שאלו פעם את הרבי מקוצק, הרב מנחם מנדל מורגנשטרן, מגדולי ישראל בדורות האחרונים, שהחתירה לאמת הצרופה והמזוככת, הייתה ערך עליון בעיניו, היכן נמצא הקב"ה? והוא השיב ברוב שנינותו: "בכל מקום שהיהודי נותן לו אפשרות להיכנס אליו".
ביום העצמאות ניתן להבחין בבירור, מי מקרב ציבור שומרי תורה ומצוות "נותן לקב"ה להיכנס לליבו", כדברי הקוצקאי, ומי עדיין לא. כלפי אלה האחרונים, שלמרות היותם 'דתיים', נהג רבי צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת 'מרכז הרב' ובנו של הרב הראשי הראשון הרב קוק, לצטט את הגמרא המבהילה (סוטה מ"ח ע"ב): "יש צדיקים שאינם מאמינים".
לאמור, יש שמקיימים את כל המצוות בהידור ובסילודין, אבל רואים עצמם עדיין בגולה. מסרבים להאמין שהגלות תמה. כך בפירוש התבטאו ח"כים ועסקנים חרדים, וגם רבנים וראשי ישיבות: "אנחנו בגלות". העובדות לא יבלבלו אותם.
הבירור הגדול הזה בתוך מחנה שומרי המצוות, מתרחש ביום העצמאות, היום שחולל פניית פרסה חד-פעמית בהיסטוריה של עם ישראל. במונחים אמוניים נחשב יום הקמת המדינה ליום שבו החל קידוש השם לעיני העמים, אשר כבר הספידו את עם ישראל, ונסתיים חילול השם שהיה טבוע בגלות הנוראה והמתמשכת.
התגשמות הנבואה האלוהית אבל לא כולם חשים בגודל המהפך במעמדו של עם ישראל. תפילות ההודיה או ההתעלמות מחובת ההודיה, בקרב שומרי המצוות, הן קו פרשת המים בין הרואים בעיניהם את התגשמות הנבואה: "בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם, כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ, בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר ה'", לבין האוטמים עיניהם ואזניהם, ומסרבים להכיר בהתגשמות הנבואה האלוהית באמצעות שרשרת הנסים שאין שני לה: נס הקמת המדינה, עמידה מול שבעה צבאות ערב, קיבוץ גלויות, והשפע הרוחני והחומרי לו זכינו.
לא שאין חסרונות במדינה; יש, ועוד איך. אבל הכל מתגמד מול המציאות המופלאה שאין לה אח ורע בתולדות ישראל מאז ימי דוד ושלמה.
ועדיין יש התועים בדרכי הזמן. אף שלילד הזה התפללנו. יש הבועטים בחסד האלוהי. "אין על מה לשמוח ואין על מה להתאבל", אומרים כמה מהם, לאמור: יום העצמאות אינו חגֵנו, והנופלים אינם מתינו. שני מניעים לעמדה פוחזת זו: האחד, הקושי להודות בטעות מתמשכת על פני עשרות שנים (כך למשל התבטא החזון אי"ש, מגדולי הציבור החרדי למדני בשנת קום המדינה, 'התנבא' שהמדינה לא תחזיק מעמד אפילו שנה).
והמניע השני שלא לראות את המציאות, נעוץ בקושי לראות את בשורת הגאולה באה מפי מי שאינם מאנ"ש. שמענו עסקני דת שהתבטאו: "אם כך נראית הגאולה, אז אני מוותר עליה".
והם לא לבד. כבר רחל, המשוררת הסוציאליסטית, כתבה מתוך משטמה גדולה כלפי מעורבות המחנה האחר במאבק להגשת חזון המדינה היהודית: "אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא. הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר. וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל, אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר, אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל". גם היא הייתה סרבנית גאולה.
אלפיים שנות העיוורון מול מציאות הנסים, במקום שתדעך לנוכח העובדות, רק הולכת ומקצינה בקרב אנשים וכתות אכולי שיטנה ומשטמה למפעל הציוני-לאומי, שהידרדרו עד שאול תחתיות. מדובר בחצופים עזי פנים, שמחללים בגסות רוח את זכרם של הקדושים שנפלו על הגנת ישראל מיד צר. נשתכחה מהם אמירתו המחודדת של הרב שלמה זלמן אויערבך, ראש ישיבת 'קול תורה', מהמנהיגים החרדיים בני זמננו, שכאשר נשאל על-ידי תלמיד אם יורשה לו לנסוע לצפון כדי להתפלל על קברי צדיקים, השיב שאין טעם לנסוע לצפון כשממול לבניין הישיבה בשכונת בית וגן שוכן בית הקברות הצבאי בהר הרצל "וכולו זרוע קברי צדיקים".
אבל יש גם הבועטים בזכרם של חללי צה"ל. אחד מהם, פרשן מכובד (יעני) באתר חרדי נפוץ, הסביר בטוויטר מדוע הוא וחבריו אינם עומדים דום בעת הצפירה ביום הזיכרון שנועדה לכבד את זכרם של הנופלים: "החרדים הם לא חלק מהאידיאולוגיה הציונית. אנחנו לא חוגגים את העצמאות של מדינת ישראל ביום העצמאות, ולא מתאבלים ביום הזיכרון על החיילים שנפלו למענה. אנחנו מאמינים שהשמירה על תורה ומצוות היא ששומרת על עם ישראל. הסיפור החרדי הוא לא הסיפור הציוני, ולכן אין מה לשמוח - ואין מה להתאבל". סוף ציטוט.
אמת, לא כולם כאלה. רבים מבני הציבור החרדי, מכבדים ומוקירים זיכרם של החיילים מתוך הכרת גודל מסירות נפשם להצלת העם היושב בציון, ובוודאי שאינם מזלזלים במקדשי שם שמים במותם על קדושת העם והארץ. ודאי שאין השורש פורה ראש ולענה שצוטט לעיל, מייצג את כולם. אבל ככלות הכל, הפרחח הנ"ל ודאי לא היה מרשה לעצמו להתבטא כך, אילו ידע שבכך הוא חורג מהנורמה המקובלת בחברה שלו. הוא בהחלט רואה עצמו, למרות ואולי בגלל דברי הנאצה הבזויים הללו, בתוך הקונצנזוס של החברה בה צמח והגיע לתובנה זו.
לך ספר לו, לאותו ריקן פוחז, שמתיימר לייצג את הציבור החרדי בתקשורת החילונית, שעַם הנצח כבר ניסה את הנוסחה הזו במרוצת אלפיים שנות, מבלי לעמוד על חרותו וזכויותיו, ולבסוף הגיע לאושוויץ. לך ותסביר שגם בראיה הלכתית נטו, זוהי סטיה: "אפילו לא באו [האויבים] על עסקי נפשות אלא על עסקי תבן וקש, יוצאין עליהן בכלי זיינן" (עירובין מ"ה, א'). לך ותסביר לו, שעַם ישראל נטבח ונשרף ונשחט וגורש, רק מפני שנעדר הגנה עצמית, ומפני שהתרחק מאדמת הקודש בהיותו בגלות העמים הארוכה. לך תסביר לו שאלמלא עוז רוחם של חיילי צה"ל, הוא וחבריו היו נשחטים בידי המרצחים הפלשתינים תוך שניות מרגע שחיילי צה"ל יחדלו להגן עליהם.
אשרינו שהבדילנו מן התועים, ולא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם. שאיננו אוטמים עינינו וליבנו, כמאמרו של הקוצקאי, אל מול פעמי הגאולה ונסי התקומה, ונפעמים מול הפלא הנשגב שאין לו שני לו בתולדות העמים: "כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן". לא היה כדבר הזה מעולם. לא היה כדבר הזה בעולם. אשרינו שזכינו.
