"ג הכלילה בחזון המחקר שלה - חקירת שטחים מדבריים ויישובם. כך גם בנגב. באר שבע, הפכה מעיר קטנה מימי העות'מאנים לעיר הרביעית בגודלה בארץ; האוניברסיטה תסייע מחקרית להקמת תעשיות המדבר, ייסוד חקלאות ותבחן את תנאי הקרקע והאקלים בנגב לטובת יישובו. תעסוק בהתפלת מים; גידול צמחי בושם ותעשיה; אקלום עצי פרי מדבריים וניצול אנרגיית השמש. האוניברסיטה הפכה למכשיר מרכזי לפיתוח ובניית האזור. לנו (לישראל ולאוניברסיטה) אמר תקוע, יש הרבה ללמוד מהמסורת החקלאית-מדברית שלכם, משכננוצהמצרים, ועם זאת יש לפתח זאת ולחקור. התוצאות שיתקבלו ישרתו את שני העמים. האוניברסיטה החליטה על הקמת קרן של 100 מיליון דולר ל-10 שנים לצורך מחקר מדברי. הקרן תהיה משותפת למדינת מצריים ולישראלים. לבסוף פנה תקוע לסאדאת ובגין וכינה את הנשיא המצרי "כוכב השלום" שינחה וידריך את דרכן של שתי האומות. ביום 25 למאי 1979 הוציא דואר ישראל מעטפה להנצחת הביקור. על המעטפה היה כתוב: בעברית ובאנגלית. הבולים היו בערכים של חצי לירה ולירה וחצי והיו חתומים בחותמת מיוחדת. נוסח הכתובת היה: President of Egypt Visit in Beer-Sheva מתחת לכיתוב האנגלי הופיע אותו כיתוב בעברית.

ראוי לבחון מה נתן הסכם השלום עם מצרים (אפילו שכונה "שלום קר") לנגב. במבט לאחור נראה שהדיבורים על באר-שבע כ"רגיופוליס" (עיר אזורית מבית מדרשם של פרופ' י' גרדוס ופרופ' א' שטרן) ויותר מאוחר כמטרופולין - החלו כתוצאה מהסכם השלום. החלו לצוץ תוכניות מתאר עירוניות וארציות בהם הובטח לבאר שבע, שאמורה הייתה להיות מעתה העיר הגדולה הנמצאת סמוך לסיני, בה נמצאים המשרדים הממשלתיים ומתקיים בה הקשר עם הכוח הרב-לאומי ועם המצרים - נמל תעופה בינלאומי, רכבת מהירה, עמק סיליקון ופרויקטים התואמים עיר גדולה בעידן הגלובליזציה. יתר על כן, הוקמו יישובים חדשים מהם ליד באר-שבע ("מיתר" באמצע שנות השמונים) וקטנים יותר לאורך גבול מצרים; התיירות קיבלה תנופה אדירה כולל סיורים בסיני ובערי הפירמידות והמקדשים; סוכמו במהירות חפירות ארכיאולוגיות והממצאים באחריות פרופ' אורן הוחזרו למצרים; אילת הפכה לעיר תוססת על-אף שנותקה מטאבה והכפר של רפי נלסון הפכה לכניסה הראשית לטיולי דהב ושארם א-שיח. פרופסורים וחוקרים נסעו לקהיר ומלומדים מצרים הגיעו ארצה; באר שבע הייתה לעורף מנהלי, צבאי וממשלתי למעברי הגבול ברפיח (כרם שלום), ניצנה ואחרים. ההסכם יצר את התשתית הפוליטית-חברתית לצעדים הראשונים בהפיכתה של באר-שבע מ"בירת הנגב" הצנועה למטרופולין בצמיחה.