בספר המסע שלו כותב הרב רונצקי זצ"ל שהוא בא להודו גם כדי "לעצור משטף החיים, להתבונן עליהם ולומר לעצמך מה לשמר ומה לשפר. לא להיכנע להרגל, למחשבות ולמעש, רק מפני שאוחזים בהם, במשך שנים רבות. להקיש בם ולנענעם שוב ושוב, כדי לגעת באמת לאמיתה, עד כמה שאפשר. ממש כפי שעושים, אותם צעירים, במסעם במרחבי החופש הללו, של הודו הבלתי נגמרת, בממדיה הענקיים".
שיתף הרב רונצקי בספר המסע שלו: "כעת, בהיותי בהודו, אני מבין טוב יותר את אותם בחורים שנוסעים לקצות תבל, להרוות את נפשם הצמאה והשוקקת בלימודי המוזיקה. שם הם נפגשים עם יוצרים ונגנים, בהמון סגנונות, שלא הכירו ובארץ אי-אפשר לפגשם. אני מבין כעת, שזו רוח שמפעמת באדם ועליה להופיע במלוא יופייה והדרה. רק כך היא משתלבת בהרמוניה הנפלאה שבעולמנו, בתת כוחה בגווניה המיוחדים לה".
ומעיד הרב רונצקי: "ראינו, כיצד באופן חופשי ופשוט, ניגשים אנשים, נוטלים כלי נגינה ומשמיעים צלילים מדהימים ביופיים, שמשתלבים בהרמוניה נפלאה, איש בנגינת רעהו. כך, במשך שעות ארוכות, עמדתי מרותק למקומי, משתאה לנוכח היופי הזה, שנגע בי, עד חדרי הנפש, הפנימיים ביותר".
ומעלה הרב רונצקי, בספר המסע, על מפגשי המוזיקה והאמנות ורכיבה על סוסים במרחבי העולם, את הדברים הבאים: "האם לא לכך התכוון הרב קוק (זרעונים, צמאון לא-ל חי) בכתבו: 'האלוהות מתגלית בעולם בכל יופיו והדרו, בכל רוח ונשמה, בכל חי ורמש, בכל צמח ופרח, בכל גוי וממלכה, בים וגליו... ברעיונות כל סופר, בדמיונות כל משורר... ובסערת גבורה של כל גיבור'. נדמה לי, שלבחור דתי היו נותנים עצה (מ.ח: שלא לצאת למסעות בעולם) מחשש פריצת גבולות האסור והמותר. ואכן, באמת ייתכן שישנן מעידות בדרך זו, אך לדעתי נכון לאמץ בסוגיה זו את סיסמת היחידות המיוחדות: המעז מנצח. אסור ואף אי-אפשר לכלוא את הרוח. עד מהרה היא תיחלץ מהמסגרות ותנוע למקום בו תמצא את הביטוי הראוי לה.
לימדנו ר' נחמן מברסלב, שכל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר, שלא לפחד כלל. והרב (אורות הקודש ג עמ' רנט) מזהיר מחרדת הפרטים, שבכך האדם הגדול מתקטן ומעלתו מתמעטת. הוא מוסיף שמובן שאין לזלזל בפרטים, אך חייבים לאחוז, בהסתכלות כללית, שמסירה את חרדת הפרטים, שאין להם קץ. וכותב עוד שם: 'האישיות בכל התפשטות הכוח שלה, היא תובעת את דקיונה (שמדכאים אותה) מהמוסר והדת, בזמן שהם באים לעצור את הטוב והצדק שבה'. ובהמשך: 'התרבות, מגלה היא צדדים רבים של טוב ושל אור בנפש האדם... וכשהיא מוצאת בנקודות הללו מעצורים מצד הדת והמוסר, היא נלחמת בהם ומנצחתם'.
הרב רונצקי מספר על הסוד הגדול של הודו: "שלא הכל ורוד, שלא הכל שנטי וכיף ושיש הרבה רגעים של נפילות, רגעים קשים של התמודדויות לא פשוטות, של בן אדם עם עצמו, מול זולתו, וגם הרבה פרידות. נמצאים פה במצב תמידי של פרידה מתמשכת, עצובה וכואבת. אתה מגיע לבד, וחובר לקבוצת ישראלים, או מטיילים מארצות שונות, קושר קשרים, מטייל, מדבר, מעשן (מ.ח: סמים. הרבה סמים ובזול ובכל מקום), אוכל, חווה ביחד וקונה לך חבר. לאחר שבוע ימים הוא מתחבר לאנשים אחרים, עולה על המונית וממשיך לדרכו".
מגלה לנו הרב רונצקי על הודו: "תיאורים קשים של עוני, בורות ויחס פוגעני ומשפיל בחברה ההודית כלפי פשוטי העם. זה מצטרף, על מה ששמענו כאן, על אימהות שמסממות את ילדיהן, בעת שהן במלאכת יומן, ועל משפחות ששולחות את ילדיהן, שחלקם בעלי מומים, לקבץ נדבות בחוצות הערים. אני מספר זאת, מפני שתיאור בני העם ההודי כאנשים רגועים, נחמדים ומאירי פנים, הוא חלקי בלבד ומביא את צדו האחד של המטבע. לטעמי, קשה לטייל ולראות נופים עוצרי נשימה בארץ שמערכות השלטון והחברה בה נראים כך".
חושב לעצמו הרב רונצקי, בהיותו בהודו:"הנה אנשים טובים. מה שמכונה 'מלח הארץ'. וערכה של ארץ ישראל נתפס בעיניהם, כדבר משני. וביחס להקמת משפחה, העיקר הוא האהבה, ולא היות האישה, בת לעם היהודי. עוד רבים כאן, אומרים לי: אתה וההורים שלנו שייכים לדור שחי בדפוסי התנהגות של הכרח, כפי המורגל בחברה. אנחנו דור של בחירה ונחיה על-פי מה שנראה לנו נכון ואמיתי, מה שטוב לנו. ראיתי, שוב, במוחש, כיצד כל הדיבורים הגבוהים והחיפושים הנשגבים, כשהם ללא אמונה ותורה, גם אם יש אמת בדבריהם, עלולים ללכת לאיבוד. זו גם הסיבה שאצל רבים, הציונות לבשה מירכאות וכמעט איננה תופסת את לבם של בני הארץ הזו".
ומסכם הרב רונצקי את ספר המסע בצו פיוס וחזון ומעש: "זו משימתנו בשובנו כעת לארץ - להקים עשרות בתים יהודיים (מ.ח: על שביל ישראל) שתוכם חום, אהבה ולימוד מעמיק, של תורת חיים גדולה. זו הדרך להביא לגאולת הדור היקר והחביב שלנו".
