הם הכירו כשנפתחה למערב, הארץ המסוגרת שמאחורי מסך הברזל. היא הייתה עם בעלה בקבוצה קטנה שיצאה לשם. הקבוצה השנייה שיצאה מהארץ לארץ המדוכאת עד עפר בידי שליטיה.
הוא פגש בהם בעת רדתם ממטוס הטופולב הרעוע וחיוך גדול נסוך על פניו היפים. היא מעולם לא נתקלה בגבר כה יפה תואר.
הוא מזכיר את
אלביס פרסלי, נדהמה.
שלום, הציג את עצמו בעברית איטית אך מדויקת להפליא.
כולם פערו עיניהם בתימהון.
ברומניה מדברים בעברית?
זה היה המדריך שלהם למשך עשרת הימים הבאים, טיול שלא יישכח מהם במהרה.
מדי יום לימדו אותו שיר חדש בעברית ומיד שר אותו בשיבוש לשוני קסום, לא מזייף אף תו. הוא הלך והתחבב על כולם בדרכו האדיבה, החברית, בשובבותו ובדאגתו הכנה להם, ובזכותו הטיול המשיך במדויק, כמבצע צבאי.
הטיול הגיע אל קיצו. את הערב האחרון בילו במסעדת ציידים, בה הגישו בשרים מדהימים, עסיסיים ובממדים שמעולם לא ראו. אך חוט של עצבות ריחף מעל כולם. הם ידעו שלא יראו את המדריך "שלהם" שוב ולא הוא אותם, ידעו שהמדינה הזו עדיין מסוגרת וקשה לצאת ולבוא בה, ראו שכאשר משוחחים עמו במקום ציבורי, הוא מעיף מבט מפוחד סביבו ומגשש בידיו בתחתית השולחן למכשירי האזנה.
דמעות שנקו גרונות. זוגות קמו לרקוד במסעדה הייחודית הזו והאווירה הייתה קרובה ומשפחתית, כאילו הכירו שנים והמחשבה על הפרידה הקרבה, קשתה עליהם. היא ידעה שמצאה חן בעיניו, עיניו סיפרו לה זאת. היא גם ידעה שהיא נשואה זה ארבע שנים, שהיא במהלך מאמצים להיקלט בהריון, ידעה שתחזור לביתה ולמציאות ונהגה על-פי הקודים הצפויים ממנה.
לפני שעזבו את המסעדה בדרכם לאוטובוס שהמתין להם כדי להחזירם למלון, הגניב לה נשיקה על שפתיה, בשנייה קצרצרה בחסותו של לילה אפל. היא נרעשה עד עמקי נשמתה.
למחרת המדריך ליווה אותם למטוס הטופולב שהמתין על משטח אספלט משובש ומצולק, התחבק עם כל הקבוצה אחד לאחת. היא נדהמה לראות את כולם פורצים בבכי. גם היא בכתה.
היא חשה, כי לעולם לא תחזה יותר בקשר כה קרוב שנוצר בין מדריך וקבוצה.
חודש לאחר שחזרו ארצה, יצאה קבוצה נוספת ממקום עבודתה לרומניה. היא בקשה מהמדריך הישראלי אותו הכירה, להעביר למדריך מכתב ובו תמונות שלו עמם.
כשהקבוצה חזרה, סיפר לה, כי המדריך לקח את המכתב לחדר השירותים, וחזר בלעדיו.
מה קרה? שאל המדריך הישראלי כשראה שעיניו דומעות. אסור לי לקבל מכתבים מישראל, לכן קראתי וקרעתיו והשלכתי אותו לאסלה והורדתי את המים, השיב וקולו התלעלע.
זו הייתה הפעם האחרונה ששמעה ממנו.
במהלך השנים, כשנתקלה בישראלים שחזרו משם וסיפרו עד כמה נהנו או לא, סיפרה על המדריך "שלה". חלפו כמעט ארבעים שנים, לפני שניסתה לאתרו בפייסבוק.
היא פרסמה מודעה וכתבה באנגלית: "מחפשת את המדריך שלנו בשנת 1978 ברומניה". אף תגובה. היא עשתה צעד אחד נוסף והקישה את שמו כפי שזכרה. עלו חמישה גברים העונים לשם זה. שניים היו חסרי פנים, שניים צעירים מדי ואחד שמשהו בתווי פניו הזעירים, אמר לה שיתכן שזה הוא.
היא כתבה לו בהודעה פרטית, האם היית המדריך של קבוצה מישראל בשנת 1978?
התשובה לא אחרה לבוא.
זה אני, יקירתי, כתב באנגלית לא רעה כלל, זה אני יקירה, כל כך שמח (ובוכה) שמצאת אותי, כל השנים היית בראשי ובלבי, היית ונותרת מדהימה. אפשר לשוחח?
