אנחנו החיים היום, עומדים כולנו, ובעצמנו ובבשרינו מטביעות "קבר ישראל" חותם של קדושה שאיננו יודעים להשיג אל נכון אם היא נחמה, או אם היא שבועה, או אם היא הרעדה שאינה תמה בכל יום בו יש בנו אי-שם בעולם מי שלא בא, עדיין, עד הנה, באפרו, לקבר ישראל.
אחרי ארונו של זכריה באומל הולכים כל בית ישראל, ואלם שאין כאלם שלו על שפתיים המדובבות מאפרן, הולך גם הוא בהלוויה הזאת, וכולנו בדום יודעים.
