אסתר פלד, פסיכולוגית, זכתה השנה בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס, שנועד "זו הפעם ה-17 כדי לעודד את היצירה הספרותית האיכותית בעברית ואת תרבות הקריאה בישראל ובכך לתרום לקידום התרבות הישראלית". היא זכתה בפרס על ספרה "פתח גדול מלמטה" ותיקח הביתה 150 אלף שקלים והספר יתורגם לשתי שפות. מתן הפרס הספרותי החשוב ביותר בעברית לספר הזה, גרם לנו, כמה חובבי ספר, לקנות את "פתח גדול מלמטה" כדי לקרוא אותו בבוקלאב הקטן שלנו ולעסוק קצת בספר ש"מקדם את תרבות הקריאה בישראל".
בעמוד הראשון כתוב שמדובר ב"סיפורים מאוד רומנטיים". ובכן, לאכזבתנו, זה לא. לא סיפורים. לפי הביקורת, הספר מכיל סיפורים מאוד רומנטיים שעניינם יחסים בין נשים וגברים, מנקודת מבטה של אשה. כאשר הגעתי לפגישה, חשבתי שאני בא לעסוק בספר פמיניסטי מנקודת מבטה של אשה. הספר מחולק לשלושה חלקים: בראשון מדברת אישה נשואה, שהחליטה להיפרד מבעלה. די לה "לשלם" על חייהם המשותפים בכך שהיא שוכבת איתו.
בחלק השני, מספרת אסתר פלד על חיי האישה (כנראה, המחברת) עם ידיד וגם כאן היא צריכה "לשלם" בשכיבה איתו בעד חייהם המשותפים והיתרונות שיש לה בכך. בחלק השלישי, המספרת החליטה לחיות לבדה, בלי "לשלם" לגבר חובב הרומנטיקה. כך למשל, בעמ' 54 נאמר: "אני עצמי, סבלתי וסבלתי לא מעט ואם לומר את האמת. די נמאס לי מזה". אני חושב שזאת אמירה נכונה. המחברת החליטה שנמאס לה מזה והיא משנה את מצבה. אבל זה לא סיפור. לא משהו שיש בו עלילה ודמויות. יש כאן חד-שיח של אישה על הרהוריה.
אינני יודע מדוע החליטה לשתף אותנו, הקוראים, בהרהורים אלה. אותנו, המשתתפים במפגש, זה לא כל כך עניין. ליאורה, למשל, טענה שזה בלוג. אני, שכותב בלוג (כבר למעלה מחמש מאות פוסטים) - התקוממתי. "פתח גדול מלמטה" לא נראה לי ככזה. שמעיה טרח וקרא את הספר עד סופו ורשם לעצמו את הרבה המלים הגסות שמצא. "אפשר לספר אותם דברים בלי מלים אלה והסיפור יישאר אותו דבר" - הסביר. אריה העיר, ש"מונולוג הוא דרך הבריחה של חסרי כשרון. אין לה כשרון כתיבה. אין דמויות בספר הזה". ואני יכול לציין שלא כל מה שכרוך בין שתי כריכות הוא ספרות. גם דוח שנתי של חברה יכול להיות כרוך יפה...
בתחילת השיחה חשבו הגברים, בעקבות הביקורת, שמדובר בנקודת מבטה של אשה. נתקלנו בתגובה מופתעת של המשתתפות: מה פתאום נקודת מבטה של אשה? המחברת מקיימת עם עצמה דיונים, שאינם משקפים נשים. לדעתי, ולא רק לדעתי, המחברת מאוד אגואיסטית. לא נוטה להשתתף, להבין. אין חמלה. אין התחשבות בבעל, בידיד או בחברים. ובעמוד 33 היא מתארת "כל אחד מאיתנו מתעסק עם מישהו אחר, משתדלים להחלים. בתוך כל זה, בחדרי חדרים, נפש הומיה, אהבה. לחבק אותי פעם, זה מה שהוא מבקש. אם ניפגש. במקרה".
כן, יש הרבה הרהורים, האם יש סיפור? כן, שמתי לב שהיא מדברת עם עצמה בלבד! חבר השופטים המלומדים, בראשותה של פרופ' אורנה בן-נפתלי כלל את שמרית פלג, צבי טריגר, אורי ש. כהן,
יאיר אסולין, אייל שגיא בזאווי ובלהה בן אליהו, החליטו להעניק את הפרס. אולי משום שמדובר בפסיכולוגית בעלת תואר בי.איי. ואמ.איי. (שלא יתקשר איזה יועץ תקשורת כדי לתקן לי את התואר). אגב, היא פרסמה ספרים בפסיכולוגיה ואלה זכו להכרה מקצועית. בעבר מתחתי ביקורת על פרס ספיר שהוענק לראובן נמדר על ספרו "הבית אשר נחרב".
