שתי צוללות האס קלאס הישנות, "תנין" ו"רהב" שכבר למעלה מארבעים שנה לא היו בשירות, היו קשורות, כאותן אוניות רפאים שבסיפורים, אל רציף שהסדקים הענקיים במשעול הבטון המאסיבי שפעם היה, היו כעת מלאים צמחיית פרא שלא פעם הגיעה לגובה חזה אדם, בצד הרחוק, הנידח, של מה שהיה פעם, לפני שנודע כי לכאורה המים שם ממיתים ברשע, בסרטן, את כל הטובל בהם, מה שהיה נמל הדייג הישן של הקישון.
נראה היה שאפילו הקרפדות הדירו משם רגליהן, ורגל אדם בוודאי לא דרכה שם מזה שנים. היה זה בסיור מתוקשר של המשרד לאיכות הסביבה, שעורך הדין שמואל רז, לשעבר רוזנצוויג, שהיה בכיר במשרד אך את הונו עשה בעסקות שחייבו אותו לדלג בין ברלין לירושלים מעשה שיגרה, הבחין בשתי צוללות הרפאים ושאל את עוזרו וזה הבטיח לבדוק. איזה יופי! הרהר, לאחר שקיבל פרטים. משהו כמו להרים חולצה ישנה שמונחת ליד פח הזבל כדי להשתמש בה כסמרטוט, ולגלות שבכיסה יש צמיד יהלומים. אולי אותם חומרים שטוענים שהמיתו אנשים בסרטן הם שגרמו לכך שהחלודה כמעט ולא שלטה בהן.
אנשי המספנה הגרמנית שעימה הקים קשר ובאו לבדוק התייחסו לכך כמעט כאל נס. משרד הביטחון שמח להיפטר מהן, המחיר שקבע היה מחירה המשוער של המתכת. 650 טון כל אחת. נגיד תשעים אחוז ברזל ועשרה אחוז צנרת ברונזה? 400 שקל לטונה ברזל? 800 שקל לטונה ברונזה? 286,000 שקל כל אחת. כמעט 600,000 שקל שתיהן. המספנה הגרמנית שלחה צוות של 20 איש. אף שהיו בהם גם טכנאים ומהנדסים בשבוע הראשון עבדו כולם בניקיון. בסוף השבוע נראה היה שאפשר לאכול בצוללות מן הרצפה. בשבוע השני עסקו בפן הטכני.
הוחלט להותיר במקומם את כל המצברים, זה הכרח מבחינה משקלית ליציבות, ולהחליף לחדשים את הסט האחורי, אחד מתוך ארבעה, כשהמצברים החדשים נדרש שיגיעו טעונים לחלוטין. ועוד ביום הראשון, יחד עם הניקיון, הוסר בורג אחד מראש כל צילינדר של הדיזלים ומראש כל צילנדר של המדחסים ומראש כל צילינדר של מדחסי המיזוג, והם מולאו עד הסוף בשמן חודר. ארבעה מהגרמנים ערכו, בשבוע השני, ביקורת של כלי הנשק. תותח הארבעה אינטש שעל הסיפון (102 מ"מ) היה מלא לחלוטין בגריז, ובכל מקום מדגמי שניקו את הגריז הסתבר שהמתכת במצב מושלם.
גם הפגזים בלוקרים האטומים למים שמאחורי התותח, שישה בלוקר, בחלקו התחתון של גשר הפיקוד, נראו בדיוק כאילו לא חלף אפילו שבוע מיום שהוטענו שם. גם תותח האורליקון 20 מילימטר שבלוקר שלו, צמוד ל"פיאצה דה לה אוליקונה", זה המקום בו כשצוללת הייתה מעל המים נהגו המעשנים שבצוות, בימים ההם כמעט כולם, לשבת סביב, על המדרגה העגולה שעליה היה רץ התותחן כשהוא מכוון את האורליקון, שתי כתפיות ושתי ידיות אחיזה ורצועה מאבטחת בין שתי הכתפיות, לשבת ולעשן בשרשרת, פיצוי על כל השעות שמתחת למים שבאס קלאס אסור היה בהן לעשן. גם האורליקון היה תקין ורק נוקה וגורז מחדש והותקן דרך קבע בתושבתו כי הכלים החדשים לא היו אמורים להיות תת-מיימיים.
רק שני מיקלעי הבראונינג אפס שלוש הישנים שבשיגרה היו מאוחסנים בתוך הצוללת ומועלים לגשר בשעת הצורך הוחלפו במא"גים חדשים, ועל הגשר הוצמד מנשא של טלפון סלולרי, סמוך לשקע חשמל חסין מים, ובמינשא הותקן סמארטפון אקספריה של סוני, עם ג'י פי אס... בשבוע השלישי חוברו המצברים החדשים וסיפקו חשמל לשני המנועים החשמליים של הצוללת. אין דרך לבצע בה תימרונים, כמו היקשרות לרציף או יציאה ממנו באמצעות הדיזלים, הם לא בנויים לתמרונים, אלא רק בעזרת המנועים החשמליים, שבשיוט רגיל בעזרת הדיזלים סובבים על הציר המוביל למדחפים ומשמשים אז כגנרטורים להטענת המצברים, וסיפקו חשמל גם למדחסים ולשאר המערכות.
נגיעה קטנה במיצערת סובבה סיבוב או שניים את המנועים חשמליים שסובבו את הדיזלים וניקזו החוצה את השמן, ואז נסגרו ברגי הניקוז והמנועים שימשו כסטארטרים, והדיזלים הישנים השתעלו וגנחו ופלטו עננים של עשן שחור והחלו לפעול !!! היומיים האחרונים של השבוע הוקדשו לצבע. יום אחד הוקדש לניקוי חול. בלחץ. ובערב כבר שכבת צבע יסוד מהיר ייבוש. ולמחרת בבוקר שכבה ראשונה של שחור מט, "צבע צוללות", ובערב שכבה שנייה. בבוקר היום הראשון של השבוע הרביעי, שהיה בעצם יום שני כי הגרמנים, למעט אחד, לא היו יהודים, צבעו מחדש עם שבלונה וספריי צבע לבן פשוט את השמות - צ-71 תנין, ו-צ-73 רהב, והניפו את הדגלים, והדיגלונים, ועשרים האנשים שביצעו את העבודה השיטו אותן מהקישון אל כל ההמון הצוהל וכל ראשי מערכת הביטחון וכל המי ומי, ןכמובן ראש הממשלה, שהמתינו לטקס קבלתן לחיל ברציף הצוללות הישן, שפונה לשם כך, ושופץ, והוכן.
שני כלי שיט חדשים. על מימיים. צוללות לשעבר שהן חסרות יכולת לצלול, אבל שגם אין להן בכך כל צורך. לכל אחת תותח סיפון ארבעה אינטש,- 102 מילימטר,- הקוטר הגדול ביותר בצי הישראלי היום,- ואורליקון אחד 20 מ"מ בעל קצב אש של 600 פגז לדקה, ושני מאגים. וכן, גם הטכנולוגיה האחרונה. ג'י פי אס. מובנה בתוך סמארטפון אקספריה של סוני, שעלה לכל כלי 4000 שקל. וגם כל נורות הליבון במרכז הבקרה ובחדר המכונות ובמגורי הצוות הוחלפו, עשרה שקלים כל נורה, לנורות לד.
שתי צוללות עתיקות שלא היו בשימוש ארבעים שנה, הפכו בתוך חודש אחד של עבודה לשני כלי שייט שמישים, ובעלות מצחיקה, שכוללת את כל החומרים שנדרשו ומחיר קנייתן וכרטיסי הטיסה ושכרם והוצאותיהם של עשרים עובדי המספנה הגרמנית לחודש, עלות של מיליון וחמישים אלף שקל לכל כלי, שני מיליון ומאה אלף שקלים לשתיהן ביחד. בטקס הנפלא, החגיגי, המואר של קבלתן לשירות, עמד עוה"ד שמואל רז בפינה מרוחקת, פחות מוארת, כשכל הזרקורים הופנו אל דמותו הבוטחת והרהוטה והמרשימה של ראש הממשלה. לידו של עו"ד רז, באותה פינה מרוחקת ומוארת פחות, עמד סא"ל יובל רונן, ראש מפל"ג תחזוקה בחיל-הים, בן שכבתו של עו"ד רז בתיכון וידידו הטוב מנוער, שחזר זה עתה מהשתלמות בת חודשיים באנגליה, ועד שהגיע לא ידע כלום.
"איך עשית את זה, שמוליק"? שאל את עו"ד רז. "מזל שלא מכרת להם את הסנטה מריה של קולומבוס!". "צריך להתפרנס", אמר עו"ד רז בחיוך שמרבה ההפתעה היה בו גם לא מעט עצב. "משום שהן צבועות שחור כיניתי אותן "צוללות חמקן". הסמארטפון סוני אקספריה שעל הסיפון איפשר לקבוע כי משולבת בהן הטכנולוגיה הכי עכשווית. וגם הקוטר של התותח, לא משנה שבהיותו חסר כל ייצוב הוא לא יפגע גם בפיל ממרחק חמישה מטר, עשה את שלו".
"ועדיין"? היקשה סא"ל יובל. "איך"? "הו, זה פשוט". ענה שמוליק. משרד הביטחון משלם לי על שני הכלים האלה, 'המילה האחרונה בתחום הלוחמה הימית', זה בפירוש כתוב בהודעה לעיתונות. את הסכום הסביר של שלושה מיליארד ושני מיליון ומאה אלף שקל. שני מיליון ומאה אלף שקל זה עלה לי. ומיליארד שקלים אחד זה הרווח שלי. ושאר שני המיליארד ייכנסו לחשבון הבנק של מקבל ההחלטות הראשי, שבדק, והבין, והסכים, ואישר לי ולמדינת ישראל ולחיל-הים את העסקה הזאת.
אריה גל, כפר סבא. "רהב", 1964-1966, אות צוללן מס' 265.
