החברה הישראלית בארץ ובתפוצות הפכה לחברה נהנתנית שאוהבת לשבת בסלון, בבית קפה אופנתי או על מרפסת בית מלון מהודר באתר נופש זה או אחר, ולמחוא כפיים כשאחרים עושים את העבודה עבורנו. כה מלהיב לחוות איך אנחנו מתלהבים בזמן הנכון, נרגשים מהשגי אחרים, מבסוטים מעצמנו (על פועלם של אחרים).
השגרירה ניקי היילי זוכה למחיאות כפיים נמרצות, והקהל המשולהב עומד על רגליו באקסטזה. הפרלמנט הגרמני מגדיר את תנועת החרם כתנועה אנטישמית, ומבול הזרים העצמאיים מוענק על-ידי עצמם ל
דני דנון,
גלעד ארדן ועוד הולכי בטל אחרים. השגרירים הארופאים מדווחים באחת מועדות הכנסת על פעילותם נגד אנטישמיות, ונציגי המשרדים הממשלתיים השונים מצביעים ואומרים "זו אחריותכם". נשיא ארה"ב פועל למען ישראל (העברת השגרירות לירושלים, הכרה בסיפוח רמת הגולן, הפסקת התמיכה הכספית המועברת למחבלים ובני משפחותיהם) וקיטונת השופכין מגיעה מהשמאל בארץ ומגופים יהודים בארה"ב שנעלבים אח"כ שאינם מוזמנים יותר לקבלות פנים בבית הלבן.
כל אימת שמישהו אחר, לא יהודי ולא ישראלי, עושה את הדבר המתבקש, הדבר הנכון, הדבר המצביע על מחשבה בריאה, שכל והגיון, אנחנו יוצאים מגדרנו בהתלהבות שכך הם פני הדברים. אך משום מה, תמיד זה מישהו אחר, ולא אנחנו. הפסקנו ליזום. הפסקנו להוביל. והגרוע ביותר, הפסקנו לעמוד על שלנו.
כמובן לא נעים לשמוע ולהפנים שאלו פני הדברים, אך אולי עוד פחות נעים לחוות את המפלות אחת אחרי השנייה, ולדעת שהפכנו לקבוצה של מגיבים, לא של יוזמים, ושמרוב שומנים, כבר קשה לנו לנוע בזריזות וביעילות שכה איפיינו אותנו בעבר. לכן כדאי לקחת פסק זמן ולבחון בעצמנו את שקורה. בפנינו חלון הזדמנויות חד-פעמי - רופא הלב המומחה הציב בפנינו את הדברים לאשורם והוסיף: "אם לא תשתנה בצורה מהותית בחודשים הקרובים, תסבול מהתקף לב, וכנראה שלא תשרוד אותו".
האש מסביבנו משתוללת, תנועת החרם מצליחה בכל אשר תפנה, המפלגה הדמוקרטית בארה"ב נשבתה בקסמי חברות הקונגרס החדשות והשאננות שלנו זמנית בלבד. כיפת הברזל המקיפה אותנו תחזיק מעמד עד יום שלישי, השלושה בנובמבר, 2020, אך מה יהיה מעבר לכך? מה עוד יכולים אנו לבקש שלא ביקשנו? האם יש עוד משהו שאנחנו יכולים לקבל שלא ניתן לנו בשנתיים האחרונות מעבר לדמיון הפורה ביותר במחננו?
בנקודת זמן עתידית, או בעוד שנה וחצי או בעוד חמש שנים וחצי, הנשיא טראמפ יוחלף בנשיא אחר, ועוד נתגעגע לשמונה שנות אובמה. יעבור זמן מה, קצר או ארוך, ואנחנו נסתכל אחורה ונכה על חטא: איך נתנו לתקופת הנשיא טראמפ להתבזבז? מדוע לא ביקשנו? מדוע לא קידמנו? מדוע נתנו לימים להפוך לשבועות ואלו לחודשים, ועברו השנים הטובות ביותר לישראל ולעם היהודי, עד ש"קם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, ויאמר אל עמו, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו פן ירבה ויהיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן
הארץ". כבר היום נשמעים קולות מקונגרס ארה"ב המדברים על "נאמנות כפולה" ומכינים את ארה"ב לנקודת הזמן המיוחלת המתוארת בספר שמות (א׳:8-10).
הן בארץ והן בתפוצות, רב השיח על האנטישמיות הפורצת מכל עבר. אש יוקדת ומתפרצת, סנה הבוער באש ואיננו אוכל.
השכיל נשיא ארה"ב למנות נציג בכיר של מזכיר המדינה האמריקני למלחמה באנטישמיות. אין נציג זה כשגרירת ארה"ב לאו"ם, ניקי היילי. יחידה היא ומיוחדת במינה. אך האם זו תהיה הזדמנות שהוחמצה, או שיעלה השליח ממדרגה למדרגה וינצל את ההזדמנות שניתנה לו ולפיכך לכולנו?
אילן קר, 2019 כשנבחר הנשיא, היו למעלה מ-6,000 משרות שהיה באפשרותו למלא. חלקן הוא אכן אייש, אך מינוים רבים אינם מאוישים עד עצם היום הזה. ייתכן שזה אחד ההבדלים בין הדמוקרטים השואפים לממשל רחב לבין הרפובליקנים השואפים למזער את מעורבות השלטון בחיינו. מסתבר שהשנים חולפות והארגונים הקיימים מסתדרים גם ללא כל שכבות השומן המיותרות - ועוד רבה הדרך עד למשקל הרצוי.
אחת המשרות הבכירות שלא הייתה מאוישת היא נציג בכיר למלחמה באנטישמיות. כאן נכנס לתמונה "חבר" של הנשיא, אחד מתומכיו הנלהבים והגדולים ביותר, שלדון אידלסון.
אידלסון זכר בחור צעיר בו הוא תמך כשזה רץ לקונגרס. בערב במלון ארבע העונות מחוץ לבוורלי הילס גויסו סכומי עתק לתמוך במועמדות של אילן קר מול טד ליו. קר וליו הם בבואות אחד של השני. שניהם קצינים בצבא ארה"ב. לשניהם משפחות שהן דור ראשון של אמריקנים. (אמו של קר, כרמלה פרדו, היא מראשי קהילת היורדים הישראלית בלוס אנג׳לס מאז שנות השמונים של המאה שעברה). שניהם מאמינים באמריקה וכל ההזדמנויות שהיא מייצגת. והמעניין הוא שערכי שניהם דומים עד מאד: האחד (ליו) דמוקרט עם נטיות רפובליקניות, והשני (קר) רפובליקן עם נטיות דמוקרטיות.
קר הפסיד, תוצאה שהייתה ידועה מראש שכן האזור, כמו גם המדינה, הוא מעוזם של הדמוקרטים, אך זה לא עצר בעדו מלנסות. קר גייס, בעיקר באמצעות תמיכתו של אידלסון וישראלים מקומיים למעלה ממיליון דולר, אך כסף אינו ערובה לזכיה.
טד ליו נהיה חבר הקונגרס, ולמרות שהוא, כמו חבריו במפלגה הדמוקרטית, היה טוב ליהודים ולישראל, הוא זוכר בברור את ההתקפה חסרת השחר נגדו (כשהאשמות חוזרות ועולות ממחנה הקיצונים הימנים עד עצם היום הזה) על תמיכתו במוסלמים, באירן, וכו׳. קר בשעתו טען שלא הוא שניצח על המתקפות נגד ליו, אך הוא בחר שלא להוקיען. כך הגיע מועד הבחירות, וליו ודאי אינו שוכח עד היום את המתקפות אליו ממחנהו של קר. כמובן הוא פוליטיקאי משופשף מדי מכדי להזכיר זאת היום, אך המשקע ודאי קיים.
קר לא היה הדון קישוט היחיד שרץ מול ליו. ד"ר קן רייט, רופא עיניים מפורסם, היה הבא בתור שרץ נגד חבר הקונגרס (משימה קשה שבעתיים) ולמרות שבמרוץ הראשון הוא גייס רק כמה עשרות אלפי דולרים (לעומת למעלה ממיליון של קר), הוא זכה בדיוק באותו מספר קולות, והפסיד.
ד"ר רייט נתמך בעיקר על-ידי הקהילה הרוסית וקצת על-ידי הקהילה הפרסית. הישראלים לא עזרו, וכספו וכוח משיכתו של אידלסון לא תועלו לכיוונו. ד"ר רייט גם טעם מנחת זרועו של הדמוקרט-בעל-הערכים (זוכרים אנו שגם הרפבוליקן-בעל-הערכים לא טמן ידו בצלחת, וטען שאין לו כל ידע "אישי" על המתקפות נגד המתחרה), ואלו כמעט הביאו לסיום קריירה מקצועית רפואית רבת עשורים ומפוארת עד מאד. מסתבר שבפוליטיקה של ימינו הכל מותר, אין גבולות, ומלחמה היא עד המוות, ממש כמו גלדיאטורים בזמן הרומאים.
עברו השנים, וקר שכנראה התחבב על האידלסונים לא נשכח מזכרונם. כך יצא שאחד בני הזוג, שלדון או אשתו ד"ר מרים, אמר את שאמר לנשיא, זה פנה למזכיר המדינה שלו, ולאחר שכל הבדיקות הרשמיות בוצעו, מונה קר לנציג-שליח בכיר של מזכיר המדינה לענייני מלחמה באנטישמיות. נזכור שזו אותה מחלקת מדינה שמשך כל המאה שעברה לא הייתה בעד היהודים, ושמאז טרם הקמת מדינת ישראל לפני 71 שנים, עושה הכל נגדנו.
בחמישה בפברואר, 2019, יצאה הודעה לתקשורת מטעם מייק פומפיאו המבשרת על מינויו של אילן קר כשליח ארה"ב לעקוב אחרי ולהלחם באנטישמיות. "קידום זכויות אדם וחופש דת, כולל לוחמה באנטישמיות בכל מקום בו היא קיימת, הוא בעדיפות של מדיניות החוץ המקדמת את האינטרסים הלאומיים שלנו של דמוקרטיה ויציבות. אנחנו לא נעמוד בצד כשמולנו דיכוי. אנחנו נפעל לעקור דעות קדומות ולהוקיע שנאה בכל צורותיה", דברי מזכיר המדינה האמריקני עם מינויו של קר לתפקיד.
אין ספק שזו אחת המשרות (או המינויים) הבכירות ביותר של ישראלי-אמריקני בממשל הנוכחי. מיד עם כניסתו לתפקיד, קר החל במסעות ברחבי העולם (ארופה, ישראל) ובהופעות בבסיסו בלוס אנג׳לס בבתי כנסת ובמוזאון הסובלנות (משום מה, חויבו הבאים דמי כניסה) כמו גם בארועי גאלה של גיוס כספים.
הנה הזדמנות מעולה להושיט יד לשלום ליריב מהעבר, לחבר הקונגרס ליו. מדינת ישראל זקוקה לא רק לרפובליקנים כי אם גם לדמוקרטים, וקר אינו סתם "יריב לשעבר שלכלך והפסיד", כי אם גם בעל משרה רמה במחלקת המדינה של ארה"ב. פגישה כזו בין השנים תראה האם ניתן לגשר על מעשי ודברי העבר, ולבנות גשרים לעתיד של שותפות, עתיד טוב יותר.
ההזדמנות שניתנה לקר וכך לכלל הישראלים-אמריקנים היא יחידה במינה ויוצאת דופן. קר אומנם לא מגיע ממשפחה שסבלה מפוגרומים או מהשואה, אך הוא מייצג דרך משפחתו חלק שלם מהאומה שלנו שגם הוא נרדף, גורש מבתיו וממדינות מגוריו לאחר מאות שנים שגר שם בבטחה, לכאורה. גירוש יהודי מדינות ערב ערב הקמת מדינה ישראל חשוב עד מאוד וצריך להציגו מול טענות ה"גרוש" והשמדת העם בהם לכאורה עסקה המדינה שבדרך (לפי הפלשתינים ובני בריתם, עסקנו ברצח עם וגרוש שיטתי. הם פשוט הפכו את המציאות בטענה שיקרית שאנחנו תקפנו, לא מדינות ערב, ומנקודת מוצא זו, כבר מותר להפוך את המציאות למציאות בדיונית, שקרית, מכוונת ומאד קליטה).
בפני קר, ולכן בפנינו, הזדמנות פז. הארופאים לוחמים באנטישמיות, באפקטיביות ראויה לציון. אך לארופאים בעיות רבות משלהם, וגולת הכותרת היא המוסלמים שכבר טוענים שארופה בידיהם. המלחמה באנטישמיות חשובה לארופאים, אך שרידות ועצם קיום חשובות עוד יותר.
בארה"ב, כמו גם במרכז ודרום אמריקה, האנטישמיות גואה, וכמו הר געש העומד להתפרץ, כבר ניתן לראות את סימני האזעקה מכל עבר - גיצי האש והגופרית, העשן המתמר אל על, עשן שיקיף את כל כדור-הארץ ויגרום לחשיכה מוחלטת, מסוכנת, כמוה כבר היתה.
הזמן קצר והמלאכה מרובה. כרגע בפנינו שנה וחצי עד הבחירות הבאות, ואחריהן עוד שלושה חודשים. אם הנשיא לא יבחר מחדש, תגיע התקופה לסיומה. ואם הוא כן יבחר, יתווספו עוד ארבע שנים לשעון החול ההולך ואוזל. בפרק זמן כה קצר, צריך ללמוד את השטח, לייצג נכונה, ליזום וליצור. קר אינו היילי. היא הספיקה בפרק זמן קצר ביותר לשנות סדרי עולם. אך גם אם אין הוא מנהיג בעל אותו שיעור קומה, את חינוכו הוא קיבל בבית ישראלי ובצבא ארה"ב, והוא יכול לבנות, לבנה על לבנה, בצורה מתודית ויסודית.
כל זמן שקר יתרחק משאיפות העבר להיות פוליטיקאי וממסגרת ההווה של דיפלומטיה, ויתמקד במלחמה באנטישמיות, כשהוא מפעיל ונעזר בכל הכלים שלרשותו (כולל גם הקהילה הישראלית והקהילות היהודיות בארה"ב ובתפוצות), הוא יוכל להשאיר לנו בסוף התקופה בניין שאת יסודותיו לא ניתן יהיה לערער. זו התקווה, זו הציפיה, ורק העתיד יוכיח האם אותו בניין שקר אמור לשקוד על בניתו עתה עשוי יהיה בסופו מפח, מקש או מלבנים. עומד הזאב ונושף מלוא ריאותיו, ממתין ליום המבחן.
