מזג האוויר היה מאוד לא אופיני ללוס אנג׳לס. קר, ממש קר היה בחוץ, קור חודר עצמות אליו אנחנו ודאי לא רגילים ואשר עד עכשיו, פשוט לא נחשפנו אל שכזה השנה. בנוסף לקור, רוח שהצליפה בנו, כמו חרבות חדות השועטות לעברנו או שוט עגלון המכה ללא רחמים בגב סוסיו הרתומים לפניו. האולם בפינת הרחובות ווילשייר וווסטרן מרוחק מאוד ממרכז העיר, בסביבה שאיש מאתנו לא מגיע אליה ביומיום. אם, לעיתים נדירות, עוברים שם בדרך לדאון טאון, לא יעלה על הדעת לעצור או לצאת מהמכונית. אך אנחנו טרחנו ובאנו. זכרנו לטובה כמעט שלושה עשורים של קונצרט חזנים שנתי של החזן הרשל פוקס, וקיווינו למצוא את אותם קולות, אותה השירה, אותה התעלות הנפש. איזו אכזבה ציפתה לנו. ההזמנה אמרה שהדלתות יפתחו ב-5:30, וכשהגענו כבר עמדו כמה אנשים נועזים בחוץ, רובם מבוגרים. קר, והרוח צולפת בנו, מקפיאה. המעילים הקלים לא עוזרים, והמאבטחים לא קיבלו עדין את ההוראה להתחיל לבדוק את העומדים בתור. מישהי שיצאה מפנים הבניין עם אוזניה ורושם שהיא אחראית התנצלה ואמרה שהיא עובדת עבור המקום, לא עבור הארגון של אותו ערב, אך היא כבר תכנס ותנסה למצוא מישהו שיגיד לה אם מותר להתחיל להכניס את הקופאים מקור שם בחוץ. מאבטחים, עובדי המקום ומארגנים - מרוב שכבות, אותם אנשים מבוגרים עומדים בחוץ וקופאים. כל ישר - אין. גם לב להבין לא בנמצא.

טרוניות

כשכבר נתקבלה הרשות להתחיל להכניס אותנו, היינו צריכים לעבור בידוק ביטחוני, אחריו בדיקת כרטיסים ולבסוף להתייצב לתור נוסף, לפני דלתות סגורות שבפניהן עומדת סדרנית. ״עוד עשר עד עשרים דקות״, כך היא מסבירה, שהאולם לא מוכן עדיין, ובינתיים נכנסים אנשים פנימה. העומדים בתור זועמים: הכיצד? ״מדוע הם ולא אנחנו״ (אלו אנשים מבוגרים שלא התביישו ושאלו שאלה זו בפה מלא, לא ילדים שאולי לא מבינים)? הנה, איש לא צעיר לפי כל אמת מידה מתייצב ואומר ״אני נכנס״, וכבר מוכן הוא לדחוף בגסות את הסדרנית (שעובדת עבור המקום, לא בארגון שארגן את הערב) ולהכנס פנימה. בינתיים כולם מתרעמים: ״הפרסומת אומרת במפורש 5:30, והיינו מוקדם, לתפוס מקומות, אז מדוע הדלתות עדיין סגורות״? כך התחיל לו ערב חגיגת 50 שנה לבי״ס מקומי בשם ישיבת רמב״ם. האנשים, למעט יוצאי דופן מעטים כמונו, היו דתיים, לא שחורים-שחורים אך דתיים-מאד. נשים ישבו בחלקים נפרדים מהגברים, למעט אזור מעורב למשפחות, בו גם ישבנו אנחנו, יוצאי הדופן. כשאני חושב על אנשים דתיים, אני חושב על מידות ומוסר, דרך ארץ ונימוס, אהבת הזולת, אהבת השם. לכן הופתעתי מהגסות של האדם בכניסה, שהיה מוכן להשתמש בכוח להכנס, כשכולם עומדים בתור, כמו גם מחוסר הסבלנות של כולם, ללא יוצא מן הכלל. משום מה ציפיתי למשהו שונה, שפשוט לא היה קיים שם. השאלה ״למה הם ולא אנחנו״ שנשאלה בקול רם, ושאליה הצטרפו כמעט כל העומדים בתור בהנהון ראש, בהסכמה חרישית או מוצהרת, הפתיעה אותי, והיא חזרה על עצמה מהלך הארוע, כשמלצרים עם מגשים עליהם שקיות קטנות (שנראו מרחוק כאילו הן מלאות בפופקורן או אולי בדברי מתיקה) חולקו ליושבים לפנינו, לפני הבמה עצמה. אישה חסודה שישבה בשורה מאחורינו התפלאה-התרעמה בקול, ״למה הם ולא אנחנו״? באמת, קשה מאוד להבין. גיחכתי, התשובה הייתה מאוד פשוטה: ״כי הם שילמו 500 דולר ו-1,000 דולר לכרטיס, ואנחנו לא״.

הלם חושים

כשהארוע התחיל, הסתובב לעברנו אב צעיר שישב בשורה לפנינו והציע לנו אטמי אוזניים. הודנו לו, אך לא ציפינו שנזדקק להם. מסתבר שטעינו והוא ידע היטב את הצפוי לנו. בסוף ההופעה הדהד הרעש באוזנינו משך זמן רב, כמו אחרי פצצה שהתפוצצה בקרבתך או ירי סמוך לאוזניך שהחריש אותך לחלוטין. התזמורת מנתה כ-55 נגנים, שני שלישים מהם על כינורות. כולם היו לבושים שחור, כשהנשים מכוסות מכף רגל ועד ראש. אך הנה, זו בלונדינית, זה שחור, וכך הלאה - לא תזמורת של יהודים. החזנים שהופיעו, כולם גברים, אפילו לא אישה אחת לרפואה, שרו יפה, מוכשרים הם עד מאוד וחלקם מפורסם עוד יותר. אך מדוע צריך שעוצמת הקול תהיה כל כך גבוהה? הילדים שומעים נהדר, כמו גם הוריהם הצעירים, ומעט המבוגרים באמת שהיו בקהל היו במספיק הופעות, הן של קבוצות נגנים בסדר גודל זה ואף יותר, והן של חזנים, אך אף פעם לא בהופעה שהחרישה את יכולת המאזין להבחין ברמות צלילים שונות.

למה זה טוב? אין לי כל מושג

הפרדת גברים נשים, חס וחלילה שלא ישבו יחדיו. איסור שירת נשים. אך הנה, צלם גבר וצלמת אישה, ואפילו לא חסודה. דברים שונים ומשונים הם לי, דברים שהיהדות לא מסבירה והם אינם - ואסור שיהיו - אופיינים ליהדות. ממה שראו עיני, איני משוכנע שאנחנו רחוקים מאוד ממוסלמים אדוקים, ״פנטיים״ בלשוננו. כמובן שיש דברים יפים עד מאד. הנה אורח מהארץ, עם כיפה על ראשו. אך המהות, זו רחוקה מרחק עולם ומלואו ממה שהכיפה אמורה לייצג. עבורו הוא דורש עולם ומלואו, אך לאחר לא מגיע, ואת האחר אפשר להקריב, אם זה יועיל לו ולו במעט לקידום האינטרסים האישיים. עם הכיפה על הראש נואפים, בוגדים, גונבים, מרכלים, עושים דברים אסורים, אך למראה חוץ, הכל חסוד, שוכחים לרגע שהקב״ה רואה ושומע הכל. החיצוניות והמהות מתנגשות, מתנפצות זו מול זו, מבטלות זו את זו. אני מסתכל סביבי, וברי לי שזה עולם זר ומוזר, מנוכר כמעט. העולם סובב סביבם, אך הם מנותקים, חיים בעולם משלהם, עם מנהגים ופרשנויות וצורת חיים שונה לחלוטין מזו אליה אנו רגילים. אין הם שחורים-שחורים, ואין הם כיפות סרוגות. בני-כלאיים משונים. התזמורת ממשיכה לנגן, הזמרים שרים, והחגיגה בעיצומה. לפנינו אב עם שלושה או ארבעה ילדים, והבת קופצת מעלה מטה, ללא הרף. מאחורינו זוג עם הרבה ילדים, והבן נאחז בגב הכסאות שלנו, כשהוא מקפץ מימין לשמאל, מעיף ידיו ושר בקולי קולות. את כל המילים הוא יודע בע״פ, והוא מתחיל לשיר עוד לפני הרב-החזן. ילדים טובים, ילדים ממושמעים, צבא של ילדי ישיבה קטנים, ואלו עוד גדולים יהיו! הרבי אמר, והם מתייצבים, כמו חיילים צייתניים, הרבי עבורם עולם ומלואו. הם מדקלמים, בהתלהבות רבה, צועדים כמו חיילים, גם אם אינם מבינים את שהם אומרים, מוציאים לפועל שכן אין צורך לחשוב. איני מבין מילה ממילות השירים: זו עברית בעגה אמריקנית, אנגלית בעגה יהודית, אידיש מתובלת, משתרבבת לה בין השירים, אך הרוב מילים ומשפטים לחלוטין בלתי מזוהים, ועבורי הן עברית והן אנגלית הן שפות אם. כך יושב אני ומתפלא, שכן ממילא אני המום מהעוצמה של הרעש מסביבי. כל החושים התעמעמו, מהעוצמה מחרישת האוזניים (אי-אפשר אפילו לקרוא לכך שירה או מוזיקה), מהתנודות הבלתי פוסקות של הילדים מלפנים ומאחור, אך יותר מכל מההתחסדות-החיצונית וההתנהגות ההפוכה לחלוטין, מחוסר ההתאמה. העיקר, הוצג ספר תורה, אוד מוצל מאש, מאותה אש תופת של השואה, אך כמו כל האירוע כולו, כך גם מתנה זו שונה ומשונה, שכן מדוע להעלות את זכר השואה, בעוד ניצולי השואה שעוד אתנו עמדו שם בחוץ, בקור וברוח, ואיש לא חשב שניתן כה בקלות לעשות משהו. ועוד יותר מפליא, מזכירים את השואה, וכל כך הרבה אנשים צעירים וילדיהם המרובים מקיפים אותם, ולא חשבו שהנה, ביניהם, ניצולי שואה שעוד בחיים, שעוד אתנו, ואולי כדאי היה להגיד: ״נבקש שניצולי השואה יעמדו, שכן ספר תורה זה ואתם, אודים מוצלים מאש!״ כאילו לא נחוצים הם יותר, שכן החגיגה בעיצומה - ריקה מכל תוכן. לפני מספר שנים נערכה חגיגה אחרת בבית הספר התיכון ״פיירפסק היי״ לכבוד המאמן מרטי ביגל היהודי. באותו זמן, ״קואץ׳״ (המאמן) ביגל היה בבית אבות מרחק רחובות אחדים מבית הספר. איש לא חשב לבוא להביא אותו לאותו ערב. איש לא טרח, למרות שהם ידעו; ידעו ועשו מאומה. העיקר שחגגו את עשרות השנים ואת אלפי תלמידיו, פשוט לא היה צורך בו עצמו (קואץ׳ ביגל נפטר זמן קצר אחר כך, בדיוק לפני שש שנים, כשהוא בן 90). כך בבית הספר, כך גם בישיבה. יש ספר תורה ישן-חדש, יש הקדשה וכבוד, אך למה לטרוח להזכיר ״אוד מוצל מאש,״ כשמתעלמים בכזו קלות מאותם ניצולי השואה?

געגועים

נזכר אני במופע שנתי של חזנים שהיה החזן הרשל פוקס מוואלי בית שלום (בית כנסת קונסרבטיבי הגדול ביותר בואלי) מפיק מדי שנה בשנה מהלך כמעט שלושה עשורים. אלף אנשים היו מתקבצים לשמוע את אותם חזנים. הופיעו חזנים גברים - זה הגיע מקנדה, השני מהחוף המזרחי, התקבצו להם במיוחד עבור המאורע השנתי, אך גם הופיעה אישה ואפילו שתיים (הן אשתו והן בתו של הרשל פוקס). שומו שמיים, אך לא קרה דבר! האדמה לא פצתה פיה ובלעה אותנו חיים. ניתן היה לשמוע ולהבין, אפשר היה ליהנות, כי לא היינו המומים מעוצמת המוזיקה. אצל הרשל פוקס המהות היא הכל, וחייו הם בבואה של פנימיותו. הוא יהודי אמריקני, אך ישראל בראש מעייניו, והוא עשה ועושה ויעשה הכל לתמוך בה ולחזקה. אצלו החיים הם מסע משותף, ולפיכך כל קטע קישור מובן ומוכר לנו, כל שיר שהוא בחר מבטא בעוצמה אדירה את מי שאנחנו, ואף נותן לנו ליהנות. למה דומה הדבר? למעמד הר סיני ולמשה רבנו. נאמר שכולנו - כל יהודי בכל הדורות - היינו שם אז, למרגלות הר סיני, וכך שנה אחרי שנה היה הרשל פוקס מוביל אותנו חזרה לאותו מעמד של מתן תורה, ואנחנו אפילו לא ידענו, לא הבנו, לא הרגשנו. פשוט יצאנו בהרגשה עילאית. קולו של חזן זה הסתלסל, קולו של חזן אחר הרטיט, ובין אם לחוד או ביחד, הם ניגנו לנו על נימי הנשמה, כאילו פורטים הם על מיתרי גיטרה או מעבירים את המיתר על כינור עתיק יומין, יקר המציאות, שרק טובי הנגנים זוכים לנגן עליו. עצרנו את נשימתנו, לשמר ולזכור את הרגע, ומיד חזרנו ומילאנו את ראותנו עד אפס מקום, שמא נחמיץ את הצליל הבא. נהננו הן מהמופע והן מהמהות, מהמילים שיצאו מהלב ונכנסו ללב, ועטפו אותנו בהיסטוריה של היהדות וא״י, שכן האחת לא נפרדת מהשנייה. הם ואנחנו, ביחד, מוקפים בשורות תווים המסתלסלים להם, מקיפים אותנו ועולים אל על, ושם המלאכים מתסכלים מטה, עוצרים לרגע את מעשיהם ואף את נשמתם, ונהנים. זה דוחף במרפקו את רעהו, זה נאנח בחמדה, ועל פני כולם מתפשט חיוך עילאי של תענוג. כה שקועים הם במתרחש שם למטה, בצלילים העולים בחדווה, שהקב״ה בכבודו ובעצמו פונה בסקרנות מעיסוקיו ומציץ גם הוא, נושם מלוא ראותיו ונהנה מיציר כפיו. כך הרשל פוקס. התזמורת אומנם לא מנתה 55 נגנים וגם לא היו כל כך הרבה אורות נוצצים וכזו הפקה ״מרשימה,״ אך עוד לא הסתיים הניגון, וכבר ציפינו בכליון עינים להופעה של השנה הבאה. ארי בוסל פברואר 2018