דוד בן-גוריון התנגד להקמת "סורוקה"

חלק גדול מכתבה זו מתבסס על מחקריה של הפרופסורית שפרה שורץ, חוקרת ההיסטוריה של הרפואה ופרופסור במרכז לחינוך רפואי בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון. מחקריה עוסקים בהיסטוריה והתפתחות של שירותי הבריאות בישראל וההיסטוריה של הרפואה הציבורית. משנת 1995 היא חברת סגל בפקולטה למדעי הבריאות. בשנים 1998-1996 שימשה כיו"ר החברה הישראלית להיסטוריה של הרפואה. משנת 2004 שורץ הינה חברת סגל במרכז לחינוך רפואי שבפקולטה למדעי הבריאות שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בנוסף היא גם חוקרת במכון גרטנר לאפידמיולוגיה וחקר מדיניות הבריאות שבמרכז הרפואי שיבא. בשנת 2008 נבחרה לתפקיד סגן מזכ"ל החברה הבינלאומית להיסטוריה של הרפואה (International Society for the History of Medicine). ומשנת 2014 משמשת בתפקיד משנה למנכ"ל הארגון העולמי להיסטוריה של הרפואה ומרכזת המערכת של כתב העת המדעי של הארגון "ווזאליוס".

בישראל נחשבת שורץ לחלוצה והמייסדת של תחום המחקר בנושא התפתחות מערכת הבריאות בישראל כאשר התזה המרכזית של מחקריה מתייחסת לחשיבות ההכרה בחקר שורשיה החברתיים, תרבותיים, היסטוריים וארגוניים של מערכת הבריאות בישראל כמפתח להבנת התנהלותה כיום. הספרים שכתבה עוסקים בהיבטים שונים של ההיסטוריה של ארגון מערכות הבריאות בישראל. ספרה "קופת חולים, הסתדרות ממשלה" (הוצאת המכון למורשת בן-גוריון, 2000) זכה בפרס איינהורן לספרות רפואית עברית. בספריה מציגה שורץ תמונה פנורמית של ההוויה הפוליטית והארגונית בארץ-ישראל של שנות העשרים והשלושים דרך האספקלריה של התמודדות היישוב וארגוניו השונים עם נושא ארגון שרותי הבריאות. בנוסף למחקריה בתחום ההיסטוריה של שירותי הבריאות בישראל חקרה שורץ את התמורות במערכת הבריאות במדינת ישראל לאחר הקמתה - מחקר המשך המתמקד בגורמים והצרכים לשינויים במערכת הבריאות לאחר הקמת המדינה.

עם תום מלחמת השחרור, בשלהי 1948, הציע בן-גוריון למשה סורוקה, המנהל האדמיניסטרטיבי של "קופת חולים", להקים את השירות הרפואי של צה"ל (לעתיד חר"פ) יחד עם ד"ר שיבא. סורוקה סירב להצעה "והקופה" נשארה מחוץ להתארגנות הרפואית החדשה בצה"ל. יתר על כן, בשל כך, הניגודים בינו לבין בן-גוריון באשר לעיצוב מערכת הבריאות הציבורית בישראל הצעירה של שנות החמישים, הלכו והתחדדו. העיר המתחדשת בבאר-שבע הפכה לזירה בה התחרו הממשלה וההסתדרות על ההגמוניה של שירות הבריאות כולל בית חולים המסוגל לתת תשובה למצוקות האשפוז לעיר ההולכת וגדלה במהירות. דוד טוביהו כראש העיר, סירב להסב צריפים לחדרי חולים שנועדו לפתור את בעיית האשפוז החמורה בנגב ולהקל על צפיפות האשפוז בבית החולים הקטן "הדסה". טוביהו חלם על רמת בריאות גבוהה יותר המגיעה לתושבי העיר אם כי לא העז עדיין לדבר במונחים של בית-חולים. במקביל לבית החולים הקטן של "הדסה" נפתחה מרפאה ראשונה של "קופת חולים" שנתנה שירות לאלפי עולים חדשים שהחלו להגיע לעיר עם הפיכת העיר לרשות אזרחית בשנת 1952. בסוף אותה שנה מנתה העיר כ-15 אלף תושבים וכן כ 25 אלף ביישובי הסביבה ובית החולים "הדסה" שגדל בעוד 50 מיטות בלבד, לא הצליח לפתור את מצוקת האשפוז בעיר. טוביהו החל במו"מ עם "הדסה" המקומית בדבר הרחבתה (תוספת קומה) אך נציגי "הדסה" הודיעו לו שסיום ההרחבה יתפרש על פני עשר שנים והם לא יוכלו להתפנות להקמת בית חולים חדש בעיר. בשלהי 1953 פנה איהפה ראש העיר למשה סורוקה המנהל האדמיניסטרטיבי של קופת חולים וביקש את עזרתו בגיבוש פתרון למצוקת האשפוז בבאר-שבע. השניים סיכמו על הקמת בית חולים גדול חדש ומודרני אך מיד קוממו עליהם את ראש הממשלה דוד בן-גוריון ואת שר הבריאות ומשרדו, יוסף סרלין.

בן-גוריון התנגד לתוכנית טוביהו-סורוקה ("תוכנית באר-שבע") וברצותו להציג תדמית ממלכתית קבע כי את בית החולים החדש בעיר יקים משרד הבריאות, לכשיתפנה ולא "קופת חולים". שר הבריאות, י' סרלין, איש "הציונים הכלליים", לכאורה נציג הבורגנות הליבראלית, ודאי שהתנגד לכניסת "קופת חולים" לעיר במיוחד שבאותה תקופה זוהתה "הקופה" לחלוטין עם ההסתדרות הכללית ועם מפא"י. בנובמבר 1955, עם מינויו של ישראל ברזילי, איש נגבה וחבר מפ"ם לשר הבריאות, עלתה שוב האפשרות שמשרד הבריאות יאשר הקמת בית-חולים חדש של קופת חולים כללית בבאר-שבע. כמה חודשים לפני מינוי ברזילי כשר הבריאות, פנה משה סורוקה לנציג ההסתדרות בארה"ב דב ביגון בבקשה למצוא מקורות מימון עבור בניית בית-החולים בנגב. סורוקה עשה זאת בהנחה שבעתיד, תשתנה עמדת הממשלה ויש להכין מראש תקציב גדול לבנייה. סורקה טען שיש למהר ולבנות משום שלחץ תושבי הדרום על בית החולים "קפלן" (ברחובות) של ההסתדרות היה ללא נשוא וכן מתוך החשש שממשלות ישראל מעדיפות מגמות ממלכתיות הפוסחות על "קופת חולים". בקיץ 1955 הושגה תרומה של כמיליון דולר מאיגוד תופרי בגדי הנשים בארה"ב שהתנה תנאי כי בית החולים יישא את שם הארגון ונשיאו.

לא כולם הסכימו עם סורוקה ופעילותו. כך למשל סבר מזכיר ההסתדרות מרדכי נמיר כי את בית החולים החדש יש למקם דרומה לבאר-שבע, סמוך לדימונה, ירוחם ואפילו שדב-בוקר, מקום מושבו של בן-גוריון. סורוקה התעלם מנהלי ההסתדרות וגייס כספים תחת הכותרת הלא מחייבת של "הקמת בית חולים חדש בנגב". נציגות ההסתדרות בארה"ב וסורוקה הסכימו כי כך יש להציג זאת בפני דוד דובינסקי נשיא ארגון התופרים. באותה שנה עמדה להתקיים ועידת ההסתדרות וסורוקה תכנן שהתרומה מארה"ב תגיע לוועידה וכך מוסדות ההסתדרות וממשלת ישראל לא יתנגדו למהלך. סורוקה ניהל משא-ומתן עם מנהל משרד האוצר פנחס ספיר על הלוואה משלימה לתרומה מארה"ב ועל סמך הסכמתו של ספיר כי יש להקים בית חולים חדש לאזור ההתיישבותי הגדל והולך בנגב - הכין טיוטת הסכם ראשוני בין "קופת חולים" לבין עיריית באר-שבע בדבר הקמת בית החולים. בלא לבזבז זמן פנה סורוקה לאדריכל אריה שרון (הזכור מהתוכנית הפיסית הראשונה לישראל) בבקשה שיכין טיוטת תוכנית לבית החולים מבלי לקבוע היכן ימוקם. שרון החל בעבודה לאור הניסיון שצבר בעבודה משותפת עם האוצר. מכאן שנותרה עתה המשימה הקשה - הסרת התנגדותו של בן-גוריון ומשרד הבריאות.

בראשית 1956, פנתה "קופת חולים" באופן רשמי לראשונה, לשר הבריאות בעניין בית החולים החדש. מפ"ם כמפלגה הסתדרותית חייבה את המהלך והשר השיב לקופה שהוא תומך ברעיון. הוא הסביר שבאמצעות בית החולים הנבנה עתה על-ידי המשרד באשקלון ובאמצעות בית החולים החדש האמור לקום בבאר-שבע תיפתר מצוקת האשפוז של אזורי ההתיישבות והפיתוח. סורוקה לא מצא את הזמן המתאים לנהל מאבק נגד ראש הממשלה באשר האחרון היה נתון רובו ככולו בבעיות ביטחון (עצירת המסתננים ופעולות התגמול) וטוביהו והוא סיימו במהירות את הכנת כל הצעדים הנדרשים. לבסוף, בראשית יוני 1956 פנתה "קופת חולים" ישירות לראש הממשלה. יש חשיבות לצטט כמה שורות ממכתב זה: "...מצב האשפוז באזור הנגב הינו חמור ביותר וגובל בקטסטרופה... "קופת חולים" הנושאת באחריות לאשפוז חבריה בנגב המונים 98% מהיישוב שם, לא יכולה להישאר אדישה לנוכח המצב החמור... מצבת המיטות לאשפוז בנגב היא הנמוכה ביותר בארץ (מיטה אחת לכל אלף תושבים לעומת 5 מיטות לאף בירושלים ו-3.3 מיטות בתל אביב"). בן גוריון השהה את תשובתו וביקש לבצע את המהלך כצעד ממלכתי. כחודש לאחר מכן פנה גם שר הבריאות ברזילי אל ראש הממשלה וטען בפניו שאין בידי המשרד התקציב הדרוש לבית חולים בבאר-שבע ועל הממשלה לגייסו ממקורות אחרים. בן גוריון עדיין לא השתכנע ובשלהי יוני פנה סורוקה למרדכי נמיר ודיווח לו שטדי קולק התבקש לבדוק (בחשאי) את התוכנית ובאם בעקבות כך היא תדחה - מי שיפגע יותר מכל היא ההסתדרות בארה"ב שתפסיד תרומה כספית משמעותית ושמה הטוב יפגע.

סורוקה חשש כי כוונת בן-גוריון הייתה להלאים את שירותי הבריאות כולל "קופת חולים". ראש הממשלה ביקש את ד"ר ר' בקי להכין סקר סודי על עלויות האשפוז בקופה וזאת כדי להוכיח שהן גבוהות משירותי הבריאות הממשלתיים. סורוקה החליט להעיז ולהיפגש פנים אל פנים עם בן-גוריון וזאת באמצעות טדי קולק שדחה את הפגישה הלוך ודחה. במהלך הזמן פנה בן-גוריון ללא ידיעת הקופה לארגון "הדסה" בבקשה לשכנעה לחזור בה מכוונתה שלא לבנות בית חולים חדש בבאר-שבע. נציגי "הדסה" הבהירו שאין ביכולתם התקציבית (הם בנו באותה עת את מרכז עין-כרם) ולכן בית חולים של ההסתדרות היה לאופציה היחידה. ביולי 1956, הייתה ההנהגה עסוקה בהכנות למבצע "קדש" ובתוך כך נכנע בן-גוריון ומסר לסורוקה שהוא קיבל את "תוכנית באר-שבע" "והקופה" רשאית להתחיל בבניית בית החולים. על-אף שסקר ד"ר בקי הוכיח כי אשפוז ממלכתי זול מאשפוז "בקופה", היו כבר ההכנות בעיצומן ובאוקטובר 1959 הושלם הבניין המרכזי. בטקס הפתיחה בלט בהיעדרותו בן-גוריון שכנראה לא היה מרוצה "מתוכנית באר-שבע" וכן נמנע להתעמת בטקס עם יריבו פנחס לבון שהיה אז בשיא כוחו הפוליטי. סורוקה לא השלים עם ההיעדרות, ובשנת 1960 הוזמן בן-גוריון לביקור ממלכתי ראשון בבית החולים וכך הושב כבודו של בן-גוריון "כאבי הנגב המתחדש".

מהלך הקמת בית החולים בבאר-שבע מבליט שני היבטים ברורים: הראשון, הניסיון העקשני של בן-גוריון להכפיף את מוסדות ההסתדרות ל"ממלכתיות" (כפי שנהג לדוגמה עם הפלמ"ח כמה שנים קודם לכן וכפי שנהג עם מערכת החינוך כמה שנים לאחר מכן), גם במחיר איבוד ההגמוניה של מפא"י בגופים אלה וגם בהעמסה תקציבית על משרדי הממשלה. היבט שני, הצלחתם של אנשי חזון ויכולת ביצוע, (טוביהו וסורוקה) למרות תנאי התחלה גרועים, לממש חזון ענקי ולהקים בית חולים מרכזי לנגב בבאר-שבע וזאת בניגוד לעמדת ראש הממשלה. ראש העיר טוביהו ומשה סורוקה ידעו במהלך מימוש החזון לנצל את הגופים הפוליטיים, האינטרסים והניגודים שהתקיימו גם בממשלה, גם בהסתדרות ואף הצליחו לגייס את יהדות ארה"ב לרעיון בתמיכה מוסרית וכספית.