|
חפירות שנעשו בערי הנגב האחרות, חלוצה, ניצנה, שיבטה, עבדת, ממשית, סעדון ומצד ירוחם הוכיחו כי שיא פריחתן התרחש בין המאות החמישית לשביעית שלאחר הספירה
▪ ▪ ▪
|
מחקרים רבים בתחום הארכיאולוגיה הוכיחו כי ראשיתן של ערי הנגב הקדומות החל בתקופה ההלניסטית, פריחתן חלה בתקופה הרומית ושיא גידולן כערים התרחש בתקופה הביזנטית. כך למשל נחפרה "רחובות שבנגב" במשך 5 עונות חפירה שבהן התגלו הכנסייה הצפונית, הכנסייה המרכזית, בית האורוות ושני מכלולי מגורים. כך גם נחשף בית קברות עירוני. חפירות שנעשו בערי הנגב האחרות, חלוצה, ניצנה, שיבטה, עבדת, ממשית, סעדון ומצד ירוחם הוכיחו כי שיא פריחתן התרחש בין המאות החמישית לשביעית שלאחר הספירה. הנושא המעניין עבור החופרים היה התחקות אחר מודל הקיום של ערי הנגב הביזנטיות בתנאי המדבר הקשים של הנגב. המאפיין שבלט בחפירות, בדומה לכל מדבריות העולם כי אקלים הנגב מנע (בשל מחסור במים) טיפוח גידולים חקלאיים בכמות מספקת לכלכלת אוכלוסיית הקבע בעיר. משום כך התפתחה דרך חיים שהתבססה על עדרי עיזים, כבשים וגמלים האוכלים את הצמחייה המועטה ותושבי העיר הניזונים מבעלי החיים או ממוצרי הלוואי שלהם: גבינות, חמאה, בשר ואריגים. ברור שדרך חיים זו חייבה נדודים עונתיים. מסקנה זו, ששלטה עד עתה בעולם המחקר, קיבלה תפנית לאחר פרסום מאמר זה.
|
|
האזור פרח, עברו בו שיירות מסחר, רעו בו עדרים והוקמו ערים וכפרים
▪ ▪ ▪
|
ברור שהחברות החלשות נדחקות לשוליים, למדבר, והחזקות תופסות את שטחי החקלאות ומקורות המים. משום כך נמשך העימות ההיסטורי בין הנוודים בני המדבר לבין ארצות המזרע. בנגב הישראלי נמצאו שרידים המעידים על מלחמה מעין זו החל מתקופת הברזל. השבטים שהתעצבו אט אט בשטחי המדבר נקראו בתקופה הרומית ערבים (או סרקנים) והבולטים ביניהם היו הנבטים. כך אירע שהחל מהמאה הראשונה שלאחר הספירה ועד המאה החמישית השתנו החיים בנגב הישראלי. האזור פרח, עברו בו שיירות מסחר, רעו בו עדרים והוקמו ערים וכפרים. נחפרו בארות והוקמו מצדים. שרידים אלה הולכים ומתגלים בחפירת הערים הנבטיות שעדיין לא נחשפו שכבות רבות. בשנת 106 שלאחר הספירה, שימשה פטרה כבירתם של ערי הנבטים ואחר כך קמה הפרובינקיה "ערביה פטריאה" שהמשיכה במסחר ובבנייה. טובי אמנים ואומנים הובאו מאלכסנדריה והישגי הבנייה הביזנטית שולבו בערי הנגב.
|
|
צמיחה חדשה - לאחר משברים כלכליים
|
|
|
|
הנבטים חדלו מלנדוד והחלו מתנצרים במאה הרביעית ● תופעת הצליינות בנגב ובסיני התרחבה
▪ ▪ ▪
|
במחצית המאה הרביעית לאחר הספירה חל משבר כלכלי באימפריה הרומית ובנוסף בשנת 363 התרחשה רעידת אדמה שפגעה קשות בערים הנבטיות. לכאורה היישוב העירוני בנגב צריך היה לחדול מהתקיים אך תודות לכמה גורמים הוא פרח בשנית: העברה אדמיניסטרטיבית של הנגב "מפרובינקיה ערביה" ל"פרובינקיה פלשתינה השלישית" - עובדה שחיזקה את כלכלת הנגב; העברת הלגיון העשירי לאילת וקביעתו מושבו של הדוכס בבאר-שבע; התיישבות נוצרית רחבה בצפון לא הותירה קרקע פנויה לתושבי המדבר; הנבטים חדלו מלנדוד והחלו מתנצרים במאה הרביעית; תופעת הצליינות בנגב ובסיני התרחבה והנבטים שגשגו עקב הגשת שירותי דרך לצליינים. אך לאחר זמן לא רב, חזרו צאצאי הנבטים לדרך חיים האופיינית למדבר באזור בו ממוצע המשקעים השנתי לא עלה על 100 מ"מ. נתרכז אם כן במהפכה שחלה ביישובים אלה שהפכו אט אט ליישובי קבע החיים על חקלאות מדברית וננסה להדגים זאת באמצעות ממצאי רוחייבה.
|
|
הבתים נבנו מאבן גיר מקומית בני קומה אחת מלבד כמה יוצאי דופן. שיטת הקירוי הייתה אופיינית לתרבות הבנייה הנבטית
▪ ▪ ▪
|
שטחה של העיר שהוקפה חומה עלה על 100 דונם ורחובותיה צרים ומפותלים ברוחב של בין 2 - 4 מטר. בהתאם לכך הוערך מספר תושביה שהגיע ליותר מ-4000 נפש. כל בתי המגורים הם בעלי חצר מרכזית ובה בור מים חצוב. השטח הממוצע למבנה היה 302 מ"ר ובכל מבנה כ-6 חדרים. הבתים נבנו מאבן גיר מקומית בני קומה אחת מלבד כמה יוצאי דופן. שיטת הקירוי הייתה אופיינית לתרבות הבנייה הנבטית: הנחת לוחות אבן ארוכים על קשתות אבן בלא שימוש בעץ. במקום נמצאו שרידים של ארבע כנסיות שבגדולה מהם נמצא קריפטה מצופה שיש ובאטריום נמצאו חדרי האוכל וכמה מחדרי הנזירים. השימוש באבן גיר לבנייה נמצא גם בעת בניית המסגד הגדול בבאר-שבע בראשית המאה ה-20 (שאת הלבנים לבנייתו הובילו בגמלים מחורבות חלוצה). המתיישבים בשנות הארבעים ביקשו לבנות תחילה את המצפים באבן הגיר אך ראשי ההגנה, הקק"ל והסוכנות סירבו מסיבות ביטחוניות על-אף שהוסכם עליהם כי אבן הגיר מתאימה יותר לאקלים החם והיבש של הנגב. ראשי היישוב עמדו על בנייה מבטון מחשש התקפה וירי כדורים ופגזים על היישוב במקרה של התלקחות.
|
|
מדרום לעיר נמצא בית מרחץ בסגנון רומי ● היה זה המבנה היחיד בעיר שנותר בשלמות ונהרס רק בסוף העשור הראשון של המאה העשרים
▪ ▪ ▪
|
נראה שהמגדל שגובהו היה בין 14-12 מטר היה המבנה המרכזי בעיר וממנו ניתן להשקיף על כל תחומה. מפריטי האבן המעוטרים שנמצאו סביבו יש להניח שהמגדל סותת ונבנה בפאר מסוים. מכל מקום נראה שהוא היה המרכז המנהלי של היישוב. עוד נמצאו בשטח מבנים שיכולים להתאים לפונקציות כמו קסרקטין (ליחידת צבא או משטרה); מבנה דמוי אורוות אשר ניתן לזהותו גם כחאן; המבנים נבנו במאה השנייה ומאוחר יותר, נוספו עליהם חדרים ומחסנים מהתקופה האסלמית הקדומה. מדרום לעיר נמצא בית מרחץ בסגנון רומי (על גדות נחל רוחייבה) היה זה המבנה היחיד בעיר שנותר בשלמות ונהרס רק בסוף העשור הראשון של המאה העשרים ובמקומו נבנתה תחנת דרכים לקראת סוף התקופה העות'מאנית. כדי להלין את שיירות המסחר והצלבנים (שירדו מירושלים להר-סיני) הוקמו בעיר כ-10 חאנים ששטח כל אחד מהם בממוצע עלה על 700מ"ר.
|
|
בהנחה שבעיר היו כ-4,200 תושבים נמצא שכמות המים היומית שנאספה עבור כל תושב הייתה 7.8 ליטר לצרכי שתיה, בישול וניקיון
▪ ▪ ▪
|
בורות המים בחצרות הבתים היו מקור המים הראשוני והחשוב ביותר. נמצאו ברוחייבה כ-240 בורות רבועים חצובים לעומק ממוצע של 4 מטר. עיתים עוטרו הפתחים (הפיר) בצדפים וטויחו מתוך אמונה לקבלת משקעים רבים יותר לבור. המים נאספו ממי משקעים שזרמו לבור מהרחוב, מגגות הבתים ומערוצים קטנים. בהנחה שבעיר היו כ-4,200 תושבים נמצא שכמות המים היומית שנאספה עבור כל תושב הייתה 7.8 ליטר לצרכי שתיה, בישול וניקיון. מחוץ לעיר נמצאו בורות גדולים בעלי שטח ניקוז רחב. הללו שימשו להשקאת הצאן ולגידול ירקות. מעגל נוסף של מים היו מאגרי המים הפתוחים. ההנחה היא שהמאגרים שימשו להשקיית שדות משום שקצת לאחר הגשמים נקוו המים לאדמה. מקור חשוב היו הבארות שנמצאו בעומק הנחל. אחת מהן הייתה בעומק של 63 מטר ושפעה כל השנה מים בהספק של 20 ממ"ק ביום. מים אלה שימשו לרחצת הצליינים הרבים וכן לאספקת מים לתושבי העיר בקיץ עת התייבשו המקורות האחרים. מתיישבי שלושת המצפים טענו לא פעם כי עד בוא צינור המים ניתן להתקיים במקום בסיוע חפירת בארות ואגירת מים. הניסיון החשוב ביותר נעשה בסכר רביבים שהוכיח כי ניתן לאגור מי משקעים אך מניעת תופעת החלחול לקרקע לא נפתרה בשנים הראשונות.
|
|
בכמויות אלה ניתן היה (ונמצאו ממצאים המוכיחים זאת) לגדל דגנים, קטניות ועצי פרי: גפנים (ליין ולצימוקים), זיתים, שקדים, חרובים, תאנים, רימונים ופירות נשירים נוספים
▪ ▪ ▪
|
הממצאים הוכיחו כי שדות העיר השתרעו על פני כ-2500 דונם ועל-פי 100 מ"מ בשנה - ירדו על שטח זה כ-3,350,000 מ"ק מים. בשדות נבנו טרסות שנועדו לעצור את המים וכדי לשלוט במהירות ובכיוון זרימתם, נבנו תעלות הטיה וטרסות קטנות באורך כולל של 250 ק"מ. מכאן שכל דונם של חלקה חקלאית ברוחייבה הושקה ביותר מ-500 מ"ק מים. בכמויות אלה ניתן היה (ונמצאו ממצאים המוכיחים זאת) לגדל דגנים, קטניות ועצי פרי: גפנים (ליין ולצימוקים), זיתים, שקדים, חרובים, תאנים, רימונים ופירות נשירים נוספים כמו שזיפים, אגסים, תפוחי עץ ועוד. בסיוע טבלאות קלוריות הגיעו החוקרים למסקנה שהעיר רוחייבה סיפקה בתקופה הביזנטית את המזון הנדרש לתושביה וגם לצליינים שעברו דרכה בלא שהיה צורך ברכישת מזון נוסף. בשנים טובות סיפקה רוחייבה מזון אף לעיר הראשה, חלוצה. ברור שעקב שנות בצורת נאלצו התושבים לשמר מזון לשנים אלה כדוגמת דבלים, צימוקים, קטניות (חומוס, עדשים, פול), ועוד. הקטניות גודלו לא פעם בין עצי הפרי על-מנת להשיב את החנקן לקרקע.
|
|
באר-שבע תוכננה לאחר קום המדינה "כעיר גנים", תכנון שלא לקח בחשבון את הנתונים הנ"ל ולכן נחל כישלונות
▪ ▪ ▪
|
נראה שאת החיטה והשעורה רכשו (אולי בסחר חליפין) תושבי העיר מיישובים של קו הגשם בן ה-200 מ"מ כלומר מבקעת באר-שבע. כתמורה לדגנים ששימשו למזון הבסיסי נתנו תושבי רוחייבה את פירות הנשירים, יין ועוד. במכלאות הגדולות שליד העיר גידלו גמלים, ועדרי צאן אך לא נמצאה עדות למכירת בשר. על אף שרוחייבה מסוגלת הייתה להתנהג כמשק אוטרקי, נראה שתושביה עסקו בייצוא יין (המתוק במיוחד) לערי אירופה על סמך מציאת גתות גדולות בעיר. רחובותיה המפותלים והצרים של העיר לא נבעו "מחוסר תכנון" או "ממסורת אדריכלית קודמת" אלא כפונקציה של משטר הרוחות, סופות האבק, וההקרנה הישירה של השמש. במקום זה ראוי להעיר כי באר-שבע תוכננה לאחר קום המדינה "כעיר גנים", תכנון שלא לקח בחשבון את הנתונים הנ"ל ולכן נחל כישלונות. שכונה אחת, (שכונה ה' לדוגמה) אשר ביקשה להתחשב בנתוני האקלים המדבריים, תוכננה בסגנון רחובות צרים, מפותלים ומקורים והיא בהחלט נתנה לתושבים את תחושת ההגנה והנוחות הנדרשים בחיי היום-יום. רוחייבה התקיימה אם כן כ-300 שנה ברציפות כיישוב חקלאי פורח. עובדה זו מוכיחה כי העיר וכמה ערים חקלאיות האחרות בנגב מתקופתה, היו אומנם "אפיזודה חולפת" אך הממצאים מעידים כי בעבודה קשה, בתכנון מדוקדק ובנחישות, אפשר היה לייצר מזון ולחיות היטב גם בתנאי המדבר הקשים.
|
|
