הספר נפתח בתיאור המפגש של הילד נורי, שעליית הנער אספה אותו מהמעברה וקלטה בקיבוץ משמר העמק, עם אביו שבא לבקרו בקיבוץ. קיבוץ שהעניק לילד במשך שלוש שנים כל הטוב שילד יכול לבקש. למרבה הכאב, מהטוב של המקום בלב העמק נאלץ הילד נורי חלסצ'י לנטוש כדי להטות כתף ולשאת בעול מלחמת הקיום והפרנסה של משפחתו בכפר העיוורים הסמוך לגדרה.
האבא, שהרבה לבוא להתוודות לאורח החיים בקיבוץ "בא שוב בחליפה הדורה, בעניבה, במגבעת לבד אפורה, שסרט שחור כרוך סביבה, בנעליים בריטיות בשני צבעים ועם פרח בדש" (עמ' 8). הופעת האב תמיד הייתה זרה לסביבה אליה הגיע לביקור. היא הביכה את הבן, משום שהופיע "כפטריאך שיצא מהעולם הישן, אל לב ליבו של העולם החדש, המהפכני" (עמ' 8).
אני מבקש לנהל שיח ושיג כואב עם המילים: "העולם החדש" ו"המהפכני", וגם לשוחח עם "התרבות החדשה" (בעמ' 11) ולתהות על "שמחת נעוריו ואהבתו" הנדרשת להתמודד "בנחשלות שמשפחתו שוכנה שם" (עמ'12).
על המפגש עם אביו מספר אלי עמיר, כשהוא כבר משוטט בעשור השמיני לחייו. ממרחק של עשרות שנים אני מצפה לפרספקטיבה אחרת ולשלל תהיות צועקות לנוכח התיאור בעמודים הראשונים של הספר, תיאור האבא הבא לבקר את בנו ו"בכל ביקור בקיבוץ הקפיד לעלות לגבעה של הכפר הערבי הנטוש, אבו שושה" (עמ'8).
כאב לי הקורא, בן גילו של אלי עמיר, שמתאר באגביות רבה וכמובן מאליו את הכפר הערבי אבו שושה הנטוש ו"שני הכפרים האחרים הסמוכים לקיבוץ, שננטשו גם הם" (עמ'8-9). דווקא אותו אבא, המתואר על-ידי אלי עמיר כזר למקום, הוא זה "שמשקיף לעבר האופק ושואל על הכפריים שהתגוררו כאן" (עמ' 9), ואילו בני הקיבוץ בני "העולם החדש" ו"המהפכני" אינם שואלים את השאלות ששואל האבא "שיצא מהעולם הישן".
האבא הזר לעולם החדש של הקיבוץ הוא זה המרים בחמלה וחרדת קודש רגב עפר בכפר הנטוש "מפורר ומגלגל אותו". הוא זה שמשוטט בין הבתים וכואב את מראה "הבתים החרבים וחלקות האדמה הנטושות, משוכות הצבר והפרדסים, שהמשיכו להניב פירות בלדי רב-טעמים וריחות ...", שבני הקיבוץ רואים עצמם רשאים לקחתם כבעלים חוקיים לכל דבר.
האבא, שנראה זר למקום, בהליכתו בכפרים הערביים החרבים סמוך למשמר העמק, כואב את המראות, נודד בהרהוריו לעבר נופיה של עירק הרחוקה ממנה נעקר ונאחז "בפלחים השיעים של צ'פל (בעירק), שהוציאו גם הם את לחמם מהאדמה. כמו אנשי אבו-שושה האזינו לקריאות המואזין, וכמוהם כרעו לתפילה חמש פעמים ביום" (עמ'8). וכל זה נלקח מהם.
האבא הנטול סיסמאות של "עולם חדש", שהמילה "מהפכני" זרה לו, דווקא הוא הנמצא במה שנורי הבן רואה בחיק "הנחשלות שמשפחתו שוכנה שם", הוא זה המביע את כאב ההרס של הכפרים הסמוכים למשמר העמק.
בניגוד לאבא, בני העולם החדש, שצעדו באחד במאי עם הסיסמאות "לאחוות עמים" ו"פועלי כל הארצות התאחדו" הם אלה הבאים אל שלושת הכפרים, קוצרים בשדות את החיטה ואת השעורה המיותמות, בוצרים אשכולות גפנים, אורים תאנים וקוטפים תפוחים, שנותרו גם הם מיותמים מבעליהם בשדות ובבוסתנים השוממים המוקפים בגדרות צבר.
הכל נראה כבמהלך חיים טבעי פסטוראלי של בניית חברה המתיימרת להיות חברה סוציאליסטית, שמתירה כדבר מובן מאליו לאמץ לחיקה את כל תכולת אבו שושה ותכולת שני כפרים נטושים, ולקבל את העובדה שהבעלים החוקיים יילקח מהם לעד בתים שבנו, מטעים שנטעו ושדות שזרעו .
כאן ציפיתי לצעקה של הסופר, המתאר כפרים נטושים סמוך למשמר העמק הבונה חברה בשנות החמישים מהמאה הקודמת. ממרחק של למעלה משבעים שנה תוך כדי בחינת המציאות הישראלית היה מקום שסופר יהיה נאמן לשליחותו, יצעק ויתריס לעברנו -
מדוע לא נהגנו כפי שחובה לנהוג אחרי כל מלחמה. מדוע לא הבאנו אנחנו מלחמה זו לכלל סיום מוסרי וצודק, לפיו אזרחים שנאלצו לנטוש בתים מפחד ובבהלה או גורשו על-ידי הצבא המנצח, רשאים בתום המלחמה לשוב לבית בו נולדו בו הוריהם נולדו וגם הורי הוריהם, ולבנות את חייהם מחדש.