כיום, דמוקרטיה
1 היא החסם היחיד שאנו מכירים שפועל בצורה סבירה, אך לא נטולת חסרונות, מול האלטרנטיבות האחרות: דיקטטורות של אוליגרכיות. הגישה במאמר פסולה בעיני משום שמשמעותה היא "לשפוך את התינוק עם המים"; להחליף את הקיים בשיטה אחרת שאינה קיימת, שטיבעה אינו ידוע או שנוי במחלוקת חריפה והנחות היסוד שלה אינן מוסכמות.
מאמר זה רווי חסרונות עד כדי פסילתו על הסף כגישה לבעיות שיטת הממשל הראויה לדמוקרטיות בעידן הנוכחי - תיקון, השבחה, או החלפה כוללת.
המאמר שובה עין בקריאה ראשונה, משום שהוא מתנתק מהמציאות ומפליג לעולם האוטופיות, שהוא כידוע בתחום העולמות הבלתי-מושגים לעולם. על-כן, אם כל מה שמוצע לנו הוא להחליף עולם לא אידאלי שאנו מכירים היטב בעולם אוטופי שאיננו מכירים כלל, אני בעד המוכר והידוע. השיטה האוטופית, שהייתה מקובלת בשעתו גם על פרופסור לייבוביץ' בהרצאותיו, הייתה להניח הנחות ולבנות סביבתן תילי תילים של גזירות ומסקנות נוקבות. אולם, אם דחית על הסף את האקסיומה, גם הבניין שהושתת עליה היה בטל מעיקרו.
הנחות ושאלות הכותב:
-
יסודות הדמוקרטיה: א. האזרחים אנשים רציונליים הפועלים לטובתם. ב. לאזרחים גישה למידע האמין הדרוש להם לקבל החלטות - שתי ההנחות מעולם לא התקיימו והדמוקרטיה ד'היום אף פעם בעבר לא פעלה על פיהם. אולם, הדמוקרטיה בנתה כלים לצמצום הפערים בין ההנחות האידיליות למציאות וקרבה אותנו "במידה מספקת" ליכולת לחיות במסגרת דמוקרטית. אלא שהמסגרת משתנה ברציפות ולכן דרושה גם התאמה שוטפת.
-
הצבעות אינן רציונליות: הן מושפעות מגורמים שונים - נכון. כך היה מאז ומעולם. לא עובדה זו הופכת את הדמוקרטיה הקיימת לבלתי מספקת בעולם המשתנה שלנו.
-
האם כל הקולות צריכים להיות בעלי אותו משקל? - כן, אם אנו רוצים דמוקרטיה. אם רוצים ממשל אחר, ניתן לבחור במה שרוצים, אם יודעים לתפקד במסגרתו.
-
לא עוד איש אחד קול אחד - זו לא דמוקרטיה. אפשר להחליט על כל שיטה שנבחר. האופן בו נחליט, בין השאר, יקבע אם זו דמוקרטיה או לא.
-
השפעות הפרסום, רשתות חברתיות וערוצי שכנוע אחרים - אין חדש גם בכך. ההבדל כיום הוא בנגישות, במהירות התפשטות המידע, מהימנותו וסוגי "סוכני ההשפעה" בהם אנו משתמשים. כאן האוטופיה אולי החזקה ביותר; כל עוד נשתמש בבני-אדם בתהליך קבלת ההחלטות, שהרי אליהם נוכל להגיע באותם אמצעים שבתרומתם החיובית אנו מפקפקים, תהיה ההשפעה אותה השפעה, אף כי השיטות עשויות להשתנות. מול אוכלוסיות גדולות תהיינה שיטות המוניות היחידות שניתן להפעיל. מול אוכלוסיות מצומצמות יותר, הגישות ה"שיטות" תהיינה נפוצות וחזקות יותר.
-
השאלה האחרונה שאינה מקבלת מענה משכנע היא: היכן נוכל לפקח טוב יותר על נטרול ההחלטות מאינטרסים, מפיתויים, מטעויות אנוש, ממצבי רוח, ומשיגיונות פסיכולוגיים - בשלטון מריטוקרטי או בדמוקרטיה מרובת משתתפים? - אני גורס שבשלטון מרובה משתתפים, כשאנו מצמצמים בשיטתיות את גורמי החולשה, ההטיה והרמייה באמצעות חינוך, חוק, חשיפה ובקרה מאורגנת.
הגישה הבסיסית פסולה בעיני משום שמשמעותה היא "לשפוך את התינוק עם המים", דהיינו: להחליף את הקיים בשיטה אחרת שאינה קיימת, שטיבעה אינו ידוע או שנוי במחלוקת חריפה ושהנחות היסוד שלה אינן מוסכמות. כל שינוי מהותי "בתרבות הדמוקרטית" מחייב חינוך מחדש של מאות מיליוני אנשים לחיות במסגרת לא מוכרת ולדעתי גם לא מובנת, לקבל את דינה מבלי להבין במה מדובר, לוותר על זכויות פוליטיות יסודיות, השפעה, שותפות ערכים והשקפות ועיצוב סביבת החיים, לאור גישה בלתי-ידועה ובלתי-צפויה מראש. על-כן, אפשרות כזו בעיני אינה באה כלל בחשבון.
גם השיטה הקיימת סטתה כבר יותר מדי ממרות היסוד של הדמוקרטיה הקלאסית: השתתפות פעילה של ציבור האזרחים בעיצוב החיים המשותפים והממשל עצמו. השתתפות כזו היא יסוד ליצירת אמון, סולידריות והשתייכות למערכת המדינית המשותפת שבמסגרתה הם חיים.
גורמי כוח הדרך הנכונה להתמודד עם הקשיים המתרקמים במערכת הקיימת, ויש כאלה ללא ספק, היא לחזור לשורשים ולמקורות של השיטה הקיימת, לבחון את מקורות ומחוללי הסטייה ולבצע בהם את התיקונים הדרושים. למעשה, מדובר ביצירת מערכת עם משוב מתקן ממוסד, שיסדיר את הדברים באופן שוטף בפיקוח הריבון (אגב, מההצעה המפולפלת נעדרת תשובה מכרעת לשאלה מיהו הריבון בשיטה המוצעת וכיצד הוא מפעיל את סמכויותיו). גישה אבולוציונית מסוג זה, היא דרך להתמודד גם עם שינויים שיבואו ללא ספק בעתיד. שהרי העולם מתפתח בקצב מואץ ולא סביר לחשוב שבכל פעם שניתקל בבעיות מבניות או תפעוליות, נשליך לפח את השיטה הקיימת "ונמציא גלגל חדש". ברור שתיקונים יהיו בכל רובדי ההוויה - חינוך הציבור, ארגון הממשל, עריכה מבוקרת של דרכי ההסברה וההצבעה, מניעת עיוותים מצד קבוצות אינטרסים ושימוש בחוק (עוצמת הריבון) על-מנת לאזן לטובת הציבור סטיות - מצד גורמי-כוח אחרים דוגמת: התקשורת, ההון, יכולות אישיות או מוסדיות וכו' - הפועלות נגד טובתו (שאותה מייצגים נציגיו, כמובן).
נקודת המוצא הנכונה, לטעמי, היא קונספט "האמנה החברתית" של רוסו: שותפות מתמשכת מתוך הצטרפות מרצון, תוך מוכנות ליטול עול ולשלם בזכויות "טבעיות" תמורת היתרונות שמעניקים החיים הקבוצתיים המשותפים. פונקציית התמורה ומהות התמורה, גם הן החלטות של הציבור הרחב באמצעות נציגיו הנבחרים.
דמוקרטיה חייבת לספק משילות קהילתית (מדינתית). ללא שותפות ופיקוח של הציבור, משילות כזו לא תיתכן משום שתהפוך לדיקטטורה גסה (שתהיה בכל מקרה זמנית) ותאבד במהירות את אמון הציבור. אינני מכיר דרך טובה יותר ליצירת אמון של הציבור במנגנון שולט ומנהל, מאשר שקיפות ומעורבות. דרך ההתנהלות הדמוקרטית חייבת לאזן בין זכויות יחידניות לקבוצתיות, להיות ייצוגית ופתוחה לביקורת, בין אם הביקורת נערכת על-ידי התקשורת, על-ידי הפרלמנט או על-ידי מוסד ממונה למטרה זו (
מבקר המדינה).
דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים מחוץ למסגרת חקיקה שקבלה את "ברכת הריבון" - חקיקה באמצעות הרשות המחוקקת. אין בדמוקרטיה רשות העומדת מעל לריבון ואינני רואה מצב סביר אחר בשום שיטה חלופית. העובדה שכיום קיימים פגמים במערכות יחסים אלה במשטר שלנו (וגם בדמוקרטיות אחרות) אומרת שדרוש תיקון מהותי גם במערכת יחסים זו; תיקון אבל לא "החלפת כובעים".
לסכום: המאמר הוא תרגיל אינטלקטואלי מעניין, ברמה של דיון אוטופיסטי. ההוויה הקיימת אינה זקוקה לאוטופיות. המאה ה-20 הייתה רוויה אוטופיות שכשלו וקרסו. איננו יודעים להפוך אוטופיה לתוכנית פעולה אופרטיבית (למשל הקומוניזם), אלא הולכים אנו לאיבוד במעבר מהרעיונות הגרנדיוזיים של האוטופיה לרעיונות "הקטנים" והפשוטים (ה"שטן" בפרטים הקטנים) של האופטימיזציה היישומית. כדאי שנגביל עצמנו למלייה שבו אנו מצליחים לתפקד במידה מתקבלת על הדעת.
