פגשתי ישראלי שמזה 15 שנים לא קרא
עיתון ולא ראה טלוויזיה. טוב לו כך, שכן אין הוא מאמין יותר בנכונות הדברים שקוראים ושומעים ורואים שם. ישב לו בשולחנו, פינה קבועה במסעדה, מיד בכניסה, ומנצח הוא, כך נראה, על הקורה. זה הנכנס עוצר ויושב לדבר אתו על הא ועל דא, ואלו בנימת ראש מציינים ומכבדים את נוכחותו.
בן ירושלים הוא במקור, אך בגיל 12 עזב את הארץ ומאז ירושלים בנשמתו, אך אין הוא רואה אותה אלא לעיתים רחוקות, אם בכלל. נמצא הוא על נהרות בבל, וכינורו מיוחד הוא במינו, שכן יודע הוא להבדיל בין המצוי לבין הרצוי, בין אותה ארץ אוכלת יושביה בה לא יכול הוא לשבת לבין הערגה לארץ של החזון, לאותו מקום מופלא שחי בדמיוננו מזה אלפים שנה, לארץ המובטחת בימיו של משיח כשיגיע. עוד יחזור הוא לארץ, הוא ומשיח בן דוד, אך עד אז, מתכנן הוא לאסוף מטלטליו ולסוע לו לקולומביה, בעקבות האינדיאנים.
סיפר לי אותו אדם, שאינו קורא עיתונים וגם אינו רואה טלוויזיה כמעט שני עשורים, מעשיה ידועה של הרבי נחמן מברסלב, ועיקרה בבת מלך ובאביה, שרצה לשלוחה ללא-טוב. אלא שהיא קמה ועשתה מעשה (נבער או חכם כראות עיניך, הקורא), ועזבה מהלך הלילה. מובן שהמלך חשב כשהקיץ בבוקר שנתקימה החלטתו, והצר הוא על כך עד מאד, שכן איבד את בתו. אך תאמר האמת, לא הייתה זו החלטתו כלל ועיקר, כי אם החלטת בת המלך עצמה.
ומי היא אותה בת מלך? מספר ומפרש אותו אדם, שמעשיה החליט לספר לי ומוסר השכל בצידה: בת המלך מגלמת בתוכה את בת הזוג, את ארץ ישראל (או המבקשים לדייק - ציון ירושלים) ואת השכינה עצמה. ומוטל עלינו לעבוד יום יום, שעה שעה, לודא שאין הן, שאין היא, עוזבת אותנה - הנשמה, אהבת הארץ (ולפיכך אהבת הקב״ה) ובת הזוג, שהיא ואני חד הם. דברים מעמיקים נאמרו בבת שחוק, מתוך סיפור שעניינו ברומו של עולם אך מילותיו מתאימות גם לילדים קטנים. שכינה, א״י ובת זוג, נשמה-תואמת, אישה, היא אם.
פתאום גם הבנתי שבכתיבה, ובסיפורים שמחליט אני לספר, או שמספרים הם את עצמם דרך אצבעותי (פעם היה זה דרך העט הנובע, או עט הדיו הכחולה, עתה זה דרך הקלדה על מקשים, ומהם למסך, ומשם לכל העולם כולו, למי שרק רוצה לקרוא, אך ודאי סבלנות לו מעט, שכן היום הכל בחטף, הנאה מיידית, תוך שבריר שניה), לאו דוקא תואמים הם את חייהם של הקוראים. לאחד, הדברים פשוטים מדי, לאחר, דברים ברומו של עולם.
למה דומה הדבר? לאדם המשתכר שכר מינימום, הקורא על משתה מפואר, שרק כרטיס הכניסה אליו עולה כמשכורת חודשית. ולמה שיענין אותו הדבר? אולי דוקא בגלל שאם נסיר את הזוהר ונתמקד בעיקר, נגלה שהחיים, בכל ״רמה״ שהיא, אינם שונים בהכרח. רק הציפוי משתנה, אך הפנים מלא באותה תכולה בדיוק.
נאה מדבר, אך אין מקיים אתחיל דוקא באורחים מהארץ. כשבאים הם ללוס אנג׳לס, באים הם למטרותיהם הם, אך תמיד יש גם אלמנט של ״קניות״ שכן זול כאן והכל בשפע. זה רוצה מתנות לילדיו או דברי איפור ויופי לאשתו. אלו גם אלו מבקשים מותגים מפורסמים, להם או לילדיהם, ביחוד בהלבשה ובהנעלה, שכן עולים הם הרבה פחות מאשר בארץ. אך הנה, מגלים שלא הכל כאן יותר זול - בשמים לדוגמה זולים ביותר בארץ. אפילו טלפונים חכמים, כך מסתבר, לא זולים כאן בהרבה, ועדיף בארץ, שכן שם יש אחריות מקומית, וגם יודעים אנו עם מי יש לנו עסק.
האורחים יודעים במדויק מה הם רוצים להשיג, ואני, כמו תמיד, בשלי. רוצה להוסיף נופך או מהות לביקור, דבר שלא עושים, ואולי יחרט בזכרונם ואפילו ישמח לב אנוש. זוכר אני, לדוגמה, חבר כנסת שבא לכאן מדי כמה שנים עם קבוצה של חברי כנסת לביקור הכרות. הוא הבכיר, המנוסה, וכך הוא מלווה את חבריו הזוטרים, הטריים, למסע ״תגלית״ בארץ ניכר.
כיון שמדי שבת בשבתו מגיע אני לבית כנסת בבית זקנים להשלים שם מנין, וכיון ששם מתגלה בפני עולם ומלואו מדי שבוע מחדש, עמדתי על כך שבשבת בבוקר נלך לנו ביחד. אין ספק שתגחכו, ״נפלת על הראש, ארי? הוא ודאי לא יסכים לכך. בארץ הלא החילוניים שונאים את הדתיים, והקרע בין השניים הולך ומעמיק.״ אך אני בשלי, הצעתי, בקשתי, איימתי, התחננתי, ונראה שבסוף עלה בידי.
כמו דייג השתמשתי בכל תחבולה אפשרית, וגם התאזרתי בסבלנות לא אופינית, שכן דייג (או גולף) ואני לא בדיוק מסתדרים. כאמור, בסוף עלה הדבר בחכתי, וחבר הכנסת כיבד בנוכחותו את באי בית הכנסת - זו כנסת ישראל, וזה בבית זקנים, תחנתם האחרונה בעולם זה.
עשרה גברים ועוד חופן נשים, וכל אחד בסביבות שנות התשעים לחייו. לזה מלאו לפני שלושה ימים 91 שנים, וזו מתקרבת לגיל המאה (ומדי שבת בשבתו מחמיאה היא לי, ואני מתבשם, נושם אויר מלוא הראות, מרחיב את חזי כטווס מתגנדר, ומרגיש כה גאה לקבל מחמאה כה נפלאה, שכמובן תחזור בשבוע הבא, ובכל אלו שאחריו).
נכפיל את ממוצע גיליהם במספר האנשים, ונגיע שבחדר אחד, שם בקומה השנייה בבנין הדרומי של אותו בית זקנים, מתקבצות להן ביחד למעלה מאלף שנים, של יזע וידע, תקווה ועשיה, גידול ילדים, חתונות, לוויות, חיים של ביחד ונישואים בל-יפרדו שרק המוות צוחק לו ומפריד בין השניים שנהיו לאחד.
ולמה חשוב לו לחבר כנסת לראות ולחוות דבר שכזה? אולי בגלל שזו יהדות הולכת ונעלמת, וגם דור שהאמין באמונה שלמה, גם אם לא היה אף פעם בארץ המובטחת (ועל אחת וכמה אלו שזכו לבקר, ויותר מפעם אחת, ותרמו לבנינה משך העשורים - הן בשנים שקדמו להקמת המדינה המודרנית והן בשבעת העשורים מאז אותה תקופה נוראה, איומה ונהדרת).
אך יותר מזאת, חשוב לבקר, להיות נוכח, להתנסות ולהתבשם בשל העובדה שאנחנו מדברים בכזו קלות והבנה-אמיתית-לכאורה על ״ניצולי שואה״ ומחויבויותנו כלפיהם - לזכור ולא לשכוח, לטפל ולדאוג לכל מחסורם בשעתם האחרונה, להפנים שאכן הייתה שואה ואלו השרידים האחרונים, העדים שאחריהם כבר ניתן יהיה להתכחש ביתר שאת.
בארץ, בושה, רבים מניצולי השואה חיים בחוסר כל. ניחא, דבר אינו חדש תחת השמש. היו כספים רבים, שמקורם בגרמנים, ויש ארגון האמון על חלוקתם, ״ועדת התביעות".
אותה ״ועדה״ ואנשיה דואגים מאוד לעצם קיומם, למשכורותיהם, להטבות, לכל העבודה הטובה, הנהדרת, הקדושה שהם עושים-לכאורה. מי יעז לתקוף פרה כה קדושה, כמו ועדת התביעות? הנה, כשהעזתי להעלות שאלות ותמיהות אלו ואחרות בפני
נתן שרנסקי, במעוזו הוא, קרי בסוכנות היהודית בירושלים הבירה, נזדעק הוא מיד להביע תמיהה, על מה אני מדבר בכלל.
ניחא, כבר מזמן התגלו אי-הסדרים והשחיתויות בוועדת התביעות כאן בארה״ב, ועל זו בארץ אני יכול לספר סיפור אחד בלבד, ומוסר השכל בצידו. סבתי, כמו גם הרבה ניצולי שואה אחרים, סרבה לדבר על הזוועות שהיו מנת חלק המשפחה המורחבת, שמרביתה הושמדה בשואה. היא גם לא ציפתה לדבר, וכל חייה רק עשתה ובנתה ותרמה. כך לפני המלחמה, כך אחריה.
בנקודת זמן מסוימת, אמי נסעה עם סבתי למשרדי ועדת התביעות בת״א. ״באיזו שנה נולדת,״ שאלה הפקידה המדופלמת והמאד-מאד-חשובה אחרי המתנה ארוכה (כה עסוקה היתה). ״ב-1914״ ענתה סבתי. ״עוד לא הגענו לשנתון שלך!״ כך הייתה התשובה, ועד יום הפרדה מהחיים, לא זכתה סבתי שאותם פקידים יגיעו אליה. הכסף לא כספם, כי אם כספה - כסף ניצולי השואה - אך הם דואגים בראש ובראשונה להמשכיות הארגון ומשכורותיהם וכל ההטבות הנלוות. הניצולים יחכו בסבלנות. לא יקבלו מאומה? לא נורא, העיקר שהעובדים היקרים והמאד חשובים ירגישו בנוח.
כך גילו במדינת ישראל, לפני כמה שנים, שמספר הניצולים הולך ומדלדל בקצב מדאיג עד מאד, ושמצבם הכלכלי כה גרוע שרבים מהם חיים תחת סף העוני, חסרי כל בערוב ימיהם. עברו את השואה, ודאי יוכלו להתסדר גם כך. בושה. נזעקו כולם ואמרו, ״נעשה מעשה.״ עדין הם עושים, פוליטיקאים ואנשים טובים, בעוד הניצולים הולכים לדרכם, דור הולך ונעלם.
חשוב מאוד היה לי שיכיר חבר הכנסת הנכבד, ויוקיר את ניצולי השואה הרבים באותו בית זקנים. פשוט שישב בקרבם מהלך שעתיים של תפילה של בוקר של יום השבת, ובעצם נוכחותו יכבד הוא אותם. כך אנסתי, הכרחתי, התחננתי וביקשתי, ובסוף עלה בידי. לא הצטערתי, וגם הוא לא.
השבוע היו כאן אורחים אחרים, משועי הארץ ועשיריה, ואני, בשלי, העזתי כמו תמיד להזמינם לבקר. מדוע? בכדי להכיר ולהוקיר, קצת תשומת לב אישית של מבקרים ישראלים מהארץ מוסיפה כל כך, דוקא בפשוטתה שאומרת ״אכפת לנו, לא שכחנו ולא נשכח אתכם. תודה על כל מה שעשיתם עבורנו. תודה על שהגענו הלום. יודעים אנו מה עברתם. שימרו על קשר. אתם חשובים למדינת ישראל.״ (יפה להגיד, ויפה יותר לשמוע, גם אם ברור לכולם שאין כל כוונה על-ידי הדובר, והשומעים לא נולדו לא אתמול גם לא שלשום).
לאורחים היו תוכניות אחרות, ואני חשבתי עד כמה מצחיק הדבר, שהזמנתי אותם למקום פשוט בפשוטים, ודוקא שם היו מוצאים את אותה ״בת מלך״ עליה סופר לי באותה מעשיה של הרבי נחמן מברסלב.
הצלמת והשוטר אותם אורחים מהארץ הגיעו לפתיחת מלון וולדורף אסטוריה בבורלי הילס, וכבר סיפרתי, מלא התפעלות, על אותו היום. אך הרשו לי, כיון שבמעשיות שמוסר השכל בצידן אנו עוסקים, להוסיף ולספר, דבר שלא סיפרתי קודם לכן פן יעיב על שמחת היום. הגעתי לפתיחה עם הסופרת והעתונאית החוקרת
נורמה זייגר. כיון שהגענו מוקדם, בכדי להתרשם ולא להדחק עם מאות המוזמנים, המקום היה ריק עדין מאורחים. רק העובדים הרבים היו שם, צוותים רבים מאד.
נורמה משכה אותי ואמרה, ״בוא נצטלם!״ דבר זה נדיר לכשעצמו, שכן ממעטים אנו להצטלם. עמדה אחת מהצלמות שעבדו באותו יום, ושאלנו אם תוכל לצלם אותנו. היא הסתכלה עלינו, פסלה את שראתה, ואמרה ״לא, לא ממש, אני עסוקה״ (או אולי השתמשה בתרוץ אחר, איני זוכר כבר).
הצלמת עבדה בתשלום, וזה בדיוק היה תפקידה, לצלם את האורחים שהוזמנו לארוע. בכלל, לא הייתה יכולה לדעת מי האורח, אולי אחד מהמשקיעים שהשקיעו עם בני אלג׳ם בבנין המלון? אך היא את שלה פסקה, ולא ענין אותה כלל שבהרף יד היא גרמה לשני אורחים להרגיש מושפלים.
על מה ולמה? גם אם חשבה שאין אורחים אלו ראויים לתשומת לבה, הלא הייתה יכולה לצלם, קליק מהר ועוד אחד, ובין כל שאר אלפי התמונות, היו אלו הולכות לאיבוד. בשניה הייתה קונה את עולמם (או עולמה), ובדיוק בשניה איבדה כל זכות הערכה להיותה צלמת מקצועית.
לא רק אתנו היא התנהגה בצורה כזו. יותר מאוחר היא התייחסה לאחת מעמיתותיה, מהעיתון המקומי שכל בר דעת בעיר קורא בשקיקה מדי יום שישי, כאל אויבת בנפש, בזלזול, יוהרה ושאט נפש צרורים ביחד. כל מי שישב בסביבה וחווה את השנאה שפרצה פשוט לא הבין, שכן בד״כ צלמים וכתבים מסתדרים ביניהם, בכבוד הדדי של שותפים למקצוע. כמה חבל שהייתה עננה כזו ביום כה נהדר, והנורא ביותר שבקלות כה רבה היה ניתן להמנע מאי הנוחיות, מאותה אי-נעימות שעתה מלווה אותנו.
לא רק הצלמת. ראו, דוקא במקומות כה זוהרים, בארועים כה נוצצים, מעוררי תאווה ותשוקה, גם שם מתגלה שבני אדם היו ונשארו בני אדם, ולא משנה כמה כסף וכח בידם, או על מה הם שולטים ביד כה רמה.
עמדנו ארבעה אנשים, ובהם מפקד המשטרה לשעבר של בורלי הילס. אותו מפקד משטרה היה מפכ״ל המשטרה ותחתיו שרתו כשלוש מאות אנשים. ממש כמו בצבא, קיימת שם היררכיה וקיימים דפוסי התנהגות נאותה.
התקרב קצין או רס״ר, לחץ ידים של שנים מאתנו, לא טרח להגיד לי שלום שכן הוא לא הכיר אותי (דבר מאוד לא מקובל בארה״ב, כי כאן פונים לכולם בסבר פנים נאה ואומרים ״שלום״ ואפילו שואלים ״מה שלומך״ גם אם לא מתכוונים לכך) והתעלם לחלוטין ממפקדו לשעבר. גם אם היו דברים בגו, הרי שלא נאה ולא יאה להתנהג בצורה כזו, התנהגות שאינה הולמת קצין או רס״ר או סתם אדם מבוגר שכבר אינו ילד.
מפקד המשטרה לשעבר לא אמר מילה. התייחסו אליו כאילו היה אויר, כאילו לא היה קיים. אך אני נפגעתי בשמו, הזדעזתי מצורת התנהגות כה פוגעת, כה לא מוצדקת. ניחא, המקום התמלא עד מהרה באנשים, וכל האנשים המאד חשובים, אלו שאותו קצין או רס״ר עובד עבורם, באו לדרוש בשלומו וללחוץ את ידו של מפקד המשטרה לשעבר.
ואולי נמצא למדים, תמיד להתייחס לזולת, בין אם אנו מכירים אותו ובין אם לאו, בצורה הולמת ויפה - בצורה שהיינו רוצים שיתיחסו אלינו עצמנו. הדבר ישאיר רושם טוב לאחרים וטעם טוב לעצמנו.
