בס"ד
עוּרִי שְפַת עֵבֶר
אלפיים שנות שירה על השפה העברית הוא ספר שכל חובב השפה העברית והשירה ישמח להחזיק בביתו. חגיגה לאוהבי השפה העברית, חגיגה לאוהבי השירה. מה היה אומר על כך אליעזר בן יהודה? שהוא, כך כתב עליו אורי סלע:
בֶּן יְהוּדָה מְשֻגָע
מְשֻגָע
מְשֻגָע
לַשָפָה הָעִבְרִית.
בספר שירים, פואמות פזמונים וגם שירי ילדים הנוגעים כולם בשפה הנפלאה שלנו - העברית. לא ידעתי שכל כך הרבה נכתב בזכות השפה, בעדה ועליה. לאה צבעני ידעה, אספה והיא מגישה לנו ספר לתפארת.
וכך היא כותבת בהקדמה לספר: "התחלתי בהכנת הספר הזה מתוך התחושה והרעיון שמפעלי הלשוני, רובו בתחום העריכה, לא יהיה שלם בלי פניה לצד הספרותי וההיסטורי של הלשון". מתוך אלפיים שנים שחלפו עד היום נכתבו ונאספו שירים בסגנונות שונים ובעברית מגוונת. משחקי לשון ורגשות.
מ-ייני (המאה ה-5 או ה-6), סעדיה גאון (יולי 882 - 21 במאי 942), דרך יהודה הלוי (1075-1141 בקירוב), דרך י.ל. גורדון, (1830-1892),
לוין קיפניס (1890-1990),
נתן אלתרמן (1910-1970), זלדה, רחל ולמשוררים בני זמננו.
547 משוררים ומתרגמים, 870 שירים. בספר גם מספר שירים באידיש, בצרפתית, באנגלית, בגרמנית, בסלובקית, בפורטוגלית, בספרדית וברוסית - כולם מתורגמים לעברית. חוויה מיוחדת לכל חובבי המילים והביטוי השירי.
משה בר-אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית, מברך על המפעל המיוחד הזה וכותב בהקדמה לאסופה: "מעז אני לומר שכל מי שיקרא בה ימצא דברים שמעולם לא ראתה עינו. שירים שכתבו בכירי הכותבים ושירים שיצאו מידי אנשים שלא נודעו. ואם נודעו, נשכחו מזמן. וכולם העתירו שבחים על הלשון שלא מתה מעולם, ואין לך סם חיים ללשון, לכל לשון, יותר מן השירה הנכתבת בה".
אין ספק שמשוררים כמי שהמילים עבורם הם חיים וכלים למצרף משתנה מביעים במילים את החוויה השפתית שלנו. הם לעיתים עושים בה כרצונם:
ראיון קצר/ דוד אבידן- האם לדעתך אתה רשאי /
לעשות הכל בשפה העברית?
- מכאן ועד הודעה חדשה:
השפה העברית היא אחֻ זתי הפרטית.
ואיך לומדים עברית תקנית מסביר יורם טהר-לב בשירו:
יהודה שרתוק יהודה שרתוק יהודה שרתוק
כשהייתי שר
אמר לי: שתוק!
לא קיבל אותי לשיעורי החליל
פן אזייף חלילה
את אל יבנה הגלילה.
כשהוא כעס
היה צועק: יושלך הס!
ובני פקועה!/
ובני נעוות המרדות!
ומכל הנזיפות שנזף בי בכיתה
למדתי עברית אשר אין כמותה".
והנה גם קטע משירה של זלדה "ריחות של מרחקים" המופיע במלואו בספר:
מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ
נוֹדְדִים שִׁירִים
שֶׁל כָּל עַם וְלָשׁוֹן
בָּאִים מְשָׁלִים וְאוֹתוֹת,
רֵיחַ טוֹב שֶׁל מֶרְחַקִּים
נוֹדֵף מֵהֶם
אִם לֹא נָגְעוּ בְּדַרְכָּם
בְּבָאְשַׁת הַמַּיִם הָעוֹמְדִים
או בְּדָם.
אַךְ יָפָה מִכָּל הַשִּׁירִים
הַפָּרֹכֶת הַלְּבָנָה
שֶׁרָקוּם עָלֶיהָ בְּחוּט לָבָן:
לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה