לחקור את פרשת הטלפון של גנץ

קראתי בימים האחרונים מספר רב של תיאורים, תגובות ודעות על פרשת הטלפון של גנץ, שכללו התייחסויות של אישים בכירים לשעבר במערכת הביטחון. רוב התגובות מנסות לגמד את העניין ולטעון ש"אין בו עניין לציבור" ואם יש עניין כזה, הרי הוא נוגע לשאלה מי וכיצד הדליף את הסיפור. זו תופעה מוכרת ואופיינית ל"איתרוגם" של אישים פוליטיים, שמסתבכים או נראה שהם עשויים להסתבך בפרשיות "כאובות". מאחר שהם יקירי התקשורת שחפצה ביקרם, היא מוחלת על כבודה ככלב השמירה של הדמוקרטיה ונוטלת לעצמה זכות וחובה לפעול לחילוצם מהסתבכויות אלה. בעיני אין ספק שפרשת גנץ היא פרשה חמורה, שמורכבת משלושה רבדים: א. עצם הפריצה הזרה של מדינת אויב לטלפון הסלולרי של רמטכ"ל ישראלי לשעבר. ב. תוכן החומרים שנמצאו בסלולרי, והמידה בה הם עשויים לגרום נזק ע"י חשיפתו של גנץ לסחטנות. ג. העובדה שהנושא ידוע כבר לגנץ עצמו ולקבוצה נוספת של "שותפי סוד" לפחות 6 חודשים ורק עתה הוא מובא לידיעת הציבור. סביר להניח שאלמלא קמפיין הבחירות, הנושא לא היה מגיע לידיעת הציבור. כל אחד מהרבדים הנ"ל חייב להבחן לאור קריטריונים שונים. ראשית, עצם הפריצה. מדובר בבעיה חמורה של לוחמת סייבר מצד מדינת אויב, שמהלך משמעותי שלה צלח והביא לה "שלל" מודיעיני שעשוי להיות מזיק למדינת ישראל (הוא עשוי להיות מזיק גם לגנץ אישית, אבל זהו מישור בחינה אחר). הבאת הדבר לידיעת הציבור מעוררת מיד שאלות לגבי רמת הגנת הסייבר שיכולה להפעיל ומפעילה מדינת ישראל על מקורות מידע רגישים מול מדינות אויב. לאור רמתה הטכנולוגית של ישראל, מותר להניח שנערכה לכך וברמה נאותה. אם כך, השאלה היא מה קרה הפעם ומדוע? שאלה נוספת היא מדוע נשמר בסוד עצם האירוע (לא הפרטים המדויקים של הפרשה, שכלפיהם מופעלים שיקולים של ביטחון שדה, צנעת הפרט ועוד). כאן מוזרה בעיני גם עמדתו של גנץ, כרמטכ"ל בדימוס מצד אחד וכמועמד למשרת ראש ממשלה מהצד האחר. היה עליו לדרוש פרסום הדברים כאשר נודעו לו והיה עליו, כאיש אחראי והגון, לדרוש בדיקה אוביקטיבית, שהוא עצמו אינו יכול לעשותה מחוסר ידע ואמצעים. מטרתה של בדיקה כזו היא לשלול אפשרות של גרימת נזק פוטנציאלי בשל מודעות כל הנוגעים למקרה ובראש וראשונה גנץ עצמו, ולהוכיח שהאינטרס הציבורי עומד אצלו בראש סולם העדיפויות דווקא כאיש פוליטי "מזן אחר". שנית, אם ראוי לחשוף נקודות תורפה של מועמדים לתפקידים בכירים ביותר במדינת ישראל, בכדי לאפשר לציבור ללמוד את הדברים ולגבש דעה ועמדה כלפי מועמדים פוטנציאליים, הרי מדובר בכלל אוניברסלי, שכוחו יפה לכל המועמדים. הימנעות גנץ מחשיפה במקרה זה, לדידי היא כשל בשיפוט ההגינות כלפי הציבור. אם נגרם נזק בעטיה של הפריצה, במובן זה שגנץ הוא עתה מועמד "סחיט", זו ידיעה שחובה להביאה לידיעת הציבור, גם אם אין מפרטים את מהות המידע שבגינו הפך ליעד רגיש. אם סבר היועץ המשפטי לממשלה שראוי לחשוף את המלצותיו לכתב אישום נגד ראש הממשלה, כפוף לשימוע, לפני הבחירות, למען ידע וישקול הציבור את הדברים בבואו להכריע, אינני מבין את ההגיון המדמה שונות מהותית בין שני המקרים. התייחסות של איפה ואיפה מעוררת כמובן אלות קשות, ובכללן השוויון בפני החוק וזכות הציבור לדעת. הכי פחות מובנת בעיני התייחסות תנועת הליכוד למקרה, לאור "אורגיות" החקירה נגד ראש הממשלה וחברי ממשלה אחרים. הנושא חייב היה להישמר בראש סדר העדיפויות של השיח הציבורי שכולל דרישה קטגורית לבדיקה עוד טרם בחירות ולמצער לאחריהן. התנהלות הדברים לאורך כל האירוע, במיוחד על-רקע הכשל המוסרי של הטיפול התקשורתי בנושא, מחייבת לדעתי דרישה מפורשת לבדיקה ממלכתית - חקירה שתבחן את כל ההיבטים, ותקבע כיצד יש לנהוג בכל אחת מההשלכות הנ"ל. העובדה שבדיקה כזו לא החלה עוד לפני ההצבעה בבחירות, היא כשל נורמטיבי של מערכות הבקרה האזרחיות שלנו. כשל זה אינו מיָתר את עצם הצורך הדחוף בבדיקה. אינני מתרשם מדיווחי התקשורת עד כה, שפעולה כזו (בין אם קוראים לגוף הבדיקה ועדת חקירה, צוות בדיקה או צוות משימה מיוחד) אכן מתקיימת, וזו כבר שערורייה ציבורית אמיתית.