איפה יש עוד אנשים כמו האיש ההוא?

לא. לא. אין הכוונה בכותרת רשימה זו ליצחק רבין המנוח, שעם הירצחו הקדיש לו המשורר, נתן יונתן, השיר ששמו מופיע בכותרת רשימה זו, שכתב כהספד עצמי והולחן בידי שלמה ארצי. הדברים מכוונים לנרצח מפורסם אחר, שעם הירצחו רעשו ארץ ומוסדותיה. הדברים מכוונים לאדם שלאחר הירצחו הונצח בדרך של קריאת קיבוץ על-שמו. אדם שהונצח בקריאת רחובות הרבה על שמו, מחמת גודל הזעזוע, ביישוב היהודי דאז, בשל רצח זה. אם אינכם יודעים עדיין במי המדובר, הרי בואו אגלה אוזניכם. כוונת הדברים הינה לסופר המנוח, חיים יוסף ברנר, עליו השלום. בסופו של השבוע החולף נכחתי בזכותם של חבריי, עו"ד אמיר בשה וד"ר מורן סבוראי, עו"ד, שהינה נצר למשפחת יצקר, היודעים ומכירים חיבתי לספרות ולעניינים הקשורים בה - באזכרה השנתית הצנועה שקיימו בני משפחותיהם של הסופר, יוסף חיים ברנר, יהודה ואברהם יצקר והמשורר, צבי שץ, שנרצחו - יחד עם צבי גוגיג (ברגגרין) והסופר, יוסף לואידור - בידי המון ערבי מוסת. ששת הנרצחים נרצחו, בתאריך 2 במאי 1921, לאחר פרוץ "מאורעות תרפ"א", שהיו פרעות בהם החל המון ערבי מוסת ביהודים, יום קודם כן. כך נתרחשו דברים, לפני 96 שנה, בבית יצקר, שהיה אז ממוקם בשטחה של יפו הערבית. האזכרה נתקיימה בבית בו נרצחו אותם נרצחים, בדרך קיבוץ גלויות 120, תל אביב. כל ימיי סבור הייתי ובטעות כי בית יצקר בנוי ונטוע - עמוק, עמוק בלב יפו. עתה נתבררה לי טעותי. יפו דאז, הגיעה עד למה שקוראים אנו כיום, קרית-שלום ובית יצקר, בו נרצחו אותם נרצחים הי"ד, ממש נוגע בתל אביב של ימינו אנו. ד"ר משה גולצ'ין, מהחלקה לספרות עם-ישראל, באוניברסיטת בר-אילן, השפיע עלינו מטובו. מרצה זה נשא בפנינו הרצאה מרתקת, שתחילתה בגזירת הגירוש שהוציאו השלטונות העות'מאניים לתושבי העיר יפו והשכונה, תל אביב, בשנת 1917, עבור בתולדות היישוב היהודי, אותם שנים, מעמדו של ברנר כאיש ציבור וסופר וסופה - הרצח הנתעב. בשנת 1968 שופץ המבנה שהחליף בית יצקר והוא כונה "משכן ברנר וחבריו". האדריכל היה שמואל מסטצ'קין. בבית, המשמש - כיום כמרכז הנוער העובד והלומד, קיים חדר הנצחה לדיירי הבית ("חדר יצקר") ובו תערוכה על הנספים, תערוכה על חייו, יצירתו ופועלו של י"ח ברנר ופינת הנצחה למאורעות תרפ"א. סמוך וקרוב לבניין זה, בשכונת קרית-שלום קיימים רחובות המזכירים המאורעות, דוגמת: "רחוב תרפ"א" ו"רחוב בית יצקר". יצאתי בניין זה, בתום ההרצאה של מרצה שופע ידע זה, נשא מדברותיו בפנינו,בתחושת חסר. לא, חלילה וחס, בעטיו של מרצה מצוין זה, אלא בשל תחושה שנתעצמה בי, מרגע לרגע, שלא די נעשה בכל הקשור להנצחת ששת נרצחים אלה, ששלושה מהם יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור היו אנשי ספר (שני סופרים ומשורר), שהנחילו לנו פירות יצירותיהם ואנחנו אנחנו לא טרחנו די, כי להנציח זה ופועלם הספרותי של האחרים, די והותר. נותרה בי ציפיה בלתי ממומשת כלפי תנועת הנוער העובד והלומד - שמשפחת יצקר העניקה לה "בית יצקר" כמתת - כי כתנועת נוער שיסודותיה בתנועת הנוער העובד, שהוקמה ב-1924 בארץ ישראל על-ידי בני נוער עובדים שהתאגדו על-מנת להגן על עבודתם וזכויותיהם, תפעל יותר מהקיים להנציח הרקע הסוציאלי והספרותי של נרצחים אלה, מלבד קיומם של חדר הנצחה לדיירי הבית ("חדר יצקר") ובו תערוכה על הנספים, תערוכה על חייו, יצירתו ופועלו של י"ח ברנר ופינת הנצחה למאורעות תרפ"א. חשבתי לעצמי, כי יוסף חיים ברנר הי"ד, שהיה סמל לצניעות ולהסתפקות במועט, על גבול עוני ממש וחבריו ראויים להנצחה הולמת ומקיפה יותר, מזו שהועמדה להם ב"משכן ברנר וחבריו". רחוק אני בדעותיי, כרחוק מזרח ממערב, מן הסוציאליזם ומהתפישות הסוציאליסטיות, בהן אחזו בשעתו ברל כצנלסון ויוסף חיים ברנר. אין חלקי - מן הפן הפוליטי והערכי - עם תפישותיהם האידיאולוגיות של אותם "אבות אידיאולוגיים" של מה שנותר עוד (אם בכלל) לפליטה, ממה שקראו פעם בשם "תנועת העבודה". עם זאת, מעריך, מוקיר ומכבד אני היושר הציבורי, האישי והערכי שלהם - ושל יוסף חיים ברנר הי"ד. לא רבים יודעים, אבל קודם הירצחו, השתתף יוסף חיים ברנר, בשנת 1920, בוועידת הייסוד של ההסתדרות, בטכניון, בחיפה. חשבתי לי מה כעורה ומכוערת ההסתדרות של היום שהתגלתה במלוא כיעורה, בבחירות האחרונות שנערכו בקרבה לבין הדברים מלאי הטוהר וההגשמה העצמית שנשא יוסף חיים ברנר, באותה ועידת ייסוד של ההסתדרות. אגב כך, לא יכולתי להימנע מלהשוות בין ביתו של הסופר, ש"י עגנון, בשכונת תלפיות, בירושלים, השוקק חיים וגדוש בפעילות תרבותית שוקקת חיים, לבין "משכן ברנר וחבריו", שדבר וחצי דבר, אין לו - להוותי - עם פעילות ספרותית שוקקת חיים שכזו. משהעלה ד"ר משה גולצ'ין בהרצאתו, יחסי האהבה-שנאה, יחסי תלמיד ורבו, שהיו בין ברנר ועגנון, שבתי ונפניתי לעיין בספריהם של פרופ' אניטה שפירא ומורי ורבי, חיים באר, העוסקים בעניין זה. כך, מצאתי מסת זיכרונות שכתב ש"י עגנון על יוסף חיים ברנר הי"ד ומסרה לדפוס בקיץ 1961, במלאת ארבעים שנה להירצחו. עגנון הכתיר מסה זו, בשם: "יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו". מוטב אביא חלק מהדברים, במסה זו, מפיו של ש"י עגנון עצמו ולא ייעכרו המים, מחמת שפיכתם מכלי אל כלי ויישארו הם צלולים, כשעת כתיבתם בידי עגנון. בפתחה של מסת זיכרונות זו כותב עגנון, דברים אלה: "ברנר קידש את חייו במיתתו וקידש את מיתתו בחייו. טהורים וזכים היו חייו ולא נמצא בהם שמץ פסול. לא ביקש כבוד לעצמו ולא רדף אחר הממון ועל אחרים לא התנשא. חבר היה לכל נדכא, אח וריע לכל אדם". באלה משפטים אסיים רשימת הנצחה זו על יוסף חיים ברנר ה"ד וחמשת חבריו שנרצחו לפני כמאה שנים, בידי אספסוף ערבי מוסת, במה שנחשב היום, חלק בלתי נפרד מתל אביב-יפו. השם ייקום דם הנרצחים ויהא זכרם מבורך.