חיי אמי

בדרך כלל, חתנו את הבנות מוקדם, בטרם הגיעו לפרקן. והיה לה מזל לאמי, מזל, שבטרם נשכחה וזמנה אזל, בגיל עשרים וחמש השעון תקתק, "בתולה זקנה". זה לא עסק... צריך להזדרז, חייבים אותה לחתן, כי כל יום שעובר ערכה יורד. ואסור יותר להמתין, ואסור לחכות לנסים. נזכרו שהיא קיימת, כי רוב הזמן היא דוממת, ואת רצונותיה אינה אומרת. אין ספק שבלבה קיוותה, שגם שעתה תגיע כשמישהו מתאים לחייה יופיע. כדי לחתן בת צריך נדוניה לתת. והכלה את בית הוריה עוזבת, והולכת לגור בבית משפחת חתנה, ומי שלא הייתה לה נדוניה הגונה, נשארה בבתוליה עזובה וגלמודה, מחכה לגואל שישלח לה האל... בדרך כלל חִתְנוּ עם בן דוד, או קרוב, לרע ולטוב. ולמזלה... בן דוד מתאים לא נמצא לה. פנו לשדכן, שיחפש לבתם חתן... היא הייתה בחורה יפה. עם שער שופע, קלוע בשתי צמות עבות, עיניה דבש ועורה כשלג צח. צנועה ושקטה חיה בתוך בועה, להתחתן לא השתגעה, כדי שאיש בה לא יפגע... כמו לרוב הבנות. לא נתנו לה ללמוד. היא ידעה לבשל, לתפור ולרקום, וסייעה בטיפול בילדי האחות שנישאה בגיל מצוות, שמאז שנישאה, כמעט בכל שנה הייתה יולדת, פעם ילד חי ופעם מת, ולפעמים נולד חי ואחר זמן קצר, מת. ולמשפחה וגם לאמא, היה קשה זאת לשאת. ולדבריה היא לא השתוקקה להיות בסרט הזה, והוריה לא לחצו, אחרי שעברו עם הבת הבכורה את כל הרע והנורא, וחיכו שהיא תתעשת ונתנו לה את הזמן, כדי שלא יחזרו על טעותם לחתן אותה מוקדם. לשדכן בדיוק היה בקָנֶה, גבר שחרחר משכיל, מכובד ונאה, מורה בעל שם בבית ספר אליאנס, לא זקן, לא בעל מום, לא אלמן. נעים הליכות, היה, חברמן... אדם ללא דופי. איזה יופי... כשהוא ראה אותה, הוא נכבש ביופייה, התאהב בדמותה, בשערותיה ובעורה הלבן. והיה מוכן להיות לה לחתן... שאלו את פי הנערה, והיא היססה ואמרה: כן. לא. כן. לא יודעת... לא מכירה... היא ידעה כבר שהיא עומדת "למכירה" והבינה שהיא לא כל כך צעירה. לא הייתה לה ברירה... ובעצם הוא לא נראה לה רע. והייתה אתו מוכנה להתחתן. ושיהיה לה קן, ללדת בו ילדים ולהזדקן... וגם הוא אמר, כן... התארסו, נדוניה מכובדת שולמה עבור חתן כה מושלם. ובאותה הזדמנות, הוחלט על עסקת חבילה, לחתן עם אחיה שהיה "זקן חביב" ובעל עסק אמיד, עם אחותו, שהגיעה לפרקה ולנישואין הבשילה. שידוך מוצלח, אם נוריד את הפרש הגיל, כי מדובר ב"דיל". הֵאַח, אח ואחות נשאו, לאחות ואח. חתונה מפוארת לפי כל כללי המסורת, ערכו לזוג, שרק החיים יחד, ילמדו אותם מהי אהבה וכבוד, הגירה, גורל משותף, מריבות ותלאות שהולכות ובאות.

אם הבנים שמחה, הללויה

ולא עברה שנה ובסימן טוב נולד להוריי בן בכור, נכד ראשון, שגם הוא, כמו אמי, צחור וטהור, שמלָא את הבית באור והביא אושר גדול. ולמרות הכל, לאמא היה קשה עם הגיסות העוקצות שעיניהן צרות ולה מציקות... אחריו נולדה בת, כולה יופי וחן, ולמרות שלרוב העדיפו בן, התקבלה כנסיכה גם כן. ובמקרה, זו הייתי אני, שאומרים שהייתי מיוחדת במיני וכך נשארתי אהובה ולא נס חיני... אחריי נולדה עוד בת, יפה וכמו אבי, כהה מעט, ומשום כך עקמו את האף... וגרמו לה לסבול מקיפוח וחוסר טיפוח, בגלל שהיא בת, או בגלל שהיא כהה מעט??? בעזרת מיילדת נולדנו חיים שלשתינו בגלות, בימים שתמותת תינוקות הייתה גבוהה, בגלל היגיינה לקויה, או בגלל "עין רעה", שהייתה "מגפה" ובכל משפחה פגעה, ולשמחתנו בנו לא נגעה, כי ידעו איך לסלקה... ומסביבנו סבתא סבא ודודים, שכולם דאגו וטיפלו בילדים ואמא הניקה וטפלה בתינוקות ופונקה כיאה ליולדות. זה נגמר שם, ופה התחילו התלאות...

מגיעים לישראל

1950, חלום ישן מתגשם: "השנה אנו בישראל", אנחנו במולדת החדשה הישנה, שחלמו עליה יותר מאלפיים שנה. וצריך להסתגל לצנע ולמחסור, למצוא גם בהם את האור, כי אין מצב שנוכל לשם לחזור... הוריי עולים מעירק עם בן ושתי בנות, בישראל בית לבנות.

אוהל - בן רביעי

אחרי מחנה עולים, למעברה מגיעים. מקבלים אוהל, מיטות סוכנות, נחשים, פשפשים, סברסים וקוצים. חיים קשים... אבא קבל עבודה בגבים דורות והביתה חזר לעתים רחוקות וזה לא היה צחוק... כיאה למשפחה מסורתית, מצוות פרו ורבו, חייבים לקיים גם באוהל הדל. ילדים זה שמחה, ויש בהם ברכה, למרות המחסור והטרחה... 1951. הייתי קטנה בת שלוש וחצי, כשאמבולנס לקח את אמא ללדת, בבית חולים יולדות, במולדת, שם ילדה בשמחה ובגאון את הצבר הראשון. בפעם הראשונה נותרנו לבד בלי אמא, היינו בטראומה ולא הבנו לאן היא נעלמה, עד שאבא מגבים דורות שב והציל את המצב... את הברית של אחי איני זוכרת, אך יש תמונה, שאולי צולמה באותו יום של אמצע אוגוסט עם חום איום, שנת חמישים ואחת, שבה אמא בשמלה יפה, עם עגילים ומחרוזת פנינה. בידיה תינוק בכובע ובחליפת צמר לבנה. אבא בחליפה, מטפחת בדש ועניבה ואני למרגלותיהם בבגד מפוספס. מאחורינו שיחי צבר, שכמו זר קוצים דוקר את ראשי הוריי מעטר, והם מחייכים לשמש, שאותי מסנוורת... צריף - בן חמישי 1953. מהאוהל עברנו לצריף, שהמצב בו היה קצת פחות חריף. בלי מים וכיור, בלי שירותים ובלי מקלחת, רצפת בטון ויותר אור. אמא שוב הייתה מעוברת ואיש לא ידע מה היא עוברת... לילה אחד. היא לבד, בלי אבא בצריף. צירים אותה תוקפים. כאב חריף, מאותת לה שהיא יולדת... ובחושך רצה לקרוא למיילדת... ואנו ישנו לא הרגשנו דבר... וכשהיא כרעה ללדת, הסתבר שמדובר בלידת עכוז והוולד תקוע ולא יכול לזוז. למרות שהתייסרה, לא השמיעה הברה, רק לחשה תפילה לשלום עוברה... זו הייתה לידה קשה נורא. "צבר" שני נולד לה במעברה. והשמחה רבה. אבא לא היה לידה, לא החזיק את ידה, ואפילו לא ידע... בבוקר קמנו וראינו תינוק שוכב לידה והכול היה בעינינו חידה... שלחו לאבא מברק והוא בא ודאג לברית ולכיסא אליה, הזמין את הוריו ואת הדודים שחגגו בארוחה ואכלו לשובעה וברכו: "שיתרבו ויהיו שבעה"... מיד עשיתי חשבון, שמצפות לאמא, לפחות עוד שתי לידות... אחרי הברית, אבא חזר לשדרות ואמא נשארה עם הילדים במעברה, בלי שום עזרה, בודדה, אבודה וזרה, כואב ומר לה, ללא אבי ילדיה וללא בעלה.

שיכון - בת שישית

1955. אני בכתה א', עברנו לשיכון, רמת דיור עם שיפור, כיור עם ברז מים, אסלה ומטבחון קטן, שני חדרים קטנים ואפילו מרפסת וחצר, מי חלם על יותר... שמחה וששון הגברת שוב מעוברת... זה היה במוצאי שבת, אבא לשדרות טרם שב, אמא קבלה צירי לידה ואבא הפעם היה לידה. הזמין אמבולנס ולבית היולדות אותה החיש, ואיזו הקלה, הפעם הייתה לה לידה קלה. והוא השאיר אותה לבד, בלעדיו, וחזר לשדרות... וגם אותנו השאיר לבד, בלעדיו. ילדים קטנים, נתונים לחסדים של איזה דודה, שבישלה עבורנו אוכל תפל ואת עצמה לא הפסיקה להלל... אותה אני זוכרת בחרון ולא אשכח את מה שעשתה לי עד יומי האחרון. תחילת ספטמבר, ראשית שנת הלימודים. התחלתי ללמוד בכתה "בית". הדודה שלחה אותי לבית הספר לא מסורקת ובשיער פרוע במשך כל השבוע והמורה לא הבינה מדוע אני מוזנחת ובלי מקלחת... ספרתי לה שאמי ילדה והיא בבית חולים. ביקשה שאביא מסרק והבטיחה אותי לסרק, רק שהבית היה ריק ממסרק, כי את המסרק היחיד שבבית היה, אמא לקחה אתה ולא חשבה מה יהיה עם בתהּ. והדודה לא חשבה להביא מסרק מביתהּ. ולא היה איכפת לה שפרועה אשב בכתה ושאראה מגעילה ודוחה ולא הפריע לה שאני נכלמת ונבוכה וכל הזמן בוכה. כל השבוע היינו לבד בלי אמא, שהייתה מאושפזת עד שהחלימה. התגעגענו ובכינו הרגשנו נטושים עד שאבא סוף-סוף שב נרגש, עם אמא וה"צברית" המתוקה מדבש. בובה ממש. ואבא קבע ששמה אהובה... אך אמא קראה לה על שם אמהּ, חביבה. והילדה נושאת שני שמות וכך נפתרו הבעיות... ורצה השם שהיא גם אהובה וגם חביבה. כשחזרתי הביתה מבית הספר, שוד ושבר... אמא ראתה שמשהו אתי לא בסדר... הזדעזעה לראות אותי פרועה ומוזנחת והרגישה אי-נחת... חפנה אותי בין זרועותיה ובכתה וגם אני בכיתי אתה... היא הייתה לי כל כך חסרה... מיד חממה מים וחפפה לי את הראש, סרקה אותי וקלעה לי זוג צמות. חזרתי להיות ילדה חיננית ומטופחת, בזכות אמא, מסרק, ומקלחת... והיא הגישה לי אורז לבן בצלחת, והוסיפה לו בצל מטוגן, שאין כמותו מעדן, עם ניחוח שרק אימהות לאוכל נותנות. והייתי נרגשת וסוף-סוף הרגשתי יפה, ורציתי להיות התינוקת המחוברת לגופה, ולא רציתי שאמי תלך שוב ללדת ותעלם, ושלא תפקיד אותנו בידי אחרת לעולם. ואמא האהובה שלנו ספרה, איך התייחסו אליה יפה האחיות והרופא, על שילדה בשקט ובלי צרחות... ואיך היא נהנתה ממנות אוכל טעימות, בעיקר, מהפירה המגרה, ולא רצתה למהר מבית החולים לזוז ושמרה בלבה את חוויות הלידה והאשפוז, שהיה בהם אושר גנוז. בהשוואה ללידה לבד בבית בצריף, אני מבינה שבעצם לראשונה, אמא הרגישה שהיא במעין בית הבראה, בלי הילדים, בלי מקלחות, בלי כביסות ובלי מטבח, בלי שמישהו לבקר אותה יטרח. הצליחה לבלות שם שבוע מבורך ולא ידעה כמה שבלעדיה קשה ומסובך ולא ידעה איך ילדיה הקטנים מוזנחים וזרוקים, בקושי אוכלים, לא רחוצים וללא בגדים נקיים ושום דודים להם לא דואגים ולה בכיליון עיניים מחכים... וכשחגגו את הולדת הבת, השישית במספר, דודה אחת אמרה, שהתינוקת "מכוערת ושחורה"... אמא שתקה, חרה לה נורא... ואני שהייתי בטוחה, שאחותי מקסימה. בלבי חשבתי, שדודתי בעצמה מכוערת ובלתי נסבלת ואחותי יפה לתפארת... קנו לאחותי מיטת תינוקת, משהו חדש שלא ראיתי כשנולדו לי אח ועוד אח באוהל ובצריף. היא הייתה היחידה, שהייתה לה מיטה משלה. הייתי שוכבת לידה במיטתה עד שהייתה נרדמת. והיא הייתה מאושרת. הייתי מספיק גדולה כדי להכין לה דייסה ולהאכילה. טיפלתי בה כמו בבובה והיא הייתה קשורה אליי יותר מאשר לאמא. אהבתי אותה כמו אם, שכל כך רציתי אותה לעצמי, שתהיה רק שלי, שאמרתי לאמי, שאם אתחתן ולא יהיו לי ילדים, אני רוצה לאמץ את אחותי... ואמא צחקה... לרגע לא הפסקתי לעזור, כי אבא חזר לשדרות, אמא נשארה לבד, עם חמישה ילדים קטנים ותינוקת, להתמודדות הקשה ולמחסור בימי הצנע שלעד אזכור.

בת שביעית

למרות שכבר היינו ששה, שלוש בנות ובנים שלושה, עול כבד וקשיי פרנסה, ולמרות שאמי לא הייתה צעירה, לא נמנע ממנה עוד הריון... היא שוב התעברה ותפחה ובבטנה עוברה התפתחה. עברו מאז הלידה הקודמת שלוש שנים, גדלנו מעט, לקחנו אחריות וביקשנו: כשאימא תלך לבית יולדות, נסתדר "בלי דודות"... כשהגיעה שעתה ללדת, בדרך נס אבא היה בבית, הזמין לה אמבולנס והביא אותה לבית חולים, שם ילדה עוד צברית. כשאימא שכבה בבית חולים, אני הגדולה תפסתי את מקומה, קבלתי פיקוד ואחריות על האחים הקטנים. מכל הלב בהם טיפלתי ולרגע אותם לא עזבתי, עליהם הגנתי ושמרתי מכל משמר, כדי שלא יקרה להם משהו מסוכן. ואבא החזיר את אמא אחרי שלושה ימים. עברו עליי ימים לא קלים, אך הרבה יותר נסבלים. ולא היה משנה אם נולדה בת או בן, הבעיה הייתה איפה אותה לשכן, כי לא היה מקום למיטת תינוק. הצמידו שתי כורסאות בניצב ל"מיטת היחיד" של אבא ואמא, קפלו שמיכה ופרשו עליה חיתול או סדין, וזו לא הייתה לה מיטה "כדת וכדין"... אם להביא בחשבון שהיא יכולה גם ליפול... נוספה לנו אחות יפה וברה, הכי יפה שהשם ברה. שאחי הבכור נתן לה את שמה. ביקש שיקראו לה אילנה. כי לאחי היה מחנך, שהוא אהב וכיבד, שבאותו זמן נולדה לו בת שזה היה שמה.

ברוך השם אמא גמרה את המכסה והגשימה את הברכה, ש"יהיו שבעה"!!!

ואחרי שראיתי שלחברותיי בכתה יש רק אח או שניים, ולי שלושה אחים ושלש אחיות, שלא נתנו לי בשקט לחיות וגם המצב הכלכלי לא נהיה ורוד, והבית צפוף ואין מקום לעוד מיטות, ולאף אחד אין פרטיות, ויש אינסוף מריבות על שטויות, והכול הומה ורועש וגועש, ודי, אנחנו כבר שבעה, שיתחילו להאכילנו לשובעה... אי-אפשר לחלק יותר את העוגה וגם לאמא מגיעה קצת רגיעה, משנים של הריונות ולידות היא כבר שָׂבְעָה... וכשאימא הייתה מדליקה נרות ולוחשת תפילות, הייתי נחרדת כי פחדתי שהיא מתפללת לעוד ילד... ובכל פעם שראיתי את ביטנה מעט תפוחה הייתי מתוחה, מבוהלת... חששתי שהיא "מבשלת" עוד ילד... והייתי נרגעת, כי אני יודעת, שאמא כבר עשתה "שבעה" ועם כל הטרחה, הגשימה את הברכה...