אם אין קמח אין תורה

חלום על תיכון

אחרי סיום בית הספר היסודי, וההצלחה בבחינת ה"סקר", הרגשתי שאני על הסוס... בלי היסוס, נרשמתי לבית ספר תיכון וקיוויתי שיהיה לי בו מקום ובשמחה אגשים את החלום... לא יכולתי לתאר לעצמי איך נראה בית ספר תיכון עירוני? איך נראים חדרי הכתות? באילו כסאות ושולחנות הן מרוהטות? האם יש לוח על הקיר? וגיר, כמו שכל אחד מכיר? מהי שיטת הלימוד? והאם המנהל קשוח או חמוד? איך נראים המורים? איך מתנהלים השיעורים? הייתי בטוחה שזה מקום נשגב, שלא ידעתי עליו כלום, דמיינתי אותו כמקום קסום ועלום... ובדמיוני חשתי, כמה גאווה נותנת התלבושת האחידה, שעל היותנו תלמידים היא מעידה. ואיך נראית החצר בהפסקות, גלים גלים של תלמידים ותלמידות לבושים במכנסים כחולים וחולצות תכולות, שעליהן רקום סמל בית הספר, שמוסיף גאווה וסדר! בכל עיר היה בית ספר תיכון בעל שם, וכל תלמיד רציני, התפלל שחלומו יתגשם, שימָצא ראוי אליו להתקבל, אם רק יעבור את מבחני הכניסה והמיון, בעברית, באנגלית, בהנדסה ובחשבון, בנוסף ל"תעודת הגמר", שהציונים בה חייבים להיות טובים עד מצוינים. כדי ששום מקום לא ייתפס, על-ידי מי שלא מסוגל להתאמץ ולטפס. נרגשת נכנסתי לשעריו לראשונה לעבור שלושה מבחני כניסה, בעברית, באנגלית בחשבון והנדסה. התאכזבתי כשלא ראיתי בו שום דבר מיוחד. אותן כתות, עם אותם שולחנות וכסאות, אותו לוח שחור על הקיר, ואותו הגיר אותו סל אשפה בפינה ליד הקיר... ושום דבר מיוחד, שאינך מכיר. הרגשתי הקלה כשהגיעו תוצאות מבחני הקבלה, שבישרו, שיש לי כרטיס כניסה ל"היכל התהילה". הרגשתי גדולה... זה היה רגע גדול ומאוד מרגש מקווה שאת יכולותיי אצליח לממש... באותו הזמן החינוך בתיכון לא היה חובה ולא חינם... הלימודים בתיכון עלו הון, ורק בני אליטות בעלי רצון יכלו ללמוד בו בששון. אבא קיבל שוברי תשלום, נבהל, הלבין, נראה הַלוּם... קלט שאין לו מקורות מימון וחלומו שבתו תלמד בתיכון נדון לאבדון... העדר הממון, נתן פה את הטון... רצונותיי נדונו לכישלון. הרגשתי חידלון... הכול כזב ושקר... לא עזרה לי ההצלחה ב"סקר", לא הציונים הגבוהים מבית הספר, ולא ההצלחה בבחינות הכניסה, בעברית, באנגלית, בחשבון והנדסה. הרגשתי הרוסה... זה נורא ואיום, שלעולם להגשים לא אוכל... את החלום המיוחל, לקבל "תעודת הבגרות" כמו רוב החברות... הר התקוות שהריתי, החלו נושרות ובריקנות איומה אותי מותירות. בלי להיכנס ל"היכל התהילה" ולרכוש השכלה, אני אומללה... משהו בי נשבר, דיני נגזר, עצוב לי ומר. על מה שקרה לי, אין כפרה הרגשתי רע. אין לי מקצוע. ואני רק נערה, שטרם בגרה. חייבים לחפש פתרון, שיאפשר לי מקצוע ללמוד, לפני שבגיל צעיר אצא לעבוד. התייעצתי עם מַכָּרָה, והיא אמרה, שיש לי בררה, במקום ללמוד ארבע שנים לבגרות, אפשר רק שנה בבית ספר לפקידות, שבסופה אוכל להתחיל לעבוד במקצוע מכובד ואפילו טוב מאוד, כמזכירה, או כמנהלת חשבונות. נשמע לא אמתי, ובכל זאת מבטיח. האומנם תוך שנה אתחיל להרוויח, ארכוש לי מקצוע שבו לא אתבייש, אוכיח את עצמי ואפסיק להתייאש??? יש.... אבא קבל את הרעיון המגניב. רשם אותי לתיכון מקצועי בתל אביב, חתם על עשרה שטרות כל אחד בסך חמישים לירות, וצריך כסף גם לנסיעות ... האמין שאלמד יפה ולא אכזיב. ושמח שתוך שנה ירד ממנו עול, אתחיל להשתכר ואוכל לו לעזור...

לא קלה לא קלה הדרך

שנת הלימודים בבית ספר "אלפא" לפקידות, הייתה שנה של אומללות, לא חלפה לה בקלות ולא הייתה חפה מתקלות. יצאתי לעולם מנוכר ולא פשוט. הייתי במשבר וחשתי בדידות. בכל שנות לימודיי בבית הספר היסודי, מוריי היו האנשים החשובים בחיי, הערכתי אותם והם היו המקור לידיעותיי. אהבתי אותם ורציתי להיות כמותם. זכיתי מהם ליחס חם ולהערכה, הרגשתי שבזכותם אני מצליחה. ולפתע התחלפו היוצרות, באו עלי צרות בצרורות. בבית הספר הפרטי למהדרין, כללי המשמעת היו חמורים, המורים האכילו אותנו מרורים. העמיסו עלינו הרבה שעורים, ואין מורָה שלא הטילה מורָא וביַחַד, העול והפחד, היו קשים נורא... למנהל הייתה מעטפת קשוחה, שאת כולנו ממנו הבריחה. הוא הנהיג משטר טרור, שבו טעמנו הרבה מרור... בכל שעות היום היה נורא ואיום, חדר המדרגות היה נעול וסגור והמסדרון היה מלא והומה, כי לרדת בהפסקות היה אסור. והכול במטרה לשמור עלינו, הצעירות, מפני "הרוחות הרעות", שבחוץ נושבות... תודות למכשיר ההקלטה, שהותקן בכל כתה... "האח הגדול" היושב בִּמִרו‍ֹם חדר המנהל, ידע בדיוק מי משתעל ואיך כל שיעור מתנהל. ולפעמים כשקמה בכתה מהומה, מיד הופיע "הגביר" כוּלו חֵמָה. הביט בנו בעיניים רושפות זעם ואימה, ומיד השתררה דממה... ואיש לא זז ולכולנו נעתקה הנשימה. צרח ואיים, שאת "עשרת הדברות" חייבים לקיים... אחרת נסולק ועדיף שבו שוב לא נתקל כי שום בית ספר אחר אותנו לא יקבל... במהלך השנה הארורה, הייתי חרדה, מפוחדת ואבודה. טראומת המעבר מה"חממה" הִכְּתָה בי בעוצמה, חבטה, פצעה ולרגע לא נבלמה... משהו נורא לי קרה, הרגשתי מנותקת וזרה. היה לי רע... האימה והחששות מפני כישלון, לא נתנו לי לישון בלילות. הלב לא חדל להלום כמו פטיש והלילה היה ארוך ומתיש... הרגשתי שאני עומדת למות. איך אצליח להגשים את החלומות!!! הביטחון בעצמי נפגע, שמחת החיים התפוגגה. הרגשתי שכל תקוותיי הגדולות קורסות, מתמוטטות, נהרסות, הופכות לעיי חורבות ואותי קוברות. הייתי במֵצַּר עמוק וצר, לא ראיתי קרן אור הכול היה אפל ושחור, ולא היה לי אוויר לנשום.

נעורים

והנעורים המיוחלים, שרק החלו מלבלבים, הפכו למפחידים, מבלבלים ומטלטלים. בגיל שבו הייתי צריכה לפרוח, ולשאוף את ניחוח הנעורים המשכרים, הרגשתי שאותי הם משקרים, הרגשתי שאני כבויה ונובלת ומאוד מבולבלת... הגוף והמחשבות החלו להשתנות וכל זה ביחד, הרגיש כמו ספחת... הנעורים שלי היו תקועים, נגועים ולגמרי לא היו רגועים. למרות האימה המאיימת, יועצת בבית סיפרנו לא הייתה קיימת... ואיש לא שמע ואיש לא ידע, עם כמה אימה, כל בוקר אני קמה... הייתי לבד ואיש עלי לא חס, חשתי שעולמי נרמס ונהרס... לבד, במו ידי עלי להסיר את השכבות שאותי מכסות וחונקות, כדי שאוכל לשאוף אוויר ולחיות ולתת לאור לחיי לחדור. לא רציתי את חיי לגמור ואת התקוות הרבות לא רציתי לקבור...

הלימודים

בכתה למדנו ארבעים תלמידות, שכל אחת הגיעה ממקום אחר ולא נוצר עמן קשר. הזרות והיעדר הידידות, הוסיפו להרגשת הבדידות. קשה לדעת מה כל אחת חשה וחושבת ובאיזו דרך היא מתמודדת. הייתה לי חברה אחת מהיסודי, שישבה בכתה לידי, ובזכותה לא הייתי ממש לבדי. רק חבל, שהיא עברה דירה לתל אביב, ולה היה מגניב ועלי פחות חביב... שתינו ישבנו בספסל הראשון ליד החלון בטור הימני, שצופה על בית ספר תיכון עירוני, שהייתה בו חצר גדולה, שבהפסקות התקבצו בה כל ילדי האצולה, שנראו גאים שיש להם הורים עשירים, שבעיר הגדולה הם גרים. הם יוכלו לעמוד במטלה, ירכשו השכלה, שממני נשללה יעלו לגדולה ואני מגששת באפלה. מעט הביטחון שהיה לי בפחד הומר, כל יום חששתי מיום המחר, משהו בי קרס ונשבר... כל מה שלמדנו היה זר ולא מוכר: לא חשבון מסחרי ולא תורת המסחר, לא כתיבה במכונה ולא מזכירות, לא התכתבות ולא קצרנות, לא הנהלת חשבונות ולא עיתונות. באף מקצוע לא הייתה לנו מיומנות, עולם המושגים היה חדש, גדול ועשיר, שאיש מאתנו טרם הכיר, והכול נעשה באופן חפוז ומהיר. הבטיחו לנו מקצוע תוך שנה עם הרבה מיומנויות חדשות, שחייבו שעות רבות, בעמל רוויות... וכדי לעמוד בכל המחויבויות נטלו מאתנו את רוב הזכויות. עם כל הגודש, לא הותירו לנו מעט חופש... חששתי מהאיומים ומהכישלונות ועם הפחד היה לי קשה לחיות. אסור לתת לפחד לנצח! אין מנוס, אתמלא בעוז, אתמודד ואצליח ואוכיח, שיש לי פוטנציאל ואותו אנצל, על כל הקשיים אתגבר ומהר... אני פה ואני לכאן שייכת, ואין לי מכאן לאן ללכת.... יום אחד נכנסה המורה לקצרנות והתחילה להכתיב בקצב הסילון, וכך גם המורה לכתיבה במכונה, שביקשה שנדפיס ב"שיטה עיוורת", בזמן קצר, טקסט ארוך לתפארת. אללי, זה שיגעון ולא בא בחשבון... נדונותי לכישלון... אֵלו מקצועות שלא למדנו מעולם והמורים חייבים לרדת מהסולם... אסור לנו לשתוק, חייבים להשמיע קול, כדי שבית הספר את העול שוב ישקול... אין מנוס, אני הקטנה, עלה נידף ברוח, לא אשקוט ולא אנוח, ולא אמתין לנס, את מותניי אני חייבת לשנס עלי אל המנהל להיכנס... למרות שהמנהל לא נראה אדם חומל, ועל כולם אימה הִטיל והוא עלול לזרוק אותי מחדרו כמו טיל, קבעתי אתו פגישה, מה יש לי להפסיד, לדבר אתו על הדרישות ההזיות, שמדי יום עלינו נוחתות מכות וחונקות... ומי שהפחיד, גילה הבנה והקשיב רוב קשב, וקשה להאמין, שמיד הסיר את העצב. וציווה על המורים להאט את הקצב... הרגשתי טוב, שהיה לי העוז, צדק לדרוש, לא לשתוק, ולהפוך את המר למתוק. גיליתי שבתוך המנהל הקשוח, יש גם לב ושאר רוח... וכשהוא אותי גילה, זכיתי ממנו לתהילה... לדראון עולם את השנה הזו אזכור, איך הלימודים הפכו ללענה ולמרור, לילות בלי שינה, פחדים ומוראות, שפרעו בנשמתי פרעות נוראות. אני חייבת להודות, שלמדנו הרבה מאוד, וזכינו עולמות חדשים לגלות. ולא הבנו איזה משמעות יש לכל זה במציאות... השנה הגיעה לקיצה, אני עייפה ורצוצה. קבלתי תעודה שמעידה, שנתתי את הנשמה ועמדתי בהצלחה בכל משימה, רכשתי מקצוע, אתחיל לעבוד, אתקדם וארוויח, אצא לבלות, אנשום ואגשים משאלות, לימים, כמורה בתיכון, חינכתי תלמידים המון, ועשיתי הכל כדי שהמעבר מ"חטיבת הביניים" לא יהיה קשה ומאיים. וכשראיתי תלמיד חרד, נשבר לי הלב. חזרו אלי הפחד והכאב, שטרפו את נעוריי, ועשיתי כל שלאל ידיי, שאיש לא יחשוש מפניי.