אירוע מאכזב על תמוז ועל יצירתו

לאחרונה ציינו ב"צוותא" בת"א חלוף 100 שנים מיום הולדתו של בנימין תמוז בחודש יולי 1919. קיום אירוע לציון תאריך לידתו של סופר, שהמבוגרים כיום מבין הסופרים ומבין הקוראים עדיין זוכרים את פגישותיהם איתו, הוא תקדים מוזר המצטייר גם כמאולץ. אם ביקשו מארגני האירוע הזה להצדיק את קיומו על-ידי מועד מעוגל כלשהו ממועדי חייו של תמוז, ראוי היה להצמידו לחלוף 30 שנים ממועד פטירתו ביולי 1989, בהיותו רק בן 70, או להופעת ספרו הראשון "חולות הזהב" לפני 70 שנה (ב-1950). בצד הערכה המגיעה למארגני הסדרה "קבלת שבת" ב"צוותא" (המתקיימת בשעות הבוקר של יום ו') על החלטתם לשלב בסידרה זו מיפגש על תמוז ויצירתו, אי-אפשר שלא להצביע על פגמים בתוכנם של הדברים שנאמרו באירוע שהתקיים ב"צוותא" לציון חלוף... מאה שנים להולדתו.

מה נאמר באירוע על תמוז ויצירתו?

כל הדוברים שזומנו לשאת דברים באירוע אומנם דיברו בחיבה על אישיותו של תמוז, שבצד היותו איש רֵעים להתרועע זכרו אותו כעקשן וכמי שידע לריב היטב ובחֵן כאשר חלקו על דעתו, אך ממידע זה לא החכים איש מהמשתתפים באירוע על יצירתו. גם השתיים שהתייחסו ממש אל יצירתו, פרופ' נורית גוברין (בהרצאה שיטתית, ממוקדת וערוכה היטב) וגם רות אלמוג (בהרצאה מאולתרת ואסוציאטיבית יותר) לא הפליגו בדבריהן אל מעבר ל"חולות הזהב", קובץ הסיפורים הליריים והביוגרפיים מימי ת"א המנדטורית שאחריו החליט תמוז לרכז את עצמו בכתיבת סיפורת ולנטוש יומרות מוקדמות יותר שהיו לו להצליח בתחומי הציור והפיסול. מאחר ששתי המרצות אמרו דברי טעם על יסוד סיפורי הקובץ הזה וגם על יסוד מספר מועט של סיפורים קצרים מהקבצים הבאים - נורית גוברין על מכאובי הפגישה של תמוז כילד עם בני גילו הצברים, ורות אלמוג על הצלחתו של תמוז להבליט בסיפוריו הקצרים את החשיבות הגדולה שייחס לאמנות במאבק נגד השתלטותה של הגשמיות החומרית על החיים - בלט מאוד חסרונו באירוע של דובר שיתייחס גם אל ספריו המאוחרים של תמוז, ובמיוחד אלה שפירסם במהלך כעשור, בין השנים 1978-1965, והן הטרילוגיה "חיי אליקום" (1965, 1966 ו-1969) והרומאנים "יעקב" (1971) ו"רקוויאם לנעמן" (1978). המשתתפים באירוע אומנם ראו את עטיפות שלושת הרומאנים האלה מוקרנים על המסך מאחורי שירי ארצי, המנחָה של האירוע, אך רק מהם לא יכלו היושבים באולם של "צוותא" ללמוד דבר על תוכנם ועל ההסבר שתמוז כלל בהם על השינוי שהתחולל בו כלפי עקרונותיה של תנועת הכנענים ונגד חזונה לכונן במזרח התיכון ישות מדינית חדשה, מרחבית חילונית ועל-לאומית, עבור עמי האזור (יהודים, ערבים, דרוזים ואחרים), שיעדיפו להתאחד סביב פתרון של שלום אזורי במקום לקיים מאבק ארוך שנים בין התנועות הלאומית על מעמד הבכורה במרחב השמי הזה. לא רק שהחזון הזה סילף את הרגש הלאומי הטבעי ואת נכסיו התרבותיים, אלא שהצמיד לפתרון המדיני המסוכן הזה גם יעוד תרבותי: להדק את הקשר בין כל עמי המרחב באמצעות תרבות משותפת קדומה שנוצרה בכנען. אין לי ספק שאלמלא מנעה תקלה מחיים באר להגיע לאירוע, כפי שתוכנן, ולהשמיע שם את דבריו, היה ודאי מתרכז ברומאנים אידיאיים אלה של תמוז המסבירים מדוע עזב תמוז את הכנענים ובאיזו חלופה רעיונית החזיק בשנים הבאות, חלופה הרחוקה הן מהציונות הרביזיוניסטית שדיברה על הלאמת ארץ-ישראל בשתי גדותיה על-ידי העם היהודי והן מהציונות הסוציאליסטית (שהייתה הָגְמוֹנית בשנות "היישוב" וגם בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה) שגילתה נכונות להתפשר על גודל הטריטוריה של היהודים בארץ-ישראל למען שלום-אמת עם הערבים.

התבדלות תמוז מסופרי דורו

שלושה סופרים התבלטו כהוגי פתרונות מוליכים בשיח הזה על הגודל הרצוי של המדינה. משה שמיר ייצג בו את רעיון ארץ ישראל השלמה ב"חיי עם ישמעאל", לובה אליאב ביסס בשיח הזה את רעיון שתי המדינות ב"ארץ הצבי" ולאחרונה חילץ סוף-סוף א"ב יהושע ב"המנהרה" את תמיכתו במשך שנים במדינה דו-לאומית שתגשים את רעיון "מדינת כל אזרחיה". המשותף לפתרונות של שלושתם הייתה ההנחה שהדאגה לביטחונה של המדינה דוחה בהווה למועד מאוחר יותר את הדאגה לטיפוח התרבות הלאומית בחברה המתגבשת בה. תמוז הסתייג ממתן קדימות כזו למימוש המטרות הארציות בנפרד מטיפוח מקביל של התכנים הרוחניים, הערכיים והמוסריים, בחיי החברה הישראלית המעצבת את דמותה של המדינה. משום כך לא הצטרף להלקאה העצמית המוסרנית של רוב סופרי תש"ח על תוצאות המלחמה בנוסח "גירשנו את הערבים מבתיהם, חמסנו את רכושם ונישלנו אותם מאדמתם" - אמירות שעליהן ביססו הפלשתינים כעבור שנים את טענתם הכוזבת, לפיה חמדנות קולוניאליסטית של הציונים אשמה באסון הנַכְּבּא שפקד אותם במלחמת 1948. ומשום כך לא השתלב תמוז גם אחרי מלחמת ששת הימים ב"שיח הוויתורים" של חלק מאותם סופרים על הגבולות הסופיים של המדינה, כאלה שיְרָצו את הפלשתינים ויביאו אותם לשולחן השיחות על הסכם שלום עם המדינה היהודית. בשלוש היצירות שפירסם תמוז בין השנים 1978-1965, אלה שלא נאמר עליהם דבר באירוע שהתקיים בצוותא לעיון ביצירתו, הציע למדינה לא לרכז את כל משאביה רק בדאגה לביטחון קיומה הפיזי, אלא לשקוד גם על קיום ערכיה הרוחניים של היהדות בקרב היהודים הן בארץ והן בתפוצות.

הארצי והרוחני בהגותו של תמוז

באחד מהמאמרים שנהג תמוז לפרסם בגליונות ערב חג העצמאות של עיתון הארץ באותן שנים, הבליט את ההבדל בין השקפתו זו להשקפה שרוב סופרי דורו ביטאו אותה ביצירותיהם מסיום מלחמת תש"ח ואילך. וכך כתב במאמר מיום 10.4.68: "ארציותן-במובהק של הפעולות שנדרשו למען הקיום הפיזי בארץ ישראל לא הותירו פנאי-נפשי לטיפוח הזיקה אל האומה, שהולידה את הציונות, מימנה אותה והזינה אותה, בעבר הקרוב מאוד - בספרות, במחשבה, בדת ובפילוסופיה". ואכן, בניגוד לרוב סופרי דורו - סופרי "דור בארץ" - לא השתלב תמוז באותו עשור בוויכוח הפוליטי על עתיד "השטחים", אלא כתב ופירסם במהלך אותו עשור את שלוש היצירות האידיאיות שלו, שבהן גיבש את הרעיונות שלו על הצביון הערכי הרצוי שישרור במדינה, שעליו להיות ברוח התרבות שהעם היהודי גיבש במהלך הגלות תוך כדי עימות עם התרבות של העמים שבארצותיהם התפזר בלחץ מאורעות היסטוריים שאילצוהו לכך. האמת צריכה להיאמר, תמוז לא היה הוגה-דעות שיטתי, גם לא כאשר הועיד בספריו למדינה תפקיד חשוב אך לא מכריע ובלעדי כפי שהועידו לה ההוגים של רוב הזרמים המרכזיים בציונות. בנושא זה אימץ את השקפתו של אחד-העם, מהמתונים יותר מבין אלה שטענו שהגשמת הציונות לא מחייבת שלילה מלאה של הגלות. גם אם לא אימץ ממש את התמונה האידילית של אחד-העם שהועיד למדינה, בכל גודל שיהיה לה, תפקיד של "מרכז רוחני" עבור יהודי התפוצות, בתנאי שאֶליטה של המובחרים מבניו של העם יתגוררו בה וירעיפו מתחומה סעד תרבותי-רוחני לרוב העם שימשיך לחיות בארצות הגלות - לא ביטל את חשיבות גודלה, אם כי גם לא תמך ברעיון "ארץ-ישראל השלמה". יתר על כן: עוד לפני שהשקפת ג'ורג' שטיינר, פילוסוף יהודי מאנגליה, הפכה ל"בון טון" בקרב האינטלקטואליים בישראל, הניח תמוז, בניגוד מוחלט לעיקרון מרכזי בתורת יונתן רטוש, שהמשך קיומה של גלות הינו תנאי הכרחי להשפעתה של התרבות המקורית של העם היהודי על מושגי הערך של עמי העולם בשלושה תחומים: הדתי (ייחוד האל), החברתי (דאגה להטבת מצבם של החלשים בחברה) והחזוני (השלום העולמי). גם נימוקו של תמוז היה שונה מזה של שטיינר. בעוד שטיינר היה סבור שבלי חיכוך עם התרבות הנוצרית יאבדו היהודים את גאונותם כיוצרי תרבות ואמנות, טען תמוז, שחיים של יהודים עם הגויים בארצותיהם מונעת מהם לראות בגבורה הפיזית את חזות הכל, ומנתבת אותם לגבורה יהודית מובהקת - גבורת הרוח לעסוק בפילוסופיה, בספרות, באמנות ובליטוש הערכים ההומניסטיים. משטיינר שאל תמוז דווקא רעיון מוגזם ומסוכן במיוחד לעם היהודי: "מוטב ליהודים בלי מדינה". כשם שהגזים ב"משלי בקבוקים" (1975), הנובלה שבה הצהיר באמצעות גיבור הנובלה: "כל שהוא רוח וכל שהוא תרבות, הרי הוא יהודי, בעצם". במשך העשור שבו התפרסמו ספריו האידיאולוגיים האלה של תמוז, שבהם השמיע רעיונות נפיצים בתוכנם, היכרתי היטב את תמוז, כי הייתי אחד מבין הסופרים הצעירים שטיפח אז במוסף לספרות שערך בהארץ. תמוז הכיר את השקפתי הלאומית-הציונית וכיבד את זכותי לבחון את תוכנם ואת ערכם הספרותי של ספרים גם מנקודת הראות האידיאית הזו, ובכלל זאת גם של ספריו. מדי פעם הקניט בהומור את אחיזתי האדוקה בהשקפה זו, וגם נהנה מאוד לנזוף בי בחיבה על כך. וכמו תמיד: "נזף" - ופירסם. ולכן אני מסתמך על היכרות הדוקה זו עם דעותיו כדי להבהיר שתמוז לא שלל את קיום המדינה וכמובן לא ביקש להחזיר את היהודים לתנאי החיים ולמציאות החיים שלהם בעבר, בגלות, אלא הזהיר שלא לראות במדינה את "קו הקץ" או את "החוף האחרון" כפי שהרבה מבין סופרי דורו נטו לעשות. לספריו האידיאיים האלה של תמוז היה כוח ממריד, אך גם מפרה. רעננותן האינטלקטואלית של העלילות הרעיוניות שפיתח בהם, תוך הקפדה שלא לקפח את ערכן הספרותי על-ידי הצגת הרעיונות הללו בעזרת נאומים, מכתבים, מסמכים, צוואות ודיאלוגים שנונים, נשמר בהם גם כיום. ולכן כה מאכזב היה האירוע על יצירתו שפסח עליהם ועל שלושת גיבוריהם הבלתי-נשכחים: אליקום, יעקב ונעמן.