זה זמן רב שלא שמחנו כל כך בארצנו הקטנה והאהובה. אני סבורה שהמדינה הייתה צריכה "להיוולד" במזל שלי - מזל דלי (בחודש ינואר-פברואר) ומדוע? כי יכולים לקרות שני דברים למזלֵי דלי: או שהדלי שלהם מלא, או שהדלי שלהם ריק!
לעתים הימים שלי דחוסים ביצירה, בהזמנות לערבים ספרותיים, קונצרטים, סרטים ומה לא, ולעתים, הדלי שלי ריק וכלום לא קורה.
בימים אלה, הדלי של המדינה מלא:
- הג'ירו ד'איטליה התקיים בירושלים ומאות ספורטאים רוכבי אופניים הגיעו אלינו מכל העולם ו"חרשו" את ארצנו מהצפון ועד הדרום. הם התפעלו מיופייה של "פנינת ישראל" ורבים מהם הביעו רצונם לשוב ולתיֵיר את הארץ;
- להסיר את הסכם הגרעין עם אירן על-ידי ארה"ב;
- הכרזת ארה"ב על ירושלים כבירתה של מדינת ישראל;
- השגרירות האמריקנית עברה לירושלים (ובעז"ה תעבורנה עוד שגרירויות לבירה);
- זכינו בארוויזיון במקום הראשון;
- "יום ירושלים" נחגג ברוב עַם. מכל העולם נקבצו ובאו לעיר בירתנו ירושלים, יהודים ושאינם יהודים, והניפו את דגל ישראל ברמה ברחובות העיר וב"כותל המערבי"... ואם שכחתי עוד שמחות שקרו לנו לאחרונה, הזכירו לי.
על זה נאמר: "ישועת ה' כהרף עין"!
יש שיאמרו לי: "ומה עם הצרות המתרגשות עלינו מצפון ומדרום ובכלל"? ועל זה יש לי פסוק נוסף עבורם: "... אלה ברכב ואלה בסוסים (אלה במֵפגעים ואלה בעפיפונים), ואנחנו בשם ה' א-לוקינו נזכיר. המה כרעו ונפלו, ואנחנו קמנו ונתעודד. ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו".
מילה חדה מחרב אף אני התרגשתי כמו כולם מניצחונה של "נטע שלנו", כמו שאנו קוראים לנטע ברזילי, זוכת הארוויזיון.
קראתי את המאמרים על אודותיה וכתבתי עבורה שיר (יום לפני הניצחון הגדול), אותו העברתי לכל חבריי בוו'טצאפ. סיפורה האישי המרגש הזכיר לי סצנה מחיי שלי. לא רק ילדה שמנה סובלת בגן, בבית הספר, בחברה... אלא גם ילדה ענייה.
אימי, חנה סיאני ז"ל, הייתה נמוכת קומה (1,41 מ') ועוזרת בביתם של ד"ר ג'ורג' ואמילי הלפרין, שעלו ארצה מגרמניה. הם נמנו אל בין העילית הירושלמית דאז וידידיהם של ד"ר טיכו ורעייתו, פרופ' רחמילביץ' ואח'. ד"ר הלפרין היה מייסד חברת "מגדל" ובתו, לאה בן-דור, הייתה עורכת העיתון "ג'רוסלם פוסט".
אני הייתי ילדה יתומה וענייה ובחיים שלי לא אשכח מה אמרה לי "מלכת הכיתה" בבית ספר עממי "למל" בו למדתי. היא באה ממשפחה עשירה והרגישה ביטחון רב. יום אחד בהפסקת צהריים, התגלע ויכוח בינינו על דבר מה, ואז אמרה לי ליד כל הבנות "מלכת הכיתה": "אימא שלך גמדה ועושה ספונג'ה אצל אנשים. מה שבטוח הוא, שממך לא יצא שום דבר וגם אַת תעשי ספונג'ה בבתים של אנשים, בדיוק כמו האימא שלך"! הבנות צחקו, ואני סובבתי להן את גבי בראש מורכן וחזרתי לכיתה ובכיתי בדמעות שליש.
ששבתי הביתה, סיפרתי לאימי את אשר קרה בבית הספר. היא ליטפה ראשי ואמרה לי: "שמחה'לה, תדעי לך שאַת נולדת מלכה! לא משנה היכן תהיי ומה תלבשי, תמיד תהיי הבולטת מכולן, היפה מכולן והמוכשרת מכולן..., אך כמלכה, עלייך להשתדל וללמוד היטב, לשאוף להישגים, להיות טובה לסובבים אותך ובמיוחד לאנשים נזקקים וקשישים, לעסוק בפעילות התנדבותית ציבורית ולא לקחת ללב את מה שאומרים. ובאשר לעבודה שלי נאמר, שכל עבודה מכבדת את בעליה! בושה לגנוב, שמחה'לה, אך לעבוד? זו ברכה"!
נצרתי את דבריה בלבי והשתדלתי ליישם את שאמרה ולא להקשיב לדברי החברות המבזות.
לא על הכסף לבדו יחיה האדם עברו ימים ושנים, אני כבר סיימתי בית ספר עממי, תיכון, אוניברסיטה... והנה יום אחד בעוברי ברחוב המלך ג'ורג', הבטתי קדימה ולא האמנתי למראה עיניי, אותה חברה מבית ספר "למל", שהייתה "מלכת הכיתה", פסעה למולי. היא נראתה קמוטה (כך קורה לבלונדיניות בהתבגרותן) וכאילו נתמעטה קומתה אך מאופרת בקפידה. לבושה הייתה בהידור, תסרוקתה עשוייה, חליפת חצאית משובחת לגופה עם תיק ונעליים תואמות. בקיצור, הופעה טיפ טופ!
בירכתי אותה לשלום. היא הסירה את משקפי השמש היקרות מעל עיניה הכחולות ולאחר שתי שניות אמרה: "הו, זו אַת, שמחה סיאני. לא השתנית". ואז, בטרם תאמר עוד משפט אחד שאלתי אותה: "מה שלומך? מה עשית ועושה בחייך עד היום"?
היא הביטה בי בחיוך ובעיניה קורטוב של לגלוג: "מה א נ י עושה בחיים שלי? חה חה חה צחקה וחשפה מערכת שיניים מושתלות לבנות, אני חיה מצוין, תודה לאל. התחתנתי עם בעל עשיר ואנו מבלים בארץ ובעולם, מה צריך יותר"? אמרה בחיוך.
"ומה למדת? במה אַת עובדת"? שאלתי.
"כבר אמרתי לך, מה יש לי ללמוד אם יש לי הכול? אני קוראת הרבה, אם יש לי זמן, כי אנו מתארחים ומטיילים המון וגם נמצאת בחנות הגדולה שלנו בקניון מלחה מספר שעות, אבל חוץ מזה, אני יודעת? עושה ספורט, לפעמים שומעת הרצאות פה ושם, הכל בסדר.
נו, ומה אַת עשית ועושה עד היום? למדת משהו? תגידי, אימא שלך עוד חיה"? "לצערי, אימא שלי נדרסה בתאונת דרכים לפני שנים רבות...". "הו, אני מצטערת", אמרה.
"... ואם את כבר מזכירה את אמי המנוחה, אז בהזדמנות פז זו, אני רוצה להזכיר לך מה שאמרת לי ליד כל החברות בכיתה בהפסקת הצהריים בבית הספר. אֶת זוכרת? אמרת שאימא שלי גמדה ועושה ספונג'ה ושלא יצא ממני כלום ושאהיה מנקה בבתים כמוה. עכשיו אַת זוכרת"? ולפני שהוציאה מילה מפיה המשכתי ואמרתי לה: "רציתי רק לומר לך, שאימא שלי נתנה לי חינוך מוזיקלי כבר מגיל שש ועבדה בספונג'ה אצל כל מורות הפסנתר שהיו לי, עד גיל שמונה עשרה, מבלי שהיה לי פסנתר בבית. היא הייתה רצה ממקום למקום ומבקשת מאנשים שיש להם פסנתר שהכירה, להרשות לי לנגן בביתם ולהתכונן לשיעור.
אימא עבדה בספונג'ה משש בבוקר ועד שמונה גם באקדמיה למוזיקה, זו שנפתחה בזמנו ליד בית ראש הממשלה בהנהלתה של הגב' יוכבד דוסטרובסקי. אימא עבדה שם בטרם תלך לנקות בבית ההלפרינים, כדי להשלים את תשלום לימודיי. שכן, הייתי תלמידה מצטיינת והשתתפתי כל שנה בקונצרט לתלמידים מצטיינים של האקדמיה וקיבלתי מהם מילגה.
כמו-כן, עבדתי כמנהלת לשכת סגנית שר במשרד החינוך ובעוד תפקידים. אני בוגרת ומוסמכת האוניברסיטה העברית, עם פרסי הצטיינות: פרס אחד על ממוצע ציונים גבוה בתואר הראשון, ופרס נוסף על ציון הכי גבוה שקיבלתי על עבודה סמינריונית שלי בתואר השני.
מלבד זאת, אני סופרת וחברה ב"אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל", ב"סומליון" - אגודת הסופרים לילדים ובני נוער וחברה באקו"ם ובעוד ארגונים ספרותיים וכן חברת ועד מנהל של מספר אגודות ומוסדות בהתנדבות.
אַת רואה? כל ההישגים האלה ועוד, כי השמים הם הגבול עבורי, כל אלה השגתי בזכות הספונג'ה של אימא שלי"!
הבטתי בפניה, עכשיו השבתי לה בעיניים שנמסך בהן בוז. היא עמדה חיוורת בבגדיה המשובחים, נדהמת ונבוכה ונראתה כמו בלון שהורידו לו את האוויר. לא נתתי לה שהות להשיב לי או להעיר לי הערה כלשהי ואמרתי: "טוב, היה מאוד נעים לפגוש אותך, שלום"! והלכתי לדרכי. אחרי מספר צעדים, סובבתי ראשי לאחור והיבטתי בה. היא עדיין עמדה על מקומה, המומה! כנראה אף פעם לא שיערה מה ניתן להשיג בחיים בזכות ספונג'ה, דבקות במטרה והתמדה!
לנטע ברזילי - ה י ד ד ! נטע זכתה עוד לפני קבלת הפרס. היא הצליחה להראות לקטנִי האמונה שבינינו, שההצלחה לא באה לה בגלל מראה, כסף, פוליטיקה, אלא משום הכישרון הגדול בו נתברכה והאמונה בעבודה קשה ובהתמדה כדי להגיע לרום ההר. אלה הם המפתחות שהביאו לה הצלחה ובגדול! ודבר נוסף - גם הצניעות והחום שנבעו ממנה עת פנתה/השיבה לסובבים אותה, כולל יריביה, כל אלה משכו אליה אהדה רבה ו
כבוד!
יום לפני הארוויזיון, חיברתי שיר לכבודה של נטע המקסימה, שאף היא לא נכנעה להערות העוקצניות סביבה, קיבלה חיזוקים מהוריה ועלתה במעלה ההר לעבר הפסגה! אני מביאה בפניכם את השיר, אך בתיקון קטן בסופו, כי אז איחלתי לה שתזכה במקום הראשון, ועתה, היא כבר זכתה!
החלום שהפך למציאות בהוד השרון נולדה תינוקת
חמודה, עירנית, חלב יונקת
"נטע", קראו לה בני המשפחה
ובלידתה, מה רבתה השמחה.
שני אחים לה לנטע הקטנה
שגדלה והייתה לילדה שמנמנה.
בגן לעגו לה, אמרו: "אַת שמנה!"
אך הוריה אמרו: "אַת יפה ונבונה".
גם בבית הספר הציקו הבנות:
"איזה שומן, קשה ממש לראות
תאכלי פחות, תהיי חטובה"
ובבית אמרו: "אַת מוכשרת ויפה".
"תלבשי שחור, שלא תיראי רע"
אך היא דווקא לבשה חצאית קצרה!
כך גדלה הנערה נטע ברזילי
והחליטה לא הקשיב למציקים ודי!
היא למדה בבית ספר למוזיקה "רימון"
ובלהקת "חיל-הים" שרה המון...
כך זימרה בקול צח "מנגינות משונות"
שערבוּ לאוזני בנים ובנות.
והנה בארץ תחרות הוכרזה
ונטע שלנו, יוצרת עליזה,
עם לופר שרה ברוב כישרון
וזכתה..., לא תאמינו, במקום הראשון!
היא הוזמנה לשיר בהדלקת המשואות
וזכתה למחיאות כפיים ותשואות.
נטע הגיעה עד לאירוויזיון!
בביטחון ובחיוך דיברה בראיון
ושיבחה את ישראל בחן ובצניעות
והוכיחה שחלום מתגשם גם במציאות!
שמעו את שירה זמרֵי העולם
והכירו בכישרונה המיוחד כ ו ל ם !
הישארי, נטע, שמנה ויפה
ואַל תיהפכי לרזה ושדופה
תני דוגמה לאנשים בעולם
שחשוב הכישרון, ולא משקלם.
ועתה, ברוב שמחה אאחל לך, יקירה,
שתצליחי גם להבא, כפי שלך זה קרה
ושנחגוג את האירוויזיון, בעזרת האל
בקרוב, בירושלים - בירת ישראל!
לימדו רעיי להוציא מתוק מעַז, כי חיים רק פעם אחת
וכדאי לחיות אותם, הכי כיף שניתן!
