ועדת השרים לחקיקה אישרה בתחילת השבוע (יום א') - פה אחד - חוק הלאום שיזם חבר הכנסת,
אבי דיכטר. עם זאת, הודיעה, (יום ד') אתמול שרת המשפטים אילת שקד, כי הממשלה צפויה להציג, בתוך חודשיים, נוסח חדש שיהיה מקובל על כל סיעות הקואליציה. לפי הנוסח שאושר, הרי מדינת ישראל הינה: "הבית הלאומי של העם היהודי", כאשר שמורה, בחוק זה, "הזכות למימוש ההגדרה העצמית הלאומית במדינת ישראל ייחודית לעם היהודי". כמו-כן, נקבע בחוק זה, כי השפה הערבית בישראל, תהיה "בעלת מעמד מיוחד", במקום שתהיה שפה רשמית.
בניגוד לנוסח הקודם של חוק הלאום, הרי הגרסה העדכנית של חוק הלאום אינה מכפיפה המשטר הדמוקרטי בישראל לאופיה היהודי של המדינה. הנוסח החדש של חוק הלאום קובע, כי מדינת ישראל הינה - כאמור- "הבית הלאומי של העם היהודי". עוד נקבע, בנוסחו החדש של חוק הלאום, כי לדובריה של השפה הערבית, תהא: "זכות נגישות לשונית לשירותי המדינה". סעיף אחר - בחוק הלאום, מקבע בחקיקה המנון המדינה, דגלה וסמלה הרשמי. החוק קובע עוד, כי: "כל תושב ישראל, ללא הבדל דת או לאום, רשאי לפעול לשימור תרבותו, מורשתו, שפתו וזהותו" וכי: "המדינה רשאית לאפשר לקהילה, לרבות בני דת אחת או בני לאום אחד לקיים התיישבות קהילתית נפרדת".
ברשימה זו מבקשים אנו להתמקד במעמדה של השפה הערבית, במדינת ישראל, נכון, למועד כתיבתם של דברים אלה וקודם שחוק הלאום עובר מוועדת השרים לענייני חקיקה אל שולחנה של הכנסת, האמורה לחוקק חוק הלאום, לגופו, לאחר שיוכן הוא בוועדה הרלוונטית לכך, לקריאה שנייה ושלישית. כיום, מעמדה של השפה הערבית, הינו במעמד של שפה רשמית, לכל דבר ועניין, מכוחו של סעיף 82 לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 עד 1947. לכן, נתקבלו - במשך השנים עתירות שהוגשו לבג"ץ ואשר חייבו רשויות מקומיות וגופים ציבורים, לפרסם בפרסומיהם השונים - בצד פרסומים, בשפה העברית - פרסומים זהים ומקבילים, בשפה הערבית.
אם וכאשר יתקבל חוק הלאום, במהדורתו ובמתכונתו הסופית, כאשר ייכלל בו הסעיף, לפיו השפה הערבית, תהיה "בעלת מעמד מיוחד", במקום שהיא תהיה שפה רשמית - כפי שנוהג מצב הדברים, כיום - הרי לא ניתן יהיה עוד לכפות על רשויות ציבוריות ועל גופים ציבוריים לפרסם - בצד פרסומיהם הרשמיים, בשפה העברית - פרסומים מקבילים וזהים, מכוח הוראות סעיף 82 לדבר המלך במועצתו. בשעתו, דחה בג"ץ עתירה של אחד מהארגונים העוסקים בזכויות המגזר הערבי, לכפות על בתי-המשפט, בישראל, פרסומם של פסקי-דינו, בשפה הערבית.
חובת הגילוי וחובת השקיפות, מחייבת כותב שורות אלה, להידרש לכך כי בשלהי השנה החולפת הגיש הוא, במעמדו כעורך-דין, המייצג לקוחות, גם בבתי-הדין השרעיים, יחד עם לקוחה מהמגזר הערבי, המיוצגת על-ידי משרדו, בבית-הדין השרעי, עתירה לבג"ץ, מדוע לא ייקבע בג"ץ, כי חלה חובה על מדינת-ישראל, באמצעות משרד המשפטים וכן על הנהלת בתי הדין השרעיים, יחד ולחוד, לפרסם -
אף בשפה העברית כלל ההחלטות או כלל פסקי-הדין, הניתנים והמתפרסמים בידי בתי-הדין השרעיים, הפרוסים ברחבי הארץ, לרבות בידי בית-הדין השרעי לערעורים - למצער, במקרה שבו מי מבעלי הדין, מיוצג בידי עורך-דין, אשר אינו דובר השפה הערבית או אשר אינו שולט בה או אשר בהתאם לבקשתו של בעל-דין כנ"ל לפרסם פסק-דין או לפרסם החלטות אלה, גם בשפה העברית או לבקשת בא-כוחו של בעל-דין כנ"ל לפרסם פסקי-דין או לפרסם החלטות אלה.
לחלופין ובמצטבר, נתבקש בג"ץ לקבוע, כי הפרשנות הנכונה, הראויה והסבירה של הוראות סימן 82 לדבר המלך במועצתו, הינה, כי הוראות אלה כוללות, בחובן ובגדרן, אף חובה כנ"ל, לפרסם פסקי-דין וגם/או לפרסם החלטות אלה, גם בשפה העברית.העתירה כוללת סעדים נוספים ובכללן סעד לצו ביניים, המחייב את משרד המשפטים והנהלת בתי הדין השרעיים, יחד ולחוד,לפרסם כלל ההחלטות הניתנות בידי בתי-הדין השרעיים - בשלב זה ועד למתן פסק-דין בעתירה - אף בשפה העברית - למצער, לבקשת בעל-דין, העותר לכך או לבקשת בא-כוחו של בעל-דין כנ"ל, העותר לכך - כל זאת עד למתן פסק-דין סופי בעתירה זו, כפי שהוגשה היא לבית משפט נכבד זה, בשבתו עלי מדין, כבית משפט גבוה לצדק.
בג"ץ דחה הבקשה למתן צו ביניים בעתירה והדיון בעתירה נקבע, לתחילת שנת 2018, בפני הרכב של בית המשפט העליון, שטרם נקבע. ברור הוא הדבר ונעלה מעל לכל ספיק ספיקא, כי אם עד הדיון בעתירה, לגופם של דברים, ייקבע, כי מעמדה של השפה הערבית, במדינת-ישראל, אינו מעמד של שפה רשמית, אלא היא "בעלת מעמד מיוחד", הרי הדבר ישפיע על אופן, דרך והתנהלות הדיון, בעתירה זו.
מן הראוי לציין, כי המשפט, המייחס לשפה הערבית מעמד של שפה "בעלת מעמד מיוחד" הוא משפט טעון, הנתון לפרשנויות שונות ולא בהכרח יפרשו בתי-משפט, בישראל משפט זה, כפי שהתכוונו לכך מחוקקי חוק הלאום. אם רוצים לשלול מהשפה הערבית מעמדה - המקביל לשפה העברית - כשפה רשמית, יש להגדיר זאת בחוק הלאום - במפורש - להימנע מלכלול בחוק הלאום משפט עמום ומעומעם בדמות היות השפה הערבית "בעלת מעמד מיוחד" ולהגדיר מעמדה של השפה הערבית, בחוק זה,
באופן חד-משמעי, ברור ומפורש שאינו ניתן ואינו נותן כל מקום לפרשנויות כל שהן. כך ורק כך ראוי לנהוג בחוק בעל מחעמד חקיקתי, האמור לשמש יסוד ואבן פינה בחוקה האמורה להיחקק - בעתיד - במדינת ישראל.
