כשנכנס נווד פנימה מסונוור למחצה מחמת מעבר פתע מן האפלה המעובה שברחוב אל האור שבחדר, נחרדה דרת החדר ממקומה, השמיטה את כלי התפירה שבידה, פסעה לקראתו פסיעות אחדות ואמרה:
- זה אתה נווד... ימים ושנים עברו מזמן שראיתי אותך בפעם האחרונה...
בינתיים התרגלו עיניו של הנכנס לאור; עתה הן ראו במחוור את הכל: את האישה הצעירה, מתולתלת השיער, שפניה היו חיוורות עד כדי לובן, עיגולים כחולים פשו מתחת לעיניה, ופיה היה מעוות כלשהו בהעוויה של כאב... הן ראו את הריהוט האביוני, את כבסי הילד המתייבשים על חבל מתוח בתוך החדר; ואת המיטה מכוסת הכילה, שבה היה תינוק שוכב.
- הנה את רואה אותי - משמע שהכל בסדר. - השיב נווד על תמיהתה מתוך קורטוב של עליצות מאולצת.
- איני יודעת איזו ברכה אני חייבת לברך על בואך, נווד. אתה יודע, אנו בני בולגריה אין כוחנו גדול בידיעת ה"זאקון" (חוק התורה).
- אין דבר, נינה, העיקר שאת מברכת אותי בלבך, לא כן? - השיב הוא.
- בוודאי, בוודאי. כבר הייתי בטוחה שאתה נמצא "אי שם"...
- היכן זה "אי שם"?
- "אי שם" בסוהר הבריטי או אי-כאן למטה (היא רמזה כלפי הקרקע).
- את רואה, נינה, לפי שעה עדיין איני שם...
התינוק החל מתרגש וגונח למקוטעין מתחת לכילתו. נינה ניגשה אליו, הפשילה את הכילה, גחנה על גבו והתחילה משקיטה אותו בדברי שידולין.
- שן, שן, דושנקה; שן, שן, חבוב; אתה רואה, אורח טוב בא אלינו - ואתה במקום שתשמח לו מקבל פניו בבכיות. שן והירגע, דושנקה.
הילד נרגע והאישה חזרה אל האורח.
- מצאתי עבודה בבית חרושת לאטריות ואני מוכרחה להחזיק את הילד במעון. עכשיו הוא חולה... הוא נרגש משום שהוא חולה... כן, מיום שלקחו את פנחס ללטרון ואני נשארתי לבדי, קשה קצת... כן, קשה קצת...
- כן, שמעת? - קפצה מעניין לעניין - את נחום אסרו. גם אותו!
- לא שמעתי.
- כן. הוא הסגיר עצמו לפני יומיים לידי המשטרה הבריטית... איזה מומחה למוקשים! אבל לא הייתה לו ברירה. האיש שבביתו התחבא התעייף ולא רצה עוד להחזיקו...
- אני מקווה שלא פטפט שם במשטרה.
- לא, נחום אינו אדם כזה - אמרה נינה בהחלטיות - הוא לא יפטפט לעולם.
ולפתע טפחה באצבעותיה על מצחה:
- איזו טיפשה אני! איזו טמבלית... עומדת לי ומדברת ומדברת ואיני מכבדת אותך בשום דבר...
- אין צורך לכבד - הפטיר הוא.
- צריך, צריך, ואני טיפשה... אתה חושב שאני מדברת? זה מדבר מתוכי. בא אדם שאני יכולה לומר לו דבר, וזה מתחיל לדבר מתוכי ומדבר...
היא דיברה במשך כל הזמן בקול דהוי ומחוסר גוון, המילים נשרו ממנה לאטן-לאטן, כשם שנושרות דמעות...
היא שפתה את הקומקום על הפתילייה המודלקת וחזרה למקומה ולדיבוריה.
- הכל נפל, הכל אבוד. כל הטובים שבמחתרת נרצחו על-ידי הבריטים או הושלכו לכלא. בחוץ לא נשאר כלום, כלום. בחוץ נשארו רק הסוכנים והמלשינים והזוחלים על בטנם לפני האנגלים. עתה יכולים האנגלים לעשות בנו כל מה שלבם רוצה. עתה יכולים הם לטבע אניות מעפילים ולנעול שערי הארץ ולרצוח לוחמי שחרור באמצע הרחוב ואין מי שייקח נקם. והם יודעים שאין מי שייקח נקם והכל מותר להם...
- ולפתע פנתה אל נווד:
- - נכון אמרתי?
- כלומר: מה נכון?
- נכון מה שאני אומרת, שכל הטובים נרצחו או שנכלאו ושוב אין מי שינקום נקם? נכון שלא נשאר כלום מן המחתרת?
הוא שתק רגע ולא השיב על שאלתה. היה לו מה להשיב אך לא השיב, אלא שאל:
- מה היה אילו ידעת שעוד נשאר משהו?
- אילו ידעתי שעוד נשארו חצי תריסר בחורים לוחמים, היה לי קל לשאת את כל הצרות: את חוסר הלחם ואת מחלתו של הילד ואת מאסרו של פנחס. אילו ידעתי שעוד נשאר משהו הייתי צוחקת לשנאת השונאים ולחרם המחרימים, כי הכל היה כדאי... והייתי יודעת, שגם מה שהוא, יאיר, נרצח - לא היה לחינם... הגד, נווד, נכון מה שאמרתי שלא נשאר כלום, נכון?
שתי עיניה העצובות שהתרוצצו בחוריהן מהר-מהר, משל לשתי צפרים עצובות המתרוצצות בכלובן ללא מנוחה, נעצרו לפתע ונתלו בשפתיו של נווד, כמצפות לגזר דין.
אבל שפתיו של נווד נשארו צמודות. עדיין שקל בדעתו את הדברים שעליו לומר לה. חשק עז קם בו לעודד עניה זו, להרנין את נפשה בבשורה; כן, עוד יש משהו. עוד נשתמרה גחלת, העשויה ביום מן הימים להתלבות לאש גדולה. חשק עז קם בלבו להגיד את הדברים - ולא הגיד.
ניסיונו בעבודת מחתרת, ובפרט אותם הניסיונות שעברו עליו ועל חבריו בחודשים האחרונים, לימדוהו את חכמת השתיקה, שכוחה יפה מכוחו של דיבור בכל עידן בכל מסיבות שהן. הם לימדוהו, שאין לגלות דברים שנוגעים למחתרת לשום אדם, ויהא הקרוב ביותר, אלא אם יש צורך בכך לגופו של עניין. על כן נהג גם הפעם בחומרה, התאכזר לאשה קשת הגורל ואמר:
- איני יודע... את מבינה, נינה, בזמן האחרון אני רחוק קצת מן העניינים וקשה לי לקבוע בוודאות... אבל גם אני חושב, שעכשיו לא נשאר כלום...כן, כלום לא נשאר...
החריש רגע והוסיף:
- אבל, כמובן, אין להסיק מכאן מסקנה, שגם להבא לא יהיה כלום... אין לדעת עוד... אדרבה, ייתכן מאוד שעוד יקום משהו... ייתכן, שעוד יקום משהו גדול... אני אומר לך, נינה, הכל עוד אפשרי. - הרבה בדברי שידולין בראותו את ייאושה, שהיה הפעם אילם ללא הגה.
היא הניעה ידה, כמי שאומרת: אין לי צורך בתנחומי שווא, ניגשה אל התינוק שהתחיל שוב רוגש במיטתו, ולאחר שהרגיעתו מזגה לאורח כוס תה מן הקומקום והגישה לו לחם ומרגרינה. נווד לגם את התה, אבל לא נגע בלחם, לא רצה לשלוח ידו בסעודה שאינה מספקת לבעליה.
- כבר אכלתי ארוחת ערב - כיחש לה.
היא התאוששה קמעה מייאושה והתחילה משיחה באותו מעשה, שבאותם הימים, בטרם בא הזמן להעלות ארוכה לפצע הנפש, רבץ כסיוט ללא נשוא על כל מי שהיה קרוב לאותה תנועה.
- אתה יודע, נווד, אותה שעה שנרצח יאיר נמצאתי ברחוב. הלכתי לחנות "תנובה" לקנות חלב בשביל הילד, והנה בישר החנווני לנשים שעמדו בתור וסיריהן בידיהן - אני הייתי האחרונה בתור - מעל ראשי הנשים שלח את בשורתו: אתן שומעות, זה עתה נהרג אותו פשיסט מנוול - וברוך שפטרנו ממנו - מת הכלב, מת - צהל החנווני. אני - שמיים וארץ והנשים והחנווני התחילו להסתובב סביבי בסחרחורת, סיר החלב נשמט מידי ונחבט בקרקע, ואני התנודדתי, נשארתי עומדת על רגלי, וקול לחש בי: התאפקי, את מוכרחה לשתוק, שלא ייקחו גם אותך, ומה יהיה אז על דושנקה?
ולאחר מכן - אותם הימים הנוראים: ההכרח הנורא לשתוק, שעה שאת מתפוצצת... השכנה מספרת לך, שהחברה של שטרן הייתה כנופיה של שודדים, והם שדדו כסף מבנק וחילקו ביניהם ונתנו לראש שלהם להיהרג.
את שומעת את כל דברי הנבלה ומוכרחה לשתוק, הכל היה כה עוין, כה זר. כה עוין - הפרחים בגינות שהם מצטעצעים בהם. הם, אלה שכיסו את דמו של יאיר, מצטעצעים בפרחים שלהם והפרחים כה עוינים והשטיחים שלהם על הגזוזטראות והרהיטים היפים שלהם בחדרים והדברים היפים שהם מציגים בחלונות הראווה שלהם הכל כה עוין, כה אויב לך ולכל הקדוש שבלבך, ואת יכולה להתפוצץ, אך על השפתיים שלך מחסום כעל פיו של כלב - כי הכרח לשתוק.
אתה מתאר לעצמך, נווד, כיצד חי הוא את שבועותיו האחרונים באותו חור שברחוב מזרחי? הציץ בוודאי מן החלון וראה הרבה מאוד בתים, הרבה מאוד דירות, ובכולם יושבים אחיו היהודים, אשר למען תפארתם, למען גדולתם הוא נותן את חייו - ועל כל הבתים ועל כל הדלתות תלויים בפניו מנעולים בלתי נראים, כי אליהם לא יכול להיכנס ולהציל נפשו ממוות ודאי.
ואני מתארת לי את אמו... אמו התענתה בכל עינוייו וידעה שהוא אבוד ולא יכלה לגשת אליו ולראותו חי בפעם האחרונה...
והיא הייתה מיילדת, כן, מיילדת. כל ימיה נקראה באישון לילה לנשים יולדות, להיות נוכחת ולסייע כשייצור אנוש בא לעולם; אבל באותו לילה אפל נקרא לאחד שהוצא מן העולם וזה היה הבן שלה, ואיזה בן!
... היא לא חיתה הרבה לאחר אותו לילה... ליל המיתה הנוראה של בנה... לאחר חודשים אחדים הלכה אחריו, ומזלה היה זה, שנקברה על ידו ושהיא נמצאת מאז תמיד לידו...
- את יודעת, נינה - הפטיר הוא - אני רוצה להגיד לך, שעוד אי-אפשר לדעת...
- מה אי-אפשר לדעת? - תמהה היא.
- הנה הערת נכונה, נינה, שתמיד נקראה... אימא שלו, למיטות של יולדות והפעם נקראה למקרה של מיתה וקבורה... אבל אי-אפשר לדעת. ייתכן, שגם זה לא היה מקרה מיתה וקבורה גרידה...
- אלא מה זה היה?
- ייתכן שגם זו הייתה לידה... ייתכן מאוד - ואני מאמין בכך - שאותו לילה נולד משהו חדש, משהו עצום שעדיין אין אנו יכולים לתפוס אותו, שעדיין אי-אפשר לנו אפילו לנחש אותו - אבל הוא נולד, הוא כבר ישנו ולמחר, אפשר לאחר שנים, יהיה זה יש גדול בהווייתה של האומה, בגורלה של האומה - וזה נולד אותו לילה, שעה שהקלגסים רצצו את גולגולתו של יאיר וקראו את אמו להשתתף בקבורה...
- לא ירדתי לסוף דעתך, נווד - אמרה היא.
- גם אני, נינה, עדיין לא ירדתי לסוף דעת עצמי - אבל אני מרגיש: אני מרגיש, שמיתתו של יאיר הייתה לידה... לידה בדמים: כל לידה היא לידה בדמים... ורק לאחר זמן, אפשר לאחר זמן רב, נראה, יראו אלה שיישארו בחיים, שנולד משהו חדש בגורלה של האומה... בהכרתה של האומה - דבר שעדיין אין אנו תופסים אותו...
- "בהכרתה של האומה" - בהכרתו של אותו חנווני מ"תנובה" שצהל שעה שהבריטים רצחו את אחיו היהודי, את יאיר...
- ייתכן שהחנווני אינו האומה... - ניסה הוא להפריך דבריה.
- ומי הוא האומה?
- אנחנו האומה...
היא הניעה ידה באי אמון:
- אני האומה, ואף את דמו של יאיר עדיין לא נקמנו... ואתה בעצמך אמרת שלא נשאר כלום...
גחנה מעל השעון שהיה מונח על השולחן והפטירה:
- כן, די... בעוד רבע שעה יבוא לכאן אחי. הוא שמאלני, וחבר ב"הגנה". אני חושבת שלא כדאי לך להיפגש אתו... תסלח לי, אבל אין ברירה.
אף הוא הציץ בשעונו ואמר:
- כן, נינה, אני הולך עוד מעט. אבל עלי עוד לשוחח אתך על עניין מעשי אחד.
- הבינותי. כשנכנסת, ידעתי מיד שיש לך עניין מעשי. אדם כמוך אינו הולך אל ידידתו לשם בילוי סתם... פתח פיך ודבר, נווד...
- תשמעי: זמן קצר לאחר הפילוג בארגון היה לנו מחסן נשק קטן. היו בו תת-מקלעים אחדים ורימוני יד. החברים שידעו על מקום המחסן ושיש לי גישה אליהם נרצחו בינתיים או נאסרו ואין לי קשר עמם... כמדומני שהייתה גם לך נגיעה שהיא למחסן... שמא תוכלי לגלות לנו את מקומו?...
- אתה מכיר את יחזקאל הפסנתרן שלנו? - שאלה - הוא מנגן בבית קפה לפני חיילים בריטים על שפת הים. הוא יודע את מקומו של המחסן. אם תביא לו פתק מֵעֲזוּבִי יגלה לך יחזקאל את מקום המחסן.
נווד הלך.
נינה ישבה מהורהרת. "הוא שיקר לי, נווד זה", נתחייכה. "שקרן שכמותו"; "אין שום דבר", הוא אמר... עתה ניגשה אל הילד שנתעורר בינתיים, הרימה אותו על ידיה;
- דושנקה, עכשיו אני יודעת, דושנקה, עוד יש מי שינקום, שיילחם באנגלים, הם לא יהיו בארץ, האנגלים. כשאתה תהיה גדול, דושנקה, ותהיה גבוה וגיבור כמו אבא שלך, תיקרא לשרת בצבא שלנו, ואני אלווה אותך לצבא, ואני אבכה הרבה בדרך כשאלווה אותך למחנה, אבל אתה, דושנקה, תסלח לי שאני בוכה, כי משמחה אבכה, משום שאני אשמח מאוד ללוותך לשרת בצבא שלנו, ואני אהיה אז זקנה וקמוטה אבל אהיה שמחה מאד-מאד, דושנקה. כן, עכשיו אני יודעת.
