מי שמאמין שהמאבק בין האמונה היהודית לבין העולם המוסלמי על השליטה בהר-הבית הגיע לקיצו, וכי הערבים הם השולטים הבלעדיים באתר הקדוש ואילו היהודים הרימו ידיים כאות לכניעה - חי באשליות. מאחורי הקלעים ומתחת לפני השטח מתקתק השעון של פצצת הזמן תיק-תק, תיק-תק, כמי שממתין בחוסר סבלנות ליום בו יתרסק מסגד אל-אקצה בקול נפץ אדיר וכיפת הסלע המוזהבת תקרוס ותישבר לרסיסים.
נכון שהיהודים המאמינים בכל נפשם ומאודם כי ביום הזה תבוא הגאולה לעם ישראל וניתן יהיה להקים מחורבותיו את בית המקדש השלישי, עדיין מהווים מיעוט בעם. אבל הם קיימים, מתרבים, וממתינים ליום נקם ושילם, באמונה עמוקה ובנכונות להקרבה אישית.
ההיסטוריה של מאבק הדמים על השליטה באתר הקדוש יודעת לתאר את הניסיונות הלא מעטים לפגוע באל-אקצה ובכיפת הסלע. הידוע בהם זכה לכינוי "המחתרת היהודית" שלוחמיה החשאיים הוציאו אל הפועל בראשית שנות ה-80 של המאה הקודמת מספר פעולות טרור נגד פלשתינים. במסגרת פעילות זו רצחו בירי ורימונים שלושה סטודנטים אקראיים, פצעו עשרות אחרים וניסו להתנקש בחייהם של שלושה ראשי ערים פלשתינים, אירוע שגרם לפציעתם הקשה וכריתת רגליהם של שניים. וגם, וזה העיקר, תכננו ואף עשו צעדים מעשיים בכוונתם לפוצץ את כיפת הסלע ואת מסגד אל-אקצה.
זה אף זה: הר-הבית נחשב לאחד המתחמים הרגישים ביותר בארץ וממשלות ישראל מתייחסות אליו כאל "חבית חומר נפץ" מבחינה פוליטית, מאחר שדי בשמועות בנושא הר-הבית כדי להצית תבערה גדולה באזור.
למשל: ב-1969 הצית תייר אוסטרלי נוצרי-משיחי את מסגד אל-אקצה וגרם נזק לבמת הדרשן; באפריל 1982 פרץ להר-הבית חייל ישראלי בשם אלן גודמן, החל לירות לכל עבר מרובה M-16, רצח שומר של הוואקף, פצע שוטרים, פרץ לכיפת הסלע וירה בתוכה; בתקופת כהונתו הראשונה של
בנימין נתניהו כראש
ממשלה, ב-1996, הובילה פתיחת פתח ממנהרת הכותל לרובע המוסלמי, לפריצת מהומות "מנהרת הכותל"; העילה הפלשתינית הרשמית לפריצת האינתיפאדה השנייה הייתה עליית
אריאל שרון להר-הבית בקיץ 2000. אחרי הביקור החלו מהומות נרחבות בהן נהרגו ארבעה פלשתינים בהר-הבית, ו-3 נוספים במזרח ירושלים. אירוע זה גרם להידרדרות שהובילה לגל הפגנות ברחבי יהודה ושומרון, ולאירועי אוקטובר 2000, שתוצאתן הייתה הפגנות נרחבות בקרב ערביי ישראל המוסלמים.
הוכחה המעידה על עוצמת ההשתוקקות של מיעוט יהודי לשליטה מוחלטת בהר-הבית קיימת בשטח והיא חייבת להיות ברורה לכל: במהלך השנים הוקמו בארץ מספר תנועות התובעות שהשליטה על הר-הבית תועבר לממשלת ישראל, בהן "נאמני הר-הבית" בראשות גרשון סלומון. תנועה זו סוברת כי הר-הבית הוא המפתח לריבונות על כל ארץ ישראל; תנועות אחרות הן: "מכון המקדש" שאותו הקים הרב ישראל אריאל ו"התנועה לכינון המקדש". פעילותן המעשית העיקרית של תנועות אלה היא עידוד ביקורי יהודים באופן פרטי בהר-הבית. גם כיום מנסים חברי כנסת יהודים מאמינים, לעלות להר-הבית כאילו הוא נחלתם הפרטית, למרות האיסורים הממשלתיים.
כל האירועים האלה הינם הוכחה ברורה לכך כי מתחת לפני השטח עדיין בוערת התשוקה של המאמינים היהודים לחזור לתהילת ימי העבר הרחוקים שבהם חי ופעל בית המקדש. כולנו יודעים היטב, כי עם אמונה עזה מן הסוג הזה אי-אפשר להתווכח. לכן צריך להיות ברור לכל: כל עוד לא תמומש התשוקה להחריב את מסגד אל-אקצה ולמוטט את כיפת הסלע, תמשיך הלהבה לבעור, להתפתח ולצבור תאוצה עד שתהפוך לתבערה גדולה.
סביר להניח כי גורמי הביטחון של מדינת ישראל אוספים בקפידה מודיעין על המתרחש במסתור ומאחורי הקלעים בקרב החבורות של היהודים הפנאטים כדי למנוע התפרצות העלולה להוביל לתבערה עולמית בין נאמני שתי הדתות. אך כיוון שאנו חיים בעולם של טרור מטורף, נוכח מעורבות של מעצמות עולמיות, יכול בהחלט להיות כי בעקבות הצורך להקדיש משאבים ואמצעים כדי לטפל בריבוי הפעילויות היומיות בכל התחומים שאינם הר-הבית, ידיהם של העושים במלאכה מתחילות להתרופף. זו סכנה שאסור להשלים עמה. עדיף לעשות כל מאמץ אפשרי כדי למנוע התלקחות תופת ממיתה מאשר לעמול שנים רבות כדי לנסות לכבות את אש המוות.
