ד"ר בנימין בן-אסא - מדביר השחפת בנגב

ד"ר בנימין בן אסא (1917 - 1976) נולד בהולנד. עם סיום לימודיו התיכוניים יצא להכשרה חקלאית מתוך מטרה להיות חלוץ בארץ ישראל. אחר כך למד רפואה באוניברסיטת אמסטרדם ולאחר פלישת הגרמנים להולנד החליטו בנימין ומרטה בן אסא לברוח לבריטניה ולהצטרף לצבא "הולנד החופשית". הם נמלטו דרך אירופה הכבושה עד לדרום צרפת בעזרת תעודות מזויפות, ומשם חצו ברגל את הרי הפירנאים המושלגים בנתיב שנקרא לימים "דרך החופש". כשהגיעו לספרד נתפסו והושלכו לכלא, אך בהמשך הצליחו להשתחרר ובסופו של דבר הגיעו לבריטניה, שם הצטרף ד"ר בן אסא כרופא לצי ההולנדי. עם תום המלחמה התנדב לשמש כרופא מטעם הצי ההולנדי באינדונזיה, שם חיו בני הזוג בן אסא כארבע שנים. ב-1950 עלו לארץ, וד"ר בן אסא החל לעבוד בבי"ח רמב"ם. הוא הרגיש שהעבודה והמגורים בחיפה אינם "חלוציים" מספיק, וכשראה מודעה של משרד הבריאות שבה נתפרסם מכרז למשרת רופא עבור הבדואים באזור באר שבע, החליט להיענות לאתגר ולעבור לנגב. באותה עת ביקר את קרובי משפחתו בקיבוץ "שובל", פגש את השיח' אל עטוונה ושמע על המצוקה הקשה בקרב השבט בשל מחסור ברופאים. בשנת 1954 עברה המשפחה לבאר שבע, וד"ר בן אסא מונה לרופא הממשלתי לבדואים בנגב.

הוא נסע מדי יום למרפאות שהקים במדבר, בדק עשרות חולים ואחר כך המשיך לביקורי בית במאהלים. הוא למד להכיר את הבדואים, שכינו אותו "אבו אסא", את מנהגיהם, את שפתם ואת אורחות חייהם. הוא יצר קשרים עם ה"דרווישים" - רופאי האליל הבדואים, ושיתף אתם פעולה מתוך עניין ומתוך הבנה שכך יוכל לזכות בשיתוף פעולה טוב יותר של החולים. כך למשל על הסטטוסקופ שלו היה תלוי קמיע קטן ארוג מצמר גמלים שניתן לו על-ידי אחד הדרווישים. כשנתן תרופה אנטיביוטית נהג לומר לפציינט שישים אותה בלילה לכמה שעות לאור הירח ויתחיל לטול אותה רק למחרת - כך התאים הוראה רפואית מודרנית לנוהגי הדרווישים המסורתיים. רבים אמרו עליו כי הוא היה רופא שראה את האדם לפני שהוא פוגש בו כפציינט. ד"ר בן אסא הופתע לראות שאין כמעט התקפי לב או שבץ בקרב הבדואים. הוא זקף זאת על חשבון אורח החיים ללא אלכהול, ללא מתח, והאמונה הבדואית "שהכול מן אללה". עקב ההליכה הרבה ברגל, הם אינם סובלים מפלטפוס והנשים אינן סובלות "מדליות" ברגליים. גם תופעות של יתר לחץ דם, לחץ נפשי והשמנת יתר לא נצפו. כך היה באמצע שנות החמישים אולם, בשלהי שנות השבעים השתנה המצב והבדואים החלו לדמות יותר ויותר באופן חיים ליהודים ולקו באותן המחלות. הוא היה רגיש למצבם החברתי ובעיקר ביקר את התאכזרות "הממשל הצבאי" כלפי השבטים שנזקקו לטיפול רפואי. לדידו, ראשי הממשל, דחקו את השבטים ל-1,000 קמ"ר ובכך פגעו בחופש התנועה והמסחר שלהם. לאחר פגישה עם השיח' אל-עטוונה החליט להקים מרפאה אחת ליד "שובל", אחת "באום בטין" ועוד כמה מרפאות לאורך כביש ערד. הוא היה בין הראשונים שזיהה את מחלת "עיוורון לילה" בה לקו בני השבטים ושאותה נהגו לרפא באמצעות צמח החובייזה. האמונה הדתית הייתה גורם חשוב ביותר (פסיכוסמטי) בהחלמה וד"ר בן-אסא סיפר פעם על בדואי שעמד בפני כריתת רגל ונשלח לסרפנד לניתוח. אך לאחר חלום ותפילות שינה לפתע הבדואי את עמדתו, סירב לניתוח ולמרבה הפלא - החלים. במחלות נשים עסק בהדרגה, וזאת תמיד בנוכחות אחות, ונוכח כי "לידת הכריעה" הנהוגה בין נשות השבט קלה יותר מהלידה הנהוגה בציבור היהודי. הרבה פעמים נקרא לטפל בנזקים שנגרמו כתוצאה מעבודת מוהל בלתי מיומן שהוזמן מחברון ומהל ביום אחד את כל הילדים בכל הגילים בשבט, (מתוך רצון לחסוך בהוצאות). משום כך נוצרו דלקות קשות שהצריכו התערבות רפואית.

ד"ר בן אסא פעל רבות להדברת מגפת השחפת שהייתה נפוצה אז בקרב הבדואים, ועל כך אף זכה בשנת 1968 בפרס ע"ש ד"ר פליסקין. מבדיקות שערך התברר כי המחלה נפוצה בקרב הבדואים פי שש מאשר בקרב היהודים. במלחמת סיני שרת "בחיל-הים" ונפצע בעת המרדף אחר ספינת חיל-הים המצרי "איברהים אל אוול". בשנת 1965, כשקשתה עליו העבודה במדבר, עזב את משרד הבריאות ופתח מרפאה בבאר שבע. הבדואים המשיכו לבוא למרפאתו הפרטית, ואף התחילו להגיע אליו גם חולים יהודים רבים. ד"ר בן אסא כתב מאמרים רבים על מצב הבריאות בקרב הבדואים שוכני המדבר. בשנת 1966 זכה מטעם ארגון בהולנד בפרס ע"ש אלברט שוויצר על עבודתו ותרומתו לקידום הרפואה בקרב הבדואים. ד"ר בנימין בן אסא נפטר ב-1976 בגיל 58 ונקבר בבאר שבע.

בן-אסא הסביר כי הבדואים נהגו לא לשלם בעבור טיפול רפואי, בדיקה או תרופה. הם לא היו חברי קופת חולים ולא ראו חובה לשלם. בהרבה פעמים ניתן הטיפול בחינם או שהשבט מצא דרך לתגמל את המוסד. נהלים אלה יצרו קשיים ביורוקרטיים רבים ובמרכז ביקשו להפסיק לא פעם את עבודתו החשובה של בן-אסא. מרטה אשתו, סייעה בטיפול בילדים ובנשים אם כי עיקר עבודתה הייתה כרופאת ילדים בקרב מושבי הנגב הצפוני. יחסם של הבדואים לילד "מפגר" (כך נקראו אז ילדים עם צרכים מיוחדים) נבע מהוראות הדרוויש השבטי. ברובם נהגו בילד בכבוד משום שחסות הדרוויש הייתה עליו. מקצתם נהגו שלא לקחת חזרה את הילד שאושפז "בהדסה" ויותר מאוחר "בסורוקה". לא פעם נאלץ בן-אסא לצאת "ולחלק חזרה" את הילדים באוהלי השבטים. מלבד השחפת, התגלו מקרים של אבעבועות שחורות, טטנוס ומחלות אלה הודברו אט אט. האנתרופולוגית הידועה מרגרט מיד צפתה בעבודתו של בן-אסא בעת ביקורו במאהלי הבדואים והתרשמה מדרך הטיפול המשמרת מצד אחד את המנהג (ובמקרה זה הריפוי המסורתי של הדרוויש) תוך כדי הכנסה של שיטות מודרניות. לדעתה, זה נעשה בהדרגה ותוך כדי כיבוד עולמו הרוחני של הפציינט. לעומת זאת, לפי טיעונה של מרטה בן-אסא, הנוהג בצפון הנגב היה שונה לחלוטין. שם נהגו בשיטת "כור ההיתוך" והכריחו את החקלאים-מתיישבים לקבל טיפול רפואי חדיש שכלל לא היה ידוע בארץ מוצאם, דבר שעורר לא פעם מחלוקות וניכור עם המוסדות המיישבים.

באפריל 1962 נשא ד"ר בן אסא הרצאה מעניינת בעת קבלו את "פרס פליסקין" בבית הרופא בתל אביב. נביא כאן קצת מדבריו כדי שהקורא יתוודע קצת להשקפתו ולעשייתו בתחום המלחמה בשחפת בנגב. בן-אסא הגדיר את מאבקו "כשירות וקידום בריאות הציבור" ולא חסך מאמצים זמן ואמצעים. לדבריו, מדובר ב-18,000 בדואים המתחלקים ב-18 שבטים. עוד קבע בן אסא כי להם 100 אלף כבשים, עשרת אלפים גמלים והם מעבדים עיבוד שטחי את הלס (וזורעים שעורה וחיטה) על פני שטח של 400 אלף דונם. מספר הבדואים הפונים למרפאות נע בין 30 - 100 ליום. בדיקת השחפת הייתה קשה פיסית משום שבגדי הגברים אינם ניתנים להורדה קלה ואצל הנשים, הלבוש היה ללא כפתורים ונדרשה "אקרובטיקה" כדי להכין את הנבדקת לצילום. לשאלות ששאל הצוות הרפואי הקשורות בזמן נענו תמיד בצמוד לאירוע גדול כמו "הבצורת", כיבוש באר-שבע", "שנת רעידת האדמה" ועוד. מאליו יובן שהכנת התסקיר הרפואי לקתה מבחינה זו. החולים החשודים בשחפת נשלחו על-ידי צוותו לתחנה למניעת מחלות ראה (ת.ל.מ.ר) בבאר-שבע, אולם רבים מהם חששו, והתחמקו. רבים איבדו את הממצאים הרפואיים במיוחד הנשים, ששם המסמכים קשורים היו בחבל לשמלה. עיתים התבטל ביקור במרפאה השבטית משום יריבות בין משפחות - האחת סירבה להמתין במרפאה יחד עם השנייה. הבדואים שאושפזו סרבו לשהות בבית החולים, ברחו למאהל שלהם והיוו בביתם ובשבטם, מקור להדבקה. הערכת בן-אסא כי 20% מהחולים הבדואים עזבו את בית החולים ללא אישור (ברחו). רבים מהבדואים המשיכו לפנות לדרווישים גם לאחר הבדיקה והאשפוז ובלבד שלא לוותר על המסורת.

בשנים 1954 ו- 1959 נערכו על-ידי משרד הבריאות סקרים והרי כמה מספרים מעניינים: בחמש השנים שבין הסקרים נתגלו כ-200 מקרי שחפת פעילה; בחמש שנים אלה היו חולי השחפת בין הבדואים כ-פי חמישה מהמקובל בציבור היהודי; תנאי החיים, האקלים הקיצוני והחוסר במנהגי היגיינה רק העלו את אחוז החולים בשחפת. ראוי להזכיר הוסיף בן-אסא, שכל הבדיקות הקשורות במחלה והטיפול בה, ניתן חינם לבדואים במימון משרד הבריאות. הנשים שאושפזו לתקופה ארוכה למדו לסגל לעצמן את מנהגי ההיגיינה של האישה היהודייה ובחוזרן למאהל הן הקנו זאת למשפחתן. באשר לתמותה ממחלת השחפת: בשנת 1954 - נרשמו 15 מקרי פטירה; 1955 - 6 מקרי פטירה; 1958 - 3 מקרי פטירה. בשנת 1959, הפעיל הצוות את שיטת מיינוגראף וצילם כ-8,000 צילומים מהם נמצאו כחשודים יותר מ-400 איש יותר מ-55% מהחשודים במחלה לא באו לבדיקה נוספת. משום כך, באפריל 1961 הוחל בשיטה משולבת: צילומי מיינוגראף יחד עם צוות רפואי אוהד, העובר מאוהל לאוהל, נותן זריקות ומצלם. שיטה זו אמורה הייתה להשתרע כנראה על פני כמה שנים אך בוודאי לא תפסח על-אף בדואי בנגב. בתום כמה שנים לדעת בן-אסא, נהיה קרובים למצב של "ביעור השחפת בקרב הבדואים בנגב". ד"ר בן-אסא, פרסם מאמרים רבים בשפות אירופה על ניסיונו בקרב הבדואים והללו הפכו להיות "יומני עבודה" עבור רופאים צעירים שעזבו את אירופה והתנדבו לעבוד בקהילות מסורתיות באפריקה ובאמריקה הדרומית.