בהתחשב בעובדה שאני לא חסידת הרפואה הפרטית, ומסתפקת בשירותי הבריאות המוצעים על-ידי הקופות, להלן המקרה שקרה לי:
לפני כשבוע הטריד אותי כאב חד באוזניים. לא הצלחתי להירדם כל הלילה, ולמחרת בשמונה בבוקר התקשרתי לקבוע תור אצל רופא אף-אוזן-גרון. לצערי קול לא אנושי ענה לי, וללא שום אמפתיה ליסוריי, קבעה לי המערכת הממוחשבת תור לעוד חuדשיים אצל הוד מעלתו האא"ג.
כאב האוזניים שלי החמיר מיד כששמעתי את המועד, ובנוסף עלה לי החום במיידי. בעלי, שעמד לידי, טען שראה בפועל עשן שיוצא לי מהאוזניים.
מכיוון שאין אפשרות להתווכח עם מערכת ממוחשבת, בלעתי לתוכי את כאביי ביחד עם ארבעה כדורי אוקמול, והמתנתי בסבלנות לבנטינית לשעות הערב, שעות הקבלה של הרופא דנן.
בערב, אחרי שעה וחצי של מאבקים בקו טלפון תפוס, נעניתי סוף-סוף על-ידי מזכירה מאוד לא ממוחשבת, שאמרה לי שכל התורים לחודשיים הקרובים מלאים. הסברתי לה שכאב האוזניים שלי לא סובל דיחוי ואף אותת לי מפורשות שאין בכוונתו להרפות ממני ולחזור בעוד חודשיים, כשיואיל הרופא בטובו לבדוק אותן.
לאור זאת, עשתה לי המזכירה ג'סטה ואמרה שהיא רושמת אותי ברשימת המתנה, והיה ומאן דהוא יבטל תורו, תתקשר אלי לאלתר.
שמחתי והודיתי לה, וכבדרך אגב שאלתי אותה כמה אנשים ברשימת ההמתנה. היא אמרה שבערך שלושים ואני אחריהם.
"אז מה עושים"? כמעט בכיתי.
"טוב"' ענתה' "את יודעת' הוא לא הרופא היחיד. יש עוד אא"גים. אולי תנסי לקבוע תור אצלם"?
ניסיתי. אתם חושבים שלא? ודאי שניסיתי' אבל התור הכי קרוב שקיבלתי היה לעוד שבועיים אצל רופא שהקליניקה שלו באילת, דבר שלא נראה לי ישומי כיוון שאני מתגוררת במרכז.
בלית ברירה טילפנתי לאימא שלי, והיא הציעה לי לטפטף שמן חם, לא רותח, לאוזן, ולשנן את המשפט הבא חזור ושנן: "לאימא תמיד מקשיבים. גם בנות, שאוטמות את אוזניהן מלהקשיב לאימא שלהן".
ביום המחרת, אבוי לצרה, הבן החל לשפשף את העיניים, והתלונן על גרד עז הגורם לו לקשיי ראייה. מיד הבנתי שיש לנו בעיה והתקשרתי לקבוע תור אצל רופא עיניים.
מזכירתו הייתה אדיבה וקבעה לי תור לעוד שלושה שבועות.
"אבל", אמרתי בכעס, "הילד סובל עכשיו"!
"מה לעשות", התלוננה, "אני לא סובלת? את יודעת איזו הצפה של חולים יש לי כאן, במרפאה"? "מה קרה"? שאלתי בציניות, "אין כבר רופאי עיניים במדינה? כולם נסעו להשתלמויות בחו"ל"?
"לא", ענתה ברצינות. "לפחות הרופא שאני עובדת אתו לא נסע. הוא כאן, אבל התור הפנוי הראשון אצלו הוא רק לעוד שלושה שבועות".
"כיוון שהבעיה של הילד דחופה, תני לי עצה מה עושים", התחננתי.
"פני למוקד רפואה דחופה או לחדר מיון", הציעה.
טוב. למיון לא יכולנו ללכת כי לשם כך, צריך לקבל הפניה מרופא המשפחתי והתור הראשון הפנוי אליו היה רק לעוד יומיים. לכן מיהרנו למוקד.
רופא הילדים שקיבל אותנו לא טרח לבדוק את עיניו של הילד כי הוא רק רופא ילדים, אך רשם מרשם למשחה כלשהי לעיניים.
רצתי לבית המרקחת. שילמתי טבין ותקילין, מרחתי המשחה היקרה לעיניו של הילד, ורשמתי לעצמי הערה לבדוק כמה מורחת אותי הקופה אליה אנו משתייכים, וכמה כסף אנו משלמים מדי חודש עבור "המריחה" הזו.
לאחר מספר ימים התלונן הילד שהמשחה אינה מיטיבה עמו כלל. בלית ברירה קבעתי את התור ההוא שהובטח לי לעוד שלושה שבועות, ולבינתיים טלפנתי לאימא שלי שהמליצה לשים על עיניו של הילד קומפרסים של צמר גפן טבול בתה פושר, ולהסביר לילד חזור ושנן שאם הוא רוצה רופא עיניים בזמן סביר, עליו לשלם לרופא פרטי או ללמוד רפואה, וכיוון שלוקסוס כזה עולה הרבה כסף, עליו להיות עשיר, וכדי להיות עשיר עליו ללמוד ולהצליח בלימודים, ולא לשחק בפליי-סטיישן ובמחשב כל היום.
אתמול הבעל נתקף בגרד בכל הגוף. ורופאת העור כמובן הואילה בטובה לקבוע לנו תור (אחרי הרבה לחצים) לעוד שבועיים.
שוב טלפנתי לאמי, שהציעה לטבול את הבעל מקודקוד עד אצבעות הרגליים באמבטיה פושרת של אקונומיקה מרוכזת. העצה לא יושמה, מכיוון שנבעה מהעובדה שהיא ובעלי לא מסתדרים, וקרוב לודאי וכל עצה רפואית שאמי תיתן לא תתקבל אצל בעלי בעין יפה.
היום בבוקר השכן הזקן שגר בקומה ראשונה נקש על דלת דירתי.
כשפתחתי, אמר לי בקול חנוק שהוא גוסס. הצעתי לו שישב ולא ימות בטרם יראה רופא שיחתום על תעודת הפטירה. טילפנתי לקופה לברר. רופא כזה נמצא פנוי רק בעוד חצי שנה.
"תצטרך להמתין", הודעתי מיד לשכן. "אתה רוצה שלבינתיים אתקשר לאימא שלי"?
C וכל הזכויות שמורות לחולים שעדיין ממתינים לשירות סביר ברפואה הציבורית.
