ספרי נולד במלחמת ששת הימים

"ימי ההמתנה" היו ימים בהם צה"ל ריכז אט אט כוחות צבא בגבולות והתכונן למלחמה נגד צבאות ערב. בתקופה זו ריכזתי את ענף המטע בקיבוץ שכלל תפוחים, מישמש ואגסים צעירים. בבוקר, עת ירדנו לקטיף במטע, החזקתי ביד אחת ברדיו טרנזיסטור (רדיו נייד קטן) וביד השנייה בדלי הפלסטיק, שקטפנו לתוכו את פירות התפוחים הירוקים ("גרנד אלכסנדר") ואדומי הלחיים ("אורליאנס"). ההאזנה לרדיו הטרנזיסטור הייתה חשובה מאוד כי על-פי החדשות, ידענו מה הם כוונותיו של נאצר מושל מצריים ומה בכוונת ישראל לעשות כנגד מהלכיו הצבאיים. כל יום היינו שומעים על עוד חבר שנקרא לצבא, מי לצנחנים מי לחיל הרגלים ומי לשריון. כל חברי בצוות נקראו ליחידותיהם ועלי ועוד כמה חברות, נפל עול הטיפול במטע כולל ביצוע קטיפים ראשונים עם בוגרי המוסד החינוכי, עשרות פועלים מבאר שבע ובדואים. בנוסף נטלתי על עצמי את ביצוע ריסוסי הלילה וההשקיה. נפלנו מהרגליים תשושים בשל העבודה הרבה. אלי משום מה, לא הגיעה כל הודעה, ואף סיסמת הגדוד לא שודרה ברדיו. נותרתי ממתין לצו המילואים שיגיע ויצרפני לכוחות הלוחמים והתביישתי לבוא לחדר האוכל מחשש שאלות כגון "מה, עוד לא קראו לך"? למזלנו הרב, בחצר הקיבוץ נותרו חברים מבוגרים ויוצאי יחידת הנח"ל שנותרו להגן על הקיבוץ מפני התקפה אפשרית מכיוון ירדן. הם חפרו תעלות ביום ובלילה הניחו מוקשים. בערב בחדר האוכל התגרו בי: "אי, יא שריונר, אתה עוד תקטוף את כל התפוחים ותפסיד את המלחמה".

כמו כל הצעירים בני גילי באותה תקופה, היה ברור לנו שמלחמה זו נכפתה עלינו על-ידי הערבים ויש סכנה שהעם בישראל יושמד. כולנו הבנו שיש לעזוב הכול, משפחה, חברים ועבודה ולצאת למלחמה נגד אלו הזוממים להרוס את המדינה. לא שנאנו את הערבים אלא ביקשנו להגן על המדינה, על הבית, על השדות ועל כל שיצרנו במשך שנים בזיעת אפנו בנגב השומם. לאחר שבוע מורט עצבים, התקבל טלפון במזכירות הקיבוץ בו התבקשתי להתייצב מיידית בבסיס "מחנה תימן" ליד באר שבע. ארזתי בתרמיל הצבאי ציוד לכמה ימים, נישקתי את בתנו הפעוטה (בת השנתיים) ואמרתי לאשתי, מתוך רצון להפגין ביטחון ושלא תדאג: "זה עניין של כמה ימים, בלבד, צ'יק צ'אק, ואני חוזר הביתה. כי לא תהיה מלחמה ואין צורך לדאוג". לומר את האמת, כלל לא הייתי בטוח במה שאמרתי לה אך בסגנון זה מדברים הרי כל הבעלים היוצאים למלחמות והרוצים להרגיע את בני משפחתם. כשעברתי במזכירות הקיבוץ לחפש "טרמפ" לבאר שבע ראיתי גיליון נייר גדול ועט לידו. שמתי אותו (להלן "המחברת") בחתית התיק וחשבתי אולי אצטרך לו למכתבים שאשלח ושכחתי מכל העניין.

עם חשיכה, הגעתי לבסיס השריון "מחנה תימן" הסמוך לבאר שבע ונדהמתי - המשרדים היו ריקים, דלתות מחסני התחמושת ומגרשי הטנקים נפרצו. עשרות הטנקים של הגדוד יצאו זה מזמן למשימתם. הבסיס הצבאי נראה היה כרוח רפאים. רק במטבח ישבו כמה חברה ושיחקו שש-בש. כשראו אותי פרצו בשירה אדירה - "המ"מ הגיע, נאצר מזיע". בבת אחת עלה המוראל במחנה. כקצין יחיד בבסיס נתתי מיד את הפקודה: "יש לנקות מייד את המטבח ואת הסירים ולהכין ארוחת ערב חמה לכל החיילים שנותרו בבסיס שדה תימן". הטבחים והאפסנאים, כעדת נמלים רוחשת, החלו בעבודות כשהם שרים שירי לעג לצבא המצרי ולנאצר מנהיגם. במשך הלילה הגיעו לבסיס עוד חיילי מילואים ממחלקתי ולחרדתם מצאו את מגרש הטנקים ריק. לא היה לנו במה להלחם. המלחמה אומנם טרם פרצה אך חשנו שאם מחר נקרא להגן על הגבול לא נוכל להועיל בכלום. ניסיתי להתקשר למג"ד (6-5 פעמים ביום) שישב בטנק שלו עסוק עד למעלה מראשו בואדי פארן וביקשתי ממנו - אנא השג לנו טנקים ודאג להביא אותנו ממחנה תימן לערבה, שם חנה הגדוד על הטנקים, הזחל"מים והמשאיות שלו תחת רשתות ההסוואה הענקיות. כולנו חששנו "שנפסיד" את המלחמה.

בשבת בבוקר, נשמעו צעקות בכל הבסיס - תקראו מהר לקיבוצניק. בתחילה הייתי בטוח כי הגיעו משאיות על-מנת לקחתנו לואדי פארן. אך מהר מאוד התברר כי טעיתי. חברי מהקיבוץ הביאו את אשתי ובתי הקטנה כדי שאראה אותה לשעה קלה. כל חילי מחלקת הטנקים הגיעו וביקשו להחזיק את התינוקת בידיהם וכך הרגישו ולו לדקה קצרה כי הם נפגשים עם משפחותיהם בצפון. היו שם גם דמעות והשעה חלפה. כרגיל אמרתי בקולי הבוטח: אין מה לדאוג לא תהיה מלחמה ונתתי לשכני, שהביא את החבורה מהקיבוץ, דף מלא הוראות שכתבתי במקום בדבר ההכנות הנדרשות לפני קטיף המישמש (אריזות, טלפונים של ספקים, מועדי ריסוס, השקיה ועוד) הוא הבטיח להעביר זאת לחברה וותיקה שהייתה בין יום למנהלת המטע. לפני שהאוטו הניע מישהו הציע לצלם את האירוע אך אני, כמפגין ידע וביטחון (בכל זאת הקצין היחיד בשטח) אמרתי - לא. זה שטח צבאי ואסור לצלם. והחבורה חזרה לקיבוץ ואנחנו לאוהלים, ממתינים לקריאה מואדי פארן.

ביום ב' כמדומני, נקראתי לשלישות והמג"ד הודיע לי טלפונית כי נשלחו משאיות לאסוף אותנו "ותיקחו אתכם" הוא הזהיר "כל נשק שנמצא בבסיס". תוך שעה נאספה המחלקה, התמרקה, ארזה ציוד אך לאיש מאיתנו לא היה נשק. מישהו הציע לפרוץ לנשקיה. רצנו במהירות אך היא הייתה פרוצה וריקה. לפתע נזכרתי באקדח הישן שהיה עמי בלילות הריסוס במטעי הקיבוץ ושהשארתיו תחת מיטתי אבל כבר היה מאוחר להביאו. ובינינו, מה יעשה אקדח ישן עם שישה כדורים נגד המצרים? אחרי נסיעה של כמה שעות דרומה, עצרנו באמצע המדבר ולא ראינו דבר. ידענו כי כאן באזור, חונה הגדוד ומכאן תתחיל המלחמה. מהר מאוד הסתבר לנו שכל הטנקים והמשאיות והזחל"מים כוסו ברשתות הסוואה ענקיות כדי שהמטוסים של המצרים לא יזהו את הגדוד ולא יוכלו להפציצו. הגעתי עם חיילי והתייצבתי בפני המג"ד. הוא היה זעוף פנים וסימני העייפות נתנו בו אותותיו. הוא פנה אלי "אתה המ"מ שמנדנד לי כל הזמן בטלפון? קח רשת הסוואה ותכסה מייד את כל הטנקים שלך". "אבל אין לי טנקים" אמרתי למג"ד. הוא לא התרגש: "אין דבר עוד יהיו, ניקח שלל מהמצרים ויהיו לך טנקים". "ומתי תפרוץ המלחמה?" המשכתי לשאול והמג"ד זעק לעומתי: "אללה כארים". באותו רגע עוד לא ידענו שלמחרת בבוקר תפרוץ המלחמה. אחר-הצהריים שמענו את הרמקול קורא: המ"מ הקיבוצניק גש מהר למפקדת הגדוד". ליבי דפק אך שהגעתי וראיתי את 2 ארגזי המשמיש שנשלחו אלי מחברי בקיבוץ והגיעו לפארן בדרך לא דרך - נרגעתי. הם שלחו אותו כהוכחה שהקטיף מתבצע כהלכה ואנו לאחר שחילקנו לכל הפלוגה קצת מהפרי המתוק, ישבנו כל הלילה, זללנו משמיש ושרנו חרש חרש שירי ארץ ישראל, כשכל אחד מאיתנו חושב בגעגועים על אשתו וילדיו שנותרו לבדם בבית. בבוקר ראינו רבים מהחיילים מחזיקים בבטנם וכועסים על המשמיש המרוסס בחומר הדברה לבן שגרם לרבים "קלקול קיבה". אך לא היה הרבה זמן להתלונן, תוך שעה נפתחו מכשירי הקשר והונעו המנועים. המג"ד והמטה קיבלו את סיסמת היציאה למלחמה והסיפור האמיתי התחיל.

וכך, בבוקר, 5 ליוני 1967, התעוררתי מוקדם במצב רוח טוב. לילה קודם "הובטח" לי כי אקבל בהקדם 3 טנקים מסוג "שרמן" הנמצאים בתיקון. הייתי שרוי במצב רוח טוב והחלטתי להפתיע את החברה והחילותי להכין חביתת ענק בת עשרות ביצים. כשהשמן החל לרחוש במחבת הגדולה רצתי להעיר את החברה ולהזמינם לארוחת בוקר מפנקת. עוד אנו זוללים את החביתה החמה נשמעו לפתע במכשיר הקשר זעקות אימים: "לכל הגדוד, סדין אדום, סדין אדום, אני חוזר סדין אדום". הייתה זו הסיסמה הסודית שכולם חיכו לה ופירושה - המלחמה התחילה. עשרות הטנקים של הגדוד החלו בנסיעה מערבה, לעבר היעד הראשון כונתילה, המוצב המצרי המבוצר. המפקדים בצריחי הטנקים נפנפו לשלום ועשו באצבעותיהם את סימן הניצחון הבינלאומי - וי. כל היום ירה הגדוד פגזים ואף ספג מהלומות ואחר-הצהריים אף נפצעו חיילים שלנו ואחד אף נהרג. למדנו מהר מאוד שמלחמה זה לא משחק ילדים ויש קורבנות. כל אחד מאתנו הכיר היטב את החייל שנהרג ואת האחרים שנפצעו אך השתדלנו להתעלם מהכאב והמשכנו בקרב. מכיוון שהמחלקה שלנו הייתה בשלב זה ללא טנקים עלינו על זחל"מים וקפצו מפלוגה לפלוגה להביא תחמושת, מזון או לפנות פצועים. הסתכלתי בעיניים כלות במפקדי הטנקים והרמתי ידי לשלום מולם, כולם חברי מאז השירות הסדיר. בערב פתחתי את הטרנזיסטור ושמעתי בחדשות כי הירדנים מפציצים את כל ישובי הגבול ובין היתר אמר הקריין כי קיבוצי הופגז על-ידי טנקים ירדנים. חשבתי תוך כדי ניווט לטנק שקרא לעזרה איך אשתי מסתדרת עם בתי הפעוטה ולאיזה מקלט היא רצה בלילה. דאגתי מאוד, כמו תמיד, הסתכלתי על השמיים זרועי הכוכבים ולראשונה בחיי התפללתי שהכול בסדר בבית. חשתי כי אין במילה המדוברת מספיק ולאור פנסיו הנמוכים של הזחל"מ, החילותי לכתוב שירי תפילה באותו בלוק נייר "המחברת" שזכרתי לקחת ממזכירות הקיבוץ טרם גיוסי. לומר את האמת, לא כתבתי אלא יד נעלמה משכה באצבעותיי והכתיבה לי את שורות השיר. המג"ד ראה אור וניגש אלי. "בחורי, אמר בקולו העבה והצרוד, "הגדוד איבד היום דם, אבל מחר אנחנו נראה להם". לפתע הבחין כי אני כותב שירים ואמר לעצמו - "אם הקיבוצניק הזה כותב בשלוש לפנות בוקר באמצע הקרבות שירים - לא ינצחו אותנו" והסתלק שחיוך מוצנע על פניו. זכרתי להצדיע לו והוא ביטל את ההצדעה ולחץ ידי בחום. התרגשתי עד עמקי נשמתי.

למחרת נמשכה המלחמה. עוד חיילים משלנו נפגעו וכמה מהמפקדים נרדמו בטנקים מרוב עייפות. בערב בא המג"ד רכוב על הגי'פ הזריז שלו ובישר לנו, לקצינים, שיש להכין מיד את הגדוד כי הוחלט בממשלה להעלות אותנו בעוד כמה שעות לרמת הגולן שם, יש להילחם בסורים ויש לעשות זאת עוד לפני שיוחלט באו"ם על הפסקת אש. ארזנו את הציוד וחיכינו בעיניים עצומות, נופלים מעייפות למסע צפונה. בבוקר הגיעו "מובילי הטנקים" והחילונו לנסוע אתם, לאט-לאט, בכביש המרכזי של המדינה עד לגולן. הכבישים היו ריקים וכך יכולנו להתקדם בקלות. בכל עיר שעברנו, נזרקו עלינו סוכריות והציבור מחא כפיים. הקהל חשב שאנחנו כבר ניצחנו את המצרים ועכשיו עולים צפונה ללמד לקח את הסורים. אני חשבתי על חיילנו הפצועים השוכבים בבתי החולים ועל כך שהם הפסידו את "מסע הניצחון" המוזר הזה.

בלילה מאוחר, הגענו לכפר סאלד ושם הוחל בתכנון הקרב שלמחרת. המג"ד החליט שאת הטנקים של המחלקה שלי נמסור למחלקת הסיור ואנחנו נעבור בשנית לזחל"מים. מחינו בקול רם נגד החלטה זו וטענו שבאנו להלחם ולא לשבת בזחל"מים אך הוא התעקש ונופף באצבעו כלפי לאות אזהרה. בדרכו לבית החולים החזיק המג"ד הפצוע את פיו המדומם שנפגע מכדור רובה ולחש לנהג שלידו - "תאמר לקיבוצניק שלא יפסיק לכתוב שירים". החוורתי ולא מצאתי את המילים הנכונות. כדי להימנע מחשיפת רגשות עוד צעקתי לעבר הג'יפ שהסתלק - "אנחנו עדיין מחכים לטנקים" אך האבק ורעש הקרב החרישו מילותיי. אחרי כמה שעות קראו לנו לקבל טנקים אך אלה היו ללא נשק והמנועים שלהם תקועים. החלטנו לעלות לרמה בסוף שיירת הטנקים רכובים על הזחל"מ כשאנו יורים למטרות אותם סימנו בעבורנו מפקדי הטנקים. לאחר קרב קשה, נכבשו העמדות הסוריות והדרך לקונטרה, עיר הבירה של הגולן הסורי, נפרשה לפנינו. עוד יום שהינו על הגולן, אספנו נשק וכתבנו גלויות הביתה ולמחרת, נסענו למחנה צבאי ליד רמאללה, בשטח הירדני לשעבר, שם נאמר לנו שהגדוד יתמקם עד להודעה חדשה. רמאללה קרובה לירושלים וניצלנו את הזמן לקפוץ לעיר ולקנות כמה דברים כמו שתייה קרה, פיתות, שוקולד והעיקר לנצל את ההזדמנות ולטלפן הביתה.

המלחמה הסתיימה כידוע לאחר שישה ימים בניצחון גדול של ישראל ואנחנו המתנו לרגע שישחררו אותנו כדי לחזור לביתנו לראות את המשפחות. יום אחד, בעודי מטפל בתותח אחד הטנקים, אני שומע קריאות רמות מאוטובוס צהוב שעצר ליד חניון הטנקים - "איפה הקצין מהקיבוץ"? באתי בריצה והתברר שהאוטובוס היה מלא בחברי הקיבוץ שיצאו לסייר בשטחים החדשים שנכבשו והחליטו לעצור ברמאללה ולמסור לי ד"ש טרי מאשתי ומבתי הפעוטה. כמעט שהצטרפתי לטיול עמם אך כבר נקראנו לקבוצת פקודות ולהכנת חניון הלילה. כ ך עברו ימים רבים עד שצה"ל החליט לשחרר אותנו ולהחזיר אותנו לבתינו ומשפחותינו. השתחררתי מהצבא והגעתי לקיבוץ ישר לקטיף התפוחים ואחרי כמה ימים נשכחה המלחמה כלא הייתה. בעת החזרת הציוד קרא לי לפתע האפסנאי ואמר -"שמע בתחתית הקידבאג שלך נמצאה "מחברת שירים", מה אתה באמת משורר?" לפתע נזכרתי "במחברת" שנכתבה במדבר, אך קשה היה לי לפותחה והנחתיה על אחד המדפים בדירתנו הצנועה. שתמתין לימים טובים יותר. אך הגורל רצה אחרת. הקיץ עבר ואחי אלישע (ז"ל) שהיה כבר סופר ידוע שכתב למבוגרים וילדים שאלני אם לא כתבתי כלום לאחר המלחמה הנוראה. נזכרתי "במחברת" ההיא והוא הציע שבהזדמנות (נבחרתי כבר למזכיר הקיבוץ ונסעתי בענייני התפקיד פעם בשבועיים לתל אביב) אכנס לספרית פועלים ואראה לנתן יונתן את השירים. תחילה סירבתי ולאחר מכן יצאנו לשליחות תנועתית ללונדון וכששבנו במחצית שנות השבעים שוב נזדמנתי לתל אביב, כחבר מערכת של הספר "כאן על פני אדמה" יחד עם מוקי צור ואחרים. פעם אחת העזתי והבאתי עימי את המחברת לשמוע את חוות דעתו של מוקי. הוא קרא ואמר לי "חנינא, רוץ עכשיו לנתן יונתן". לאחר כמה שבועות קיבלתי טלפון מאחי שהוא עבר במקרה בספרית פועלים ועשה הגהה לניקוד בשירי וזירז את האחראים על הפקת ספרי. וכך, בשנת 1979 יצא ספר שירי הראשון (והיחיד) שנקרא "מישורים לבנים" ועוטר בידי יחזקאל קמחי. אומנם שירים רבים שנכנסו לקובץ נכתבו כבר על מסכת חיים אחרת (השליחות ללונדון ומלחמת יום-הכיפורים) אך השירים הראשונים היו אלה שמלחמת ששת הימים והלילות בפארן, בכונתילה ובעלייה בציר הנפט בגולן, עיצבו אותם. במבט ראשון היו אלה שורות ארוכות ובלתי מפוענחות שנכתבו על הברך לאור פנסיו של הזחל"מ. ישבתי לילות כימים, זוכר את שהמג"ד הפצוע אמר לי והפכתי און, לשירים מנוקדים, (אותם אלו שתחילה כיניתי אותם "תפילות") מנוסחים היטב, ובלא יודעין, הם היו ליד זיכרון לחברינו שנפלו במלחמת ששת הימים. לו תהי רשימה זו יד לזכרו של אחי הסופר והמשורר אלישע פורת ז"ל (נפטר בערב פסח 2013), שעודדני לפרסם את ספר שירי הראשון.