זה מכבר מבקש אני להעלות דברים עלי כתב בגנות הכפייה האינטרנטית והסלולרית שנכפית עלינו, מעשה של יום יום ושעה שעה. טרדות ונושאים "בוערים" שונים, העולים על סדר היום הציבורי, דוחקים עניין זה אל צד. הפעם קודם עורך אני חשבון נפש אל מול יישות אלוקית המצויה מלמעלה ממני ביום הכיפורים הבעל"ט גמרתי אומר בנפשי, לבוא חשבון ארצי ונוקב, גם עם יישות ארצית, נוכחת, טורדנית, מציקנית ופולשנית אל פרטיותי, כאחת.
אם אין דברים ברורים כהוויתם, הבה אנקוב בהם, בשמם המפורש. כוונתם הדברים הינה ל"רוכלי ורוכלות הנייד הסלולרי", כמו גם ל"אחיהם ואחיותיהם הוירטואליים", ה"מככבים" ברחבי המרשתת, 48 שעות תמימות מתוך 24 השעות הנכללות ביממה אנושית ובלתי וירטואלית בעליל.
אין אני נמנה לצערי, כי רב על אותם בעלי תבונה יתרה שהדירו עצמם לחלוטין משימוש יומיומי ושוטף, במכשיר נייד סלולרי. עדיין זוכר אני הימים הנפלאים והשכוחים משהו בהם עושה הייתי שימוש בתחבורה ציבורית ובו זמנית, נהנה הייתי מיופייה של דרך או קורא ספר או עיתון ומגיע רגוע, נינוח ומלא סיפוק למחוז חפצי. ימים תמימים ונדירים אלה, עד למאד מאד, תמו ונעלמו להם, לחלוטין, לפני שנים הרבה.
איני זוכר בוודאות, מתי עשיתי שימוש, לאחרונה, בכלי תחבורה ציבוריים, כשמכשיר הטלפון הנייד הסלולרי, לא פעל, במשך אותה נסיעה ובמרץ רב. תוך כדי כתיבת הדברים נטלתי לידיי ספר שיריי "כסאות למשפט" שיצא לאור בשנת 2002 ומצאתי בו שיר שהוכתר בכותרת: "שיר רכבת תל אביב, באר שבע", שעניינו שיחות קטועות הנקטעות בין תל אביב לבאר שבע. להסרת ספקות, כתב המשורר רוצה לומר, אני עצמי, באותו שיר, בין היתר, כי:"...השיחות הקטועות האלה נפלאות בעיניי, יותר משפע דיבורייך, שלמים, אין משאירים מקום, לכל סימני שאלה, מצמידים שפתייך אל שפתיי, אגב שימוש תכוף, כמעט יומיומי, בזה פלאפון, שימש, בעיקר, עד בואך, לשיחות עסקים".
ובכן, בלי להיות פרשן ספרותי מעמיק, מבית מדרשו של פרשן הספרות הנודע, ברוך קורצוויל ז"ל, נמצאתי למד, כי כבר בשנת 2002 בתקופה בה חבשתי ספסל, כתלמיד המחלקה לתואר שני במחלקה לספרות עברית וינקתי מדבשם ומתקם של מוריי ורבותיי דאז,
עמוס עוז, פרופ' יצחק בן מרדכי,
חיים באר, פרופ' יגאל שוורץ ואחרים כבר אז, היה הטלפון הנייד הסלולרי, חלק בלתי נפרד מ"בילוי הזמן השוטף" שלי, בנסיעותיי השבועיות השוטפות מתל אביב לאוניברסיטת בן-גוריון, שבבא רשבע וחוזר חלילה.
אז עדיין בימים הרגועים קמעה טרם התרגשה עלינו מתקפת הפרסום הסלולרי, עדיין יכול הייתי לשלוט במכשיר הטלפון הנייד הסלולרי ולעשות בו, כברצוני. אז עדיין בימים התמימים משהו לא היה מספרו של הטלפון הנייד הסלולרי שלי, בידי רבים, כך שלא הייתי מורד, כמעט לחלוטין משיחות נכנסות. אם לא עוררתי מכשיר טלפון סלולרי זה לחיים, בחיוג שיזמתי אני, היה הוא מונח בתיקי, כאבן שאין לה הופכין וטוב שכך. כך יכול הייתי לנצל זמני, אם להביט בנוף הדרומי הנפלא, אם לקרוא עיתון או ספר, או סבתם לפתוח בשיחת אקראי מזדמנת עם פלוני או פלונית שיחות, שדרך כלל, העשירו אותי, בידע נרכש ובלתי צפוי.
כיום הגם שמנהלת משרדי יודעת, כי "דמה בראשה", אם תמסור מספר הטלפון הנייד הסלולרי שלי לאחרים, בלא רשות מפורשת הימני אין הדברים רגועים, כבעבר. מכשיר הטלפון הסלולרי שלי, שוקק חיים, לגמרי. הוא שוקק חיים, כמעט מפקיחת שתי עיניים תמהות לעולם הגדול ועד לרגע בו דבקות שמורות עיניי, בלא שאאחיזן ושינה נופלת עליי. כיום, כיום, קיימת קבוצת לקוחות וחברים שאיני מעז לסרב למסור להם מספר טלפון סלולרי נייד זה. אולם גם הללו יודעים, כי יש לעשות שימוש בספר טלפון זה, בשום שכל ובמשורה. אולם אין אלה מקור הרעה.
מקורה של רעה נעוץ לפתחם של "רוכלי ורוכלות הנייד הסלולרי", המציעים מרכולתם הסלולרית, חודרים לפרטיותי, מבזבזים זמני וכל זאת כל זאת, מבלי שאיש הזמינם לעשות כן. איני מבין מדוע במרבית המקרים מכבדים אנשים פרטיותם של מי המהלכים ברחובות עיר ושאר יישובים, בארץ ואינם פונים אליהם בדברים, לצורכי רוכלות ומסחר גרידא ואילו שונה שונה לחלוטין הוא מצב הדברים, בכל הקשור למכשיר הטלפון הנייד הסלולרי.
שורת זבי חוטם (ויסולח לי על הביטוי "המתנשא") מסיגים פרטיותי, בשיחות לנייד, לאחר שפונים הם אלי, בשמי הפרטי, כאילו שירתנו יחדיו בפלמ"ח או למצער אכלנו שנינו מאותו המסטינג (כן. כן. היה פעם דבר כזה...) בטירונות. כשמגיב אני בגסות, לחדירה גסה ופולשנית זו, לפרטיותי, נעלבים הם ומעירים לי שאין אני אני? אדיב כלפיהם. למה? האם חייב אני למציקנים אלה, משהו? מישהו הזמין אותם לחדור לחיי, לפרטיותי ולעשות שימוש ציבורי בשמי הפרטי? כיום, כדי למנוע התרגזות יתר, טורק אני הטלפון בפניהם של מסיגי גבול אלה וזהו.
התנהגות והתנהלות רוכלי ורוכלות המרשתת, גסה עוד יותר. אם לא די במידע שאוספים עלינו גוגל וגורמים אחרים, על הרגלי הצריכה שלנו, הרי רוכלים אלה, דורשים שנשאיר מספר הנייד, הסכמה למשלוח דיוור ישיר, בעתיד ואפשרות לחדירה לקוד המזהה במרשתת. נסו להותיר מספר טלפון של בזק, או לרכוש מוצר, בלי ליתן הסכמה לדיוור עתידי. המערכת "תזרוק" אתכם החוצה. ומה? מה רצינו? סך הכל רצינו לרכוש מוצר ולא להתפשט, חלילה וחס, בפומבי. ולמיטב ידיעתי, התערטלות פומבית מהווה עבירה פלילית. הקיצור מי שאינו מקבל מספר טלפון בזק שלי או דורש הסכמתי, מראש, לדיוור בעתיד, כדי למכור לי מוצר, יכול יכול... בדיוק כך. בואו נגן על פרטיותנו ונוכיח למי המנסים לאנוס אותנו למסור פרטים, שאינם קשורים לפנייתנו אליהם, כי אז יצאו הם שתי ידיהם על ראשם.
