מי מנהל את המדינה

גילה אדרעי חזרה לשבת ליד הגה הקטר והרכבת לא עוצרת בתחנות. כשאדרעי חזרה וכבשה את הנהגת ועד העובדים אחרי שהודחה מתפקידה על-ידי יושב-ראש ההסתדרות אבי ניסנקורן, כתבתי כאן, שעם אדרעי, להבדיל מראשי ועדי עובדים אחרים, אי-אפשר לגנוב סוסים, ולמען העובדים היא מוכנה לשכב על הפסים, וצדקתי בכל מילה. אדרעי היא יהושע פרץ של רכבת ישראל. אפשר לשנוא אותה על כך שהיא שיבשה את תנועת הרכבות בימי ראשון כשהרציפים היו עמוסים בחיילים, אפשר להאשים אותה בכך שהיא מנסרת את הענף של העץ עליו יושבים היא והעובדים שאותם היא מייצגת, אבל אי-אפשר לקחת ממנה את הדאגה האמיתית לעובדי הרכבת כשהיא מכוונת מטרה. אני בטוח שלא יהיה שקט ברכבת ישראל כל עוד אדרעי שם. אבל אני גם בטוח שעובדי הרכבת לא ימצאו יושב-ראש ועד טוב ממנה. בימים האחרונים פקדה "מחלה" מוזרה את נהגי הקטר. ומי ששילם את המחיר היו כצפוי הנוסעים. אם נדמה היה שהושגה פשרה עם ההנהלה, ונהגי הקטר החלימו ממחלתם, זה היה רק חלום. ועד עובדי הרכבת הודיע שינקוט עיצומים מבלי לפגוע בנוסעים, אבל ההבטחה הזאת שנכתבה על הקרח החזיקה מעמד רק שעות בודדות. גם החלטה של בית הדין לעבודה, שקרא להם לחדש לאלתר את תנועת הרכבות, לא גרמה להם התרגשות. ברכבת יש לא פחות מחמישה סכסוכי עבודה, וזו רק שאלה של זמן מתי תחליט גילה אדרעי להשבית לחלוטין את העבודה. שלא תבינו לא נכון, אני לא תומך בעיצומים הפיראטיים שמנהיגה אדרעי ברכבת, אבל גם הנהלת הרכבת אינה יכולה לעשות כל שעולה על רוחה. גוף ציבורי מחויב לכבד הסכמים שעליהם הוא חתום. העובדה שעובדי הרכבת מפעילים שירות חיוני אינה סיבה לכך שתנאי עבודתם או שכרם ייפגעו. גם להם יש את חופש השביתה. אלא שבמקרים רבים יש מי שמנצל את הכוח ועוצר את הקטר גם בניגוד לחוק, וכשזה נעשה - אסור להנהלת הרכבת לוותר, והיא צריכה לנקוט את כל האמצעים המשמעתיים כדי שהעבודה ברכבת תתחדש בתוך זמן קצר ככל הניתן.

אילן רועה ז"ל, כתב קול ישראל בצפון, היה בן 32 בעת שנהרג לפני 20 שנה בדרום לבנון. הוא נסע ברכב יחד עם תת-אלוף ארז גרשטיין, מפקד יחידת הקישור ללבנון, ורכבם עלה על מטען צד. ברכב היו שני אנשי צוות נוספים וגם הם נהרגו. רועה נלווה לגרשטיין כדי לסקר את ביקורו אצל חייליו בדרום לבנון. בשעה 10 בבוקר התקשר רועה לנירה רווה, אז מפיקה בכירה במערכת החדשות של קול ישראל בירושלים, וביקש ממנה לסדר עבורו ביטוח לקראת כניסתו לדרום לבנון. יהיו מי שיאמרו שלרועה ז"ל הייתה תחושה לא טובה, ואולי הוא רק נהג כפי שנדרש באותה תקופה ממי שנכנסו לשטח המסוכן. גיל ליטמן, מהעורכים הבכירים של קול ישראל, אז אחד הכתבים במערכת החדשות של קול ישראל, סיפר בכתבה ששודרה לפני 20 שנה במבט לחדשות, שהיה יחד עם רועה במבצע ענבי זעם. ליטמן הופתע לראות את רועה רץ בין הפגזים ונותן לכולם את התחושה שהוא חסין מפגיעות. שש שנים לאחר שנשלח לשמש כתב בצפון מצא רועה את מותו. שמו מצטרף לשמו של כתב אחר של קול ישראל, רפי אונגר ז"ל, שנפל במלחמת ששת הימים, לאחר שהצטרף לזחל"ם חבורת הפיקוד של אלוף אלברט מנדלר ז"ל. רועה, כמו אונגר, ביקש לדווח מקרוב כשהוא צמוד לקו האש. ירון לונדון, בעבר איש קול ישראל והטלוויזיה הישראלית, היה האחרון שפגש את אונגר, ביומה הרביעי של מלחמת יום הכיפורים. אונגר היה תלמידו של לונדון בקורס הכתבים של רשות השידור. שנים רבות מאוחר יותר נזכר לונדון, כי אונגר היה סקרן, התמצא במהלך הקרב וידע לפענח את מפות הצופן שליוו את הקרבות. אלה היו שנים של עיתונאות שטח במיטבה. זכינו אז לראות את המראות ולשמוע את הקולות. עיתונאים שסיקרו את האירועים היו חלק מהכוחות הלוחמים. רועה ואונגר ז"ל הם שניים מקרב עובדי רשות השידור, בהם טכנאים, ששילמו בחייהם על עיתונות שטח אמיתית שתהווה תמיד דוגמה לדורות הבאים.

במקום פרחים הפרחים מגיעים לח"כ עודד פורר (ישראל ביתנו), שיזם הצעת חוק על פיה נוכל לקבל את התרופות שאנחנו צורכים בכל בית מרקחת. כיום נהנים מההסדר מבוטחי כל קופות החולים, אבל "שירותי בריאות כללית", שמבטחת את מרבית הקשישים בישראל מערימה קשיים על ביצוע ההסדר. הייתם מצפים שקופת החולים שבה אתם מבוטחים תדאג לכם? לא כדאי לכם לתלות ציפיות בשירותי בריאות כללית. הקופה הזאת מתעמרת במבוטחיה, מאלצת אותם לקבל תרופות במספר קטן של בתי מרקחת שיש לה איתם הסדר, אם תרצו לקבל את מרשמי התרופות שרשם לכם הרופא. כשנציגי שירותי בריאות כללית הופיעו בפני חברי ועדת הבריאות של הכנסת הם היו נופת צופים. איש לא הכין את חברי הוועדה, וגם לא את יוזם החוק ח"כ עודד פורר לכך שראשי הקופה לא יעמדו בהבטחתם. איש לא העלה על דעתו, ששירותי בריאות כללית תדרוש מבתי המרקחת הפרטיים יותר מששת אלפים שקלים, שהם "דמי כניסה" למועדון היוקרתי של ספקי התרופות של הקופה. כשאישרה ועדת העבודה והרווחה של הכנסת את הצעת החוק שתאפשר לנו לקבל באמצעות מרשם דיגיטלי לא דובר על סכומי עתק. ייתכן שבדרך הזאת מבקשת הקופה להקשות על בעלי בתי מרקחת קטנים להצטרף להסדר דבר שפוגע במבוטחי הקופה. שירותי בריאות כללית לא גילתה מעולם התלהבות לסייע למבוטחיה, וניסתה תמיד להביא לכך שנרכוש את התרופות בבתי המרקחת של הקופה. את מנהלי הקופה לא עניינו כנראה התורים הארוכים בבתי המרקחת וזמן ההמתנה הממושך של המבוטחים. נראה שגם עכשיו מממשיכה הקופה להערים קשיים מיותרים ומונעת ממבוטחיה ליהנות מהחוק החדש. ומה עושה משרד הבריאות? כנראה שבינתיים לא הרבה. כשהגדולה בקופות החולים אינה מגלה רגישות למבוטחיה, על משרד הבריאות להתערב מיד, ובמידת האפשר להטיל קנסות אישיים על מנהלי הקופה כדי שיבינו שחוק אינו צחוק, ומי שאינו מקיים אותו משלם על כך מכיסו האישי.

פיני פישלר עורך דין מוכר ואמיץ, שמנהל כבר שנים רבות מאבק ציבורי מרשים במשטרת ישראל, זכה במסגרת מאבקיו בכמה הצלחות מרשימות ועכשיו הוא עשה את זה שוב. במשך כל השנים פרסמה המשטרה פסיקות של בית הדין המשמעתי שלה, אבל הסתירה תמיד את שמותיהם של השוטרים המורשעים ואת תפקידם. המשטרה טענה בכל הרצינות שפרסום כזה יכול להוות סיכון ופגיעה בפרטיות השוטרים. לא כך חושבת המשטרה כשהיא מדליפה מחדרי החקירות פרטים של חקירות שמתנהלות נגד אזרחים ואישי ציבור. המפכ"ל היוצא רוני אלשיך טען בתוקף שהמדליפים הם עורכי הדין ולא המשטרה. מדובר בטענה שבמרבית המקרים אין לה אחיזה במציאות. אחרי מאבק של שנים, קיבל עו"ד פנחס פישלר מכתב מעו"ד רעות בינג ממחלקת יעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, שקובע שמתוך תפישה של שקיפות והגברת אמון הציבור, הורה המפכ"ל היוצא אלשיך על מדיניות חדשה. אלשיך, שבמשך כל תקופת כהונתו כמפכ"ל, לא ייזכר כמי שפתח את המשטרה לתקשורת ולציבור, או הפגין שקיפות יוצאת דופן, נאלץ לנקוט צעד זה, לאחר שמבקר המדינה כפה עליו לעשות זאת. לפני שבועיים פרסמתי כאן סיפור שקשה להאמין שהוא התרחש במציאות ושהוא אמיתי. קצין ביחידה לזיהוי פלילי החליט לביים סרטון הוצאה להורג בסגנון דאעש במתקן של משטרת ישראל, ושילב בו שלושה שוטרים שהיו כפופים לו. הסרטון צולם בתוך מתקני היחידה לזיהוי פלילי במרחב דן. לשם כך גייס הקצין שלושה שוטרים שכיסו את פניהם בבדים שחורים, החזיקו בידיהם חרבות, ודימו את עריפת ראשו של אחד השוטרים כשהוא כורע על ברכיו. הקצין הועמד לדין, נקנס וננזף, אבל המשטרה סירבה לפרסם את זהותו, למרות זכות הציבור לדעת, ולמרות שפרסום שם הקצין לא היה פוגע בפעילות המבצעית של המשטרה. הערתי אז בציניות, שייתכן שפרסום שמו של הקצין שהתגלה כבמאי סרטים מחונן, עלול היה להביא לו גל של הצעות עבודה בתחום הבימוי, ובמשטרה חששו שהוא יתפתה ויתפטר מהשירות. על-פי ההנחיה החדשה, מקרה כמו זה שהתרחש במתקני היחידה לזיהוי פלילי היה מובא מיד לידיעת הציבור תוך פרסום שמו של הקצין, ושם היחידה שבה הוא משרת. אבל המשטרה העדיפה ששמו של הקצין לא יגיע לידיעת הציבור. למשטרה דרושה עכשיו שקיפות רבה יותר מתמיד. הציבור איבד את האמון במשטרה. הצעד הזה הוא צעד קטן שייתכן שיביא לשיפור האמון בה ולכן חשוב שהוא נעשה, אבל אין להסתפק בו.