כט' בנובמבר, היום בו החליטה עצרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל לצד מדינה ערבית (חלוקת הארץ) הוא אחד הימים המשמעותיים ביותר בתולדותיה של ישראל החדשה. במועצה לשימור תארי מורשת בישראל החליטו לקיים מספר אירועים לציון יום חשוב זה.
אני בחרתי, במסגרת עיסוקי כדובר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, להשתתף באירועי זיכרון לנפטרי מחנות ההסגר בקפריסין. אלו, שבדומה למשה רבנו, לא זכו להיכנס לארץ המובטחת. שורדי שואה, אודים מוצלים מאש, שגורשו על-ידי שלטונות המנדט הבריטים ונשלחו שוב את מאחורי גדרות תיל הפעם לקפריסין. 163 מעפילים נפטרו במחנות בקפריסין. 113 תינוקות ו-50 בוגרים. רובם ככולם נפטרו ממחלות שהסתבכו כתוצאה מתנאי הסניטציה הירודים ומהיעדר טיפול רפואי ראוי.
הנפטרים נקברו בבית עלמין יהודי בעירה מרגו הקפריסאית (היום בשטח הרפובליקה של צפון קפריסין כלומר בחלק הטורקי).
גולדה מאיר בכהונתה כראש ממשלה (1970) החליטה להעלות את עצמות הנפטרים ולהביאם לקבר ישראל במולדת שעליה כה חלמו ואליה לא הגיעו בחיים. נראה כי העובדה שגולדה מאיר ביקרה במחנות ב-1947 תרמה להחלטתה בראותה את מצוקת המגורשים. על-פי דברי הדוברים בטקס האזכרה בבית העלמין נראה כי מבצע העלאת העצמות היה מורכב ופרט לראש הממשלה, מאיר, היה מעורבים בו–שר הביטחון, דיין, שר המשטרה, הלל (היום נשיא המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל), שר החוץ והרב הצבאי הראשי הרב שלמה גורן. הובילו את הפרויקט, אפרים גילן איש שורות המגינים במחנות המעצר בקפריסין וטוביה ארזי שגריר ישראל בקפריסין דאז.
חלקת קברי נפטרי המחנות בבית העלמין בכפר סמיר שבחיפה קשה למראה. מצבות אחידות בחלקן עם שם הנפטר אך רובן עם הכיתוב "אלמוני" (כל המצבות זהות) רובן ללא ציון שם רק עם הכיתוב "אלמוני". יונקים ועוללים שלא עמדו בתלאות החיים במחנות בקפריסין.
בטקס בבית העלמין התפלל אח שכול, זאב לנגר קדיש ואילו אברהם חצקלזון בנו של מעפיל התפלל תפילת אל מלא רחמים ובסוף הטקס שר את "א יידישע מאמא" באידיש . שיר שלא הותיר עין יבשה בקרב העשרות הרבות של המשתתפים. כמוכן נשאו דברים בני משפחה, נציגת עירית חיפה והרב יואל בן נון שאביו היה מורה שליח במחנות.
מבית העלמין הגיעו המשתתפים למחנה המעפילים בעתלית והשתתפו ביום עיון על נפטרי המחנות בקפריסין שארגנה המועצה לשימור אתרים וצוות מחנה עתלית. כאן האזינו הקרואים להרצאה מלומדת של פרופ' יוסי בן ארצי על תולדות המושבה היהודית בקפריסין זו שבעטיה הוקם בית העלמין במרגו שם נקברו נפטרי המחנות טרם הבאתם לארץ.
מרגשת במיוחד הייתה השמעת שיחה מוקלטת עם מאיר אלביני, איש קבוץ מגן בן 94 שבעדותו האישית ריגש את המשתתפים בפרט בסיפור על המעפיל שלמה חיימזון שנורה על-ידי חייל בריטי למרות שהרים ידיו עת נתפס בניסיון בריחה דרך מנהרה (כן, חפירת מנהרות גם הן המצאה יהודית-ישראלית כאשר השאלה היא לאיזו תכלית).
אני חייב להודות כי העיסוק בעצירי מחנות ההסגר בקפריסין ריגש אותי גם מסיבות אישיות: חמותי, אסתר דובינר לבית וכטנהיים, ניצולת אושוויץ, שהגיעה לחופי הארץ על סיפון האונייה, תיאודור הרצל, גורשה לקפריסין ואת צריף המרפאה באושוויץ החליפה בצריף המרפאה בקפריסין.
כמוכן מפקד הטנק שבו לחמתי במלחמת יום הכיפורים, מרדכי אילן קיטאי שנהרג מפגיעת פגז בטנק בו לחמנו היה אחד מ2200 התינוקות שנולדו במחנות המעצר בקפריסין.
עם תום הטקסים בפסעי בין גדרות מחנה המעצר בעתלית הרהרתי בחוסר האנושיות בהתנהלותם של השלטונות הבריטים שצאצאיהם של היום יודעים תמיד להטיף לנו מוסר על התנהלותנו שלנו.
