|
י.ח. ברנר
|
|
|
|
|
|
|
הוא לא השתייך לא "לחבורת ביאליק" ולא "לחבורת שלונסקי" והבמות הספרותיות נסגרו בפניו | |
|
|
|
ברנר תרגם כמה מסיפוריו של ראובני מיידיש לעברית וכשרונו של האחרון החל לבצבץ
▪ ▪ ▪
|
אהרון ראובני (1886 - 1971) נולד בפולטבה (אוקראינה) למשפחה יהודית, היה אחיו של יצחק בן צבי (לימים נשיאה השני של מדינת ישראל) ובגיל 17 הגר לארצות הברית וחי שם חיי דלות עד פרוץ מהפכת 1905. הוא מיהר לחזור אך עד שהגיע לרוסיה המהפכה דוכאה. ראובני הצטרף לאחיו והתנדב "לארגון הגנה יהודי" בפולטובה. השניים הסתירו נשק בחצר הבית שנתגלה וכל המשפחה הוגלתה לסיביר מלבד יצחק בן צבי שהצליח לחמוק. ראובני הצליח לחמוק מסיביר ודרך סין, סינגפור, ציילון, הודו, פורט סעיד וטורקיה - מסע שארך יותר משנה עלה ארצה. בשנת 1910 עגנה אנייתו ביפו והוא נסעד על-ידי י.ח. ברנר שהכניסו למערכת עיתון "האחדות" (עיתונה של מפלגת "פועלי ציון"). ברנר תרגם כמה מסיפוריו של ראובני מיידיש לעברית וכשרונו של האחרון החל לבצבץ. ב-1920 השתתף במשלחת "ועד העיר ירושלים" שנסעה ללונדון כדי לתבוע את הסדרת מעמדה המדיני של ירושלים. בשנת 1929 פרש בהפגנתיות ממפלגתו ותקף את "ההסתדרות" ואת ברל כצנלסון. בנוסף, הוא לא השתייך לא "לחבורת ביאליק" ולא "לחבורת שלונסקי" והבמות הספרותיות נסגרו בפניו. בשנות הארבעים כתב טרילוגיה בשם "עד ירושלים" שבה תוארו חיי העיר בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הרומן עשה רושם רב בין המבקרים וסופרים רבים אך לא נקרא על-ידי הציבור. לאחר שהתקבלה באו"ם "תוכנית החלוקה" דנו בציבור על שם מיועד למדינה וראובני טען שהוא הראשון שהצביע על השם "ישראל". רק בשנת 1955 זכה בפרס "ירושלים" על ספרו זה. בשנות השישים חשפו את ספריו בפני הציבור סופרים ומבקרי ספרות כמו נתן זך, דן מירון וגבריאל שקד ובשנת 1969 זכה בעקבות כך, בפרס ביאליק על הטרילוגיה. ראוי לציין שכתיבתו כללה מגוון רחב של סוגות: עיתונאות, שירה, סיפורת, מסות ספרותיות, תרגומים (מארבע שפות) ומחקרים בתולדות העם וארצו. בשלהי שנות השמונים זכה אף בפרס "אוסישקין". מספריו: בשנת 1923 - האניות האחרונות; 1925 - שמות; 1930 - סיפורים; 1940 - דמוקרטיה וטוטליטריות; 1954 - עד ירושלים (טרילוגיה) ועוד. תרגומיו הבולטים: "אבא גוריו" (מצרפתית),"האם" (מצרפתית), "דבר אל העמים" (מאנגלית), "קנדיד" (מצרפתית).
|
אין ספק שתולדות חייו כפי שהובאו בפתיחה למעלה, השפיעו על גישתו הספרותית והפכוהו "לכבשה שחורה" בעיני כל הגופים הספרותיים והחברתיים הממוסדים
▪ ▪ ▪
|
ראובני רכש לעצמו בתקופה קצרה ידע רחב ומקיף בנושאים שונים כמו פוליטיקה, היסטוריה גאוגרפיה ועוד. ידע רחב זה הקל עליו ליצור פרספקטיבה שדרכה היטיב לתאר את ארץ-ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה. אולם, על-פי השקפתו של הסופר, ידע בלבד אינו מספיק אלא יש להעבירו ולהתיכו בחוויה פיסית ובמקרה שלנו - הכרת יישובי ארץ-ישראל וסביבתה במגע אישי, בהליכה ברגל, בתקשורת בלתי אמצעית עם מגוון תושביה. פרופ' יגאל שוורץ שהוציא לאחרונה ספר חדש בשם מעת לעט וחלק גדול הקדיש שם ליומן המסע ולראובני כסופר, הצליח למצוא בארכיון יד בן-צבי את היומן השלם על המסע דרומה של ראובני בשם "נרד מצרימה". בספרו החדש הוא פרסם את היומן המלא ואף ניתח והסביר את מרכיביו. אין ספק שתולדות חייו כפי שהובאו בפתיחה למעלה, השפיעו על גישתו הספרותית והפכוהו "לכבשה שחורה" בעיני כל הגופים הספרותיים והחברתיים הממוסדים. נדודיו סייעו לדוחות וליומן שכתב להיות ביקורתיים, מנוכרים, עזי מבע וחפים מאשליות. אמת, המפגש עם ירושלים זעזע את סגנונו והוא כתב בעקבות כך (לפחות בתחילה) קצת כ"תייר" או "כעולה חדש".
|
מסעם בן ה-600 ק"מ החל בתל אביב, דרך עזה, חאן יונס, ערי מדבר סיני, ארץ גושן ועד מבואות קהיר
▪ ▪ ▪
|
התשוקה לחוות פיזית את הנוף ולהידבר עם הילידים הובילה את ראובני להצטרף לעוד שניים (הולנדי ויהודי רוסי) ולצאת ולתור את אפריקה ברגל. את המסע אמורים היו לממן עיתונים בינלאומיים וכן על-ידי מכירת כרטיסי ביקור בהם מוצגים השלושה כיוצאים למסע מדעי באפריקה. מסעם בן ה-600 ק"מ החל בתל אביב, דרך עזה, חאן יונס, ערי מדבר סיני, ארץ גושן ועד מבואות קהיר. מחלת הדיזנטריה שנתקף בה ראובני הכריחה את השלושה לחזור בלא שהשלימו מסעם. בהגיעם לעזה חזרה, החל ראובני בכתיבת היומן אשר חלקים ממנו פרסם בשנות העשרה והעשרים בכמה וכמה בימות ספרותיות. שוורץ ערך מחקר גאוגרפי-היסטורי באספקט ספרותי בטקסט של היומן והגיע לתובנות מפליאות. נדגים בהמשך כמה קטעים קצרים מיומנו של ראובני "ונרד מצרימה"= רשמי דרך, 1924 אשר מאשרים את מרבית קביעותיו של שוורץ.
|
"מעזה יצאנו בשעה חמש לפנות בוקר. עוד כפר אחד עלינו לעבור - חאן יוניס - והגענו אל הגבול. מעזה עד חאן יוניס מהלך חמש שעות וחצי. דרכנו - מישור, כיכר פתוחה, רחבת ידיים. חולות כאלה שבסביבת יפו ואדמת בור קשה באה חליפות. עשב קלוש תדשא הארץ הקרחה הזאת. פה ושם שדות דורה כחושים. נהמת-ים צרודה תעלה מימיננו מאחורי גבנוני החול האפורים חיוורים, המקדמים את פנינו ומלווים אותנו - אין קץ לרכסי תלי החול שפשטו לאורך החוף... בכל פרצוף חדש חשבנו לגלות דמות דיוקנו של מצרי קדמון. תחת זאת גילינו בהמשך דרכנו שיושבי החבל הזה מרפיח ועד תעלת סואץ, אינם נבדלים בטיפוסים משאר אכלסי ארץ-ישראל, אולי רק שתקנים ואדוקים מהם - המדבר השמם ומצרים כבדת הקנאות, הקופאת על שמריה מאז ומקדם, הטביעו חותמם עליהם. הנשים אילמות, עטופות שחורים, סגורות ומסוגרות "כיריחו בשעתה". העיר עזה מנתה באותה תקופה 16 אלף איש ומצבה הכלכלי (עקב היצוא לבריטניה - שעורה ומשי) היה טוב יחסית. בעזה (שהייתה אז במעמד של סנג'ק), ישב נציגו הבכיר של הסולטאן שהיה מפקדו של כל המחוז הדרומי וכל נושא ומחלוקת הובאו בפניו. מכיוון שמסלול השלושה חצה גבולות שליטה מרחביים נוספים נסביר כאן כי כל סנג'ק התחלק לכמה יחידות שכונו קאזה ונוהלו בידי הקאימקם. הקאזה עצמה התחלקה לנאהיות (יחידות שליטה קטנות) בניהול מודיר והללו התחלקו לקאריות בראשות מכותרים. קצת משליטים ופקידים אלה נקרו בדרכם של המסיירים והם הצטיירו כצייתנים ומפוחדים.
|
כפר גדול הוא, אלפי תושבים, שוק של חנויות בתוך מבואות אפלים ומקורים - כאחד השווקים באחת מערי הארץ
▪ ▪ ▪
|
"בשעה שמונה השחיר לנו מרחוק שחור של יער... למראה העצים חודשו כוחותינו: עוד מעט ונגיע... התאכזבנו רבות טרם הגיענו לפרדסי חאן יוניס...עד שהגענו אל פאתי הכפר המתחמק הזה ונכנסנו אל בין חצרותיו". חאן יוניס קרוב אל הגבול, בו חונה גדוד צבא טורקי. כפר גדול הוא, אלפי תושבים, שוק של חנויות בתוך מבואות אפלים ומקורים - כאחד השווקים באחת מערי הארץ. עושרו וגדולתו על מסחרו עם עזה ועל רווחיו מהצבא החונה בתוכו." כפר רפיח עד כיבושו על-ידי הבריטים בשנת 1917 היה כפר קטן ומוזנח. תושבי חאן יוניס עיבדו באזור קרקעות וגרו שם בתקופת העונות החקלאיות. הדרך אל הגבול, כלומר לשטח מצרים שבשליטת הבריטים עברה דרכו.
|
שיח' זוויד שטח הנמצא בין רפיח לאל-עריש ובמרכזו קברו של השיח' זוויד ● שטח מישורי שהתאים לאימוני צבא
▪ ▪ ▪
|
... במקום אחד, הצביע הפלח על גל אבנים גדולות, שהיו מוטלות לימין הדרך. מרחוק היו נראות האבנים האלה, כי בודדות היום שם. מסביב להן, עד כמה שהעין יכלה לתפוס, השתרע רק חול ועשבים...."אלה הם סימני-קרקע" אומר לנו הפלח, "יהודים היו כאן...יהודים ואנגלים הציבו סימנים אלה". תמהים ונפתעים מיהרנו אל הגל... ודאי שייכים לקנייה הידועה והמהוללה – קניית האדמה בסביבת רפיח, אשר הסבה בשעתה רעש גדול...אחרי כן באו הבדואים ופזרו את האבנים והכחידו את הסימנים...." כידוע, בשנת 1903 יצאה משלחת ציונית בגיבויו של הרצל לאזור אל עריש במגמה לבחון התאמת הקרקעות לחקלאות ואף לרכוש שם קרקע. לאחר כישלון השגת הצ'רטר מהסולטאן ביקש הרצל להקים מדינה ליהודים באזור אל עריש בחסות בריטניה. את המים היו אמורים לקבל תושביה של המדינה החדשה מהנילוס. במשלחת שיצאה לסקור את השטח היו חברים בין היתר: הרופא ד"ר הלל יפה, האגרונום זאב סירקין, וכן עוד נציגים מיהדות העולם וממשלת מצרים. הנציב הבריטי במצרים הלורד קרומר וממשלת מצריים התנגדו ליוזמת הרצל והתוכנית התפוגגה. את מקומה תפסה "תוכנית אוגנדה". שיח' זוויד שטח הנמצא בין רפיח לאל-עריש ובמרכזו קברו של השיח' זוויד. שטח מישורי שהתאים לאימוני צבא. ואכן, הוא היה לשטח התארגנות ואימונים לצבא המצרי שגברו והלכו לקראת הקרב על רפיח.
|
אל עריש הייתה בעיני ראובני עלובת מראה. מקרב 8000 תושביה שלושה רבעים מהם יצאו לעבודות עונתיות בחקלאות לארץ-ישראל, למצרים ואף לטורקיה. הרחובות היו ריקים וגם השוק מזוהם והסחורה מונחת על הקרקע חשופה לשמש ולזבובים. מה שהוסיף לתחושת העליבות היו בתי העיירה העשויים תבן ובוץ והמראה האפרפר והמלוכלך שלהם הותיר רושם קשה. כמה שורות על העיירה שכתב ראובני מתמצתת את מהותה: "והמלפפונים – יחידים במינם היו! גדולים, עסיסיים, רעננים וטעמם – אם הלוך תלכו שמונה, תשע שעות בצמא, דרך חולות, תחת יקוד קרני שמש המדבר, וידעתם טעמם של המלפפונים ההם. בימי שבתנו בעריש, מצאנו כי המלפפונים הם בראש כל סעודה בעיר ההיא. תפקידם כתפקיד העגבניות בשיח' זוויד..." הסופר השתמש במנהגי כיבוד אורחים מסורתיים כדי להבליט את העליבות והשונות מהמקובל בתחומי ארץ-ישראל.
|
את המדבר המפריד בין עריש לקנטרה חצו בשלושה ימים מפרכים
▪ ▪ ▪
|
הבאנו לעיל ארבעה דוגמאות של סגנון כתיבתו של ראובני. התחנות הבאות בהן עברו השלושה עד בואכה קהיר. תחילה המשיכה המשלחת את דרכה מעריש לקנטרה. בדרכם פגשו מלח וחול. את המדבר המפריד בין עריש לקנטרה חצו בשלושה ימים מפרכים. כך הגיעו לעיירה קנטרה ולנו שם. משתאים צפו בתעלת סואץ ונפגשו עם צרפתים שעבדו במקום. משם המשיכו לאיסמעיליה שראובני הכתירה כעיר עם בתי הקהווה בסגנון יווני. מבחינתם של ראובני וחבריו הייתה זו עירו של לספס. משם המשיכו לקהיר על מצודותיה הענקיות ורחובותיה הסואנים.
|
הכנה ספרותית לקראת הטרילוגיה
|
|
|
יציאת מצרים [צילום: גוסטב דורה]
|
|
|
|
|
|
|
הוא מבדיל היטב בין בדואי כחוש בעל אף נשרי (אולי מאבות אבותינו) לבין המצרי גבה הקומה ועגול הפנים. משום כך הוא מציב תמרור אזהרה סרקאסטי – ארץ גושן משם באנו אך האם באמת היינו לעם נפרד? | |
|
|
|
תיאור "יציאת מצריים" אצל ראובני נושק את התיאור האנתרופולוגי במהותו
▪ ▪ ▪
|
לסיכום קצר של "אופן כתיבת היומן, ארשה לעצמי להסתמך על דבריו הנוקבים של פרופ' שוורץ. ראובני ניטרל קונטציות מקראיות (על אף שבקלות ניתן היה להיסחף אליהן) על-פי שמות האתרים הגאוגרפים והמסלול. בדרך זו השיג ראיה ראליסטית של המרחב הנופי אנושי. הוא הופך מסע טלאולוגי (חקר פילוסופי של התכלית ושהיה לסיבה מרכזית על-פי אריסטו בהוכחת קיומה של האלוהות) למסע "דמוי מחקרי" של ראשית המה והעשרים. בשונה מסופרי העלייה השנייה מסלול הטיול הוא הפוך ממשאת נפשם – הם השתוקקו לירושלים למושבות הגליל, ליהודה ואילו הוא ושני חבריו מתרחקים ממשאת הנפש הכללית כדי להשיג מבט אוביקטיבי על ההוויה. משום כך תיאור "יציאת מצריים" אצל ראובני נושק את התיאור האנתרופולוגי במהותו. הוא מבדיל היטב בין בדואי כחוש בעל אף נשרי (אולי מאבות אבותינו) לבין המצרי גבה הקומה ועגול הפנים. משום כך הוא מציב תמרור אזהרה סרקאסטי – ארץ גושן משם באנו אך האם באמת היינו לעם נפרד? הביטוי "חורבות בית המקדש" וכל הסצנה של המפגש עמו במדבר מדגים יפה את רצונו להפוך ביטויים נשגבים למשהו פרודי, מנמיך, נטרלי אוביקטיבי. הרוצה בכך מוצא כאן ביקורת ואירוניה על האובססיה של התנועות הציוניות למיניהן שבחפשן הצדקה ושורשים לקיומם ועשייתם הגזימו וכתבו על כל תל, עי חרבות, כלי חרס עתיק, מטבע וכדומה. תיאור "מופע הסרטנים בחוף אל-עריש" הוא דוגמה לארומה "המדעית-מחקרית" אותה הוסיף ראובני ליומן המסע ויותר מאוחר אף פיתחה בטרילוגיה. ראובני הפנה את הקורא להערות שוליים שם הרחיב קצת בנוסח מדעי כגון הערה על תעלת סואץ ותולדותיה ועוד. תחושת הקורא אם כן שמדובר פה באנשים שראו כבר מקומות רבים, התנסו כבר במפגשים עם תרבויות אחרות ויש בהם קורטוב של "אנשי מדע". הסור הבולט בעלייה השנייה, י.ח. ברנר שצידד בדרך כתיבתו של ראובני אמר עליו: "הכול (אצל ראובני) מעורה במצב העומד על קרקע ידוע וניזון מסביבה חייה...אין להג של סיפור ואין אבסטרקציה כי אם תמונות מהחיים". החוקר שוורץ הניח כי בעת המסע למצריים נרקמה בקרבו של ראובני, אט אט, קרבה אינטימית לנוף המזרח-תיכוני והתעצבה בו תחושת בשלות של אמן המכיר את חומריו והיודע להעבירם לקוראיו בדרך נכוחה. על אלה סייעו לו בהשגת פסגת כתיבתו – הטרילוגיה על ירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה.
|
|