קרבות הרחוב של הפוליטיקה

בני גנץ ממשיך כנראה ליפול לכל בור שנקרה בדרכו. גנץ, שהיה רמטכ"ל מצוין, הוא פוליטיקאי שיודע לדפוק הופעה מרשימה, אבל זה לא מספיק. זאת לא הפעם הראשונה ש"דבריו של גנץ הוצאו מהקשרם" או שעיתונאים לא הבינו אותו. הוא סיפק את כותרת סוף השבוע כשאמר שהוא לא שולל ממשלת אחדות עם נתניהו, וש"כחול לבן תעשה את מה שטוב למדינה". כשהבין את הטעות הוא הזדרז לתקן את דבריו. הפעם הדברים לא הוצאו מהקשרם, וגם העיתונאים הבינו נכון, רק ש"האוזן הימנית היא הצד של האם-16", הסביר גנץ. "אולי לא שמעתי טוב את השאלה. באתי להחליף את נתניהו ולא לשבת איתו", הבהיר גנץ מבלי למצמץ. בכחול לבן הבינו מיד את הנזק. אמירה כזאת זמן קצר לפני הבחירות היא נשק מצוין עבור הליכוד, מה גם שהפוליטיקה לא אוהבת תיקונים, והמסר המרכזי של כחול לבן הוא שהמפלגה לא תשב באותה ממשלה שבראשה יעמוד בנימין נתניהו. השעות האחרונות להגשת הרשימות העלו את מפלס המתח בין הרשימות. ח"כ אביגדור ליברמן, יושב-ראש ישראל ביתנו, טען בסוף השבוע בפוסט שפרסם בפייסבוק, שקיימת עסקה בין ח"כ עמיר פרץ, לראש הממשלה נתניהו, לפיה יחבור פרץ לממשלת הלכה, ובתמורה הוא יזכה בתמיכתו של ראש הממשלה בהתמודדות לנשיאות. עמיר פרץ לא נשאר חייב, והאשים כי "ליברמן הוא המומחה מספר אחת לעסקות אפלות". פרץ הכחיש את הדברים שמייחס לו ליברמן, ואמר כי העבודה-גשר לא תשב עם נתניהו ולא תנהל איתו משא-ומתן. מה שהטריד בסוף השבוע את הליכוד הוא החלטתם של איילת שקד ונפתלי בנט, שלא להתפשר ולא להציב את איתמר בן גביר במקום השישי. בליכוד מאשימים אותם בכך שהם יהיו האשמים בהקמת ממשלת שמאל. שקד ובנט מתכוונים לתמוך בנתניהו, אבל מבהירים שהם אינם בכיסו של הליכוד. למי להאמין? קצת יותר מחודש לבחירות, הדו-שיח הופך טעון יותר. ככל שמועד הבחירות יתקרב, זה יהיה סוער הרבה יותר.

משה כחלון שר האוצר הכושל נעלם? אל תדאגו, תמצאו אותו ברשימת הליכוד לכנסת. הוא התפקד לליכוד אחרי שהבטיח במפורש בקולו ש"אם ויוקדמו הבחירות לכנסת ה-22, מפלגת כולנו תמשיך להיות מפלגה חברתית ימנית, לאומית וממלכתית, ותמשיך לשמור על הערכים שלשמם קמנו". אין דברים מפורשים יותר ממה שאמר כחלון, אבל את מי זה מעניין. כשכחלון מבין שהוא גמר את הסוס, ואין סיכוי נוסף לזכות באמון הציבור הוא נקט צעד שיציל אותו פוליטית, וממש לא חשוב מה חושב עליו הציבור. זה לא מפתיע שהליכוד בחר כנראה להחביא את כחלון במערכת הבחירות, או שהשר כחלון בחר להוריד פרופיל. אפילו הוא הבין שהציבור לא מטומטם, ויודע להבין מה הוא היה שווה כשר אוצר, ומה שוות ההבטחות שלו שהוא עצמו רומס ברגל גסה. כחלון מתגלה כעסקן קטן, שרק טובתו האישית לנגד עיניו. אם הוא היה צריך להתמודד היום על מקום בכנסת, הוא לא היה עובר את אחוז החסימה. בדומה לאופורטוניסט מושלם, מקום ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת עדיף בעיניו על הבטחותיו לציבור, מה גם שהוא יודע שלציבור יש בדרך כלל זיכרון קצר. מה תרם לנו משה כחלון כשר אוצר? תגידו אתם. מבצע מחיר למשתכן, שזכה לכינוי "מחיר למשתפן", התברר ככישלון ענק. אם אתם זקוקים להוכחה, כדאי שתבקרו בדירות שנבנו במסגרת המבצע, ותגלו מדוע חלק גדול מאוד הן ריקות. זה בעיקר בגלל איכות הבנייה הירודה והמחיר הגבוה שנדרש עבורן. רק שר אוצר כושל וחובב מכריז על מבצע שנועד להטיב עם הזוגות הצעירים חסרי הדיור, והם דוחים את הצעותיו הנדיבות בנימוק שלא בדק כנראה מה הוא מציע להם. אם שכחתם את הגרעון העצום שמשאיר לנו כחלון בקופה הציבורית, טובים הסיכויים שתיאלצו להיזכר בו מיד אחרי הבחירות. כולם מכחישים לפני הבחירות שצפויים מיסים נוספים. זה לא מפתיע. כולם גם יודעים שיהיה קשה וכמעט בלתי אפשרי לכסות את הבור שייצר כחלון, שרוצה ומאמין שהוא יהיה גם שר האוצר לאחר הבחירות, אם את הממשלה הבאה יקים הליכוד. בינתיים שיעור האבטלה גדל. אם יוחלט להעלות את המיסים, יעלה גם יוקר המחיה. זאת תרומתו של כחלון, שביקש שנזכור אותו כשר אוצר חברתי, והבטיח הרים וגבעות ובלבד שנצביע עבורו. הפוליטיקה היא אומנות הבלתי אפשרי. הרושם הוא שראש הממשלה נתניהו הבין ויודע בדיוק מה שווה כחלון. אם הוא יאפשר לו להמשיך ללמוד את מבוא לכלכלה על חשבוננו, אנחנו אלה שניאלץ לשלם את המחיר הכלכלי, והוא יהיה כנראה גבוה מאוד.

יוסף גרייף קצין הכנסת מרוויח לא רע. הוא משתכר בשנה רק 882,622 אלף שקלים, ובכל חודש הוא מביא הביתה רק 73,551 אלף שקלים. זכיתי להכיר את גרייף מטקסי השאת המשואות, ליל יום העצמאות ששידרתי בערוץ הראשון במשך יותר מעשור. גרייף נוהג לצעוד בטקס בראש משמר הכנסת. זהו הטקס המרכזי שבו הוא משתתף. והוא עושה זאת במקצועיות רבה. גרייף משתכר סכום גבוה בהרבה מזה שמשתכר ניצב במשטרה. יש להניח שגם הגמלה שלו גבוהה בהרבה מזו שמשולמת לניצב שפורש לגמלאות ממשטרת ישראל. גרייף לא לבד. גם מירי יכין, מי שהייתה בעבר ראש אגף אירועים וטקסים בכנסת, שהועסקה בדירוג משטרה, לא יכולה להתלונן על גובה שכרה, שהגיע ל-718,912 שקל בשנה, כאשר בכל חודש נכנסים לחשבון הבנק שלה, לא תאמינו, 59,909 שקלים. הם לא לבד. גם מנכ"ל הכנסת, מזכירת הכנסת והיועצים המשפטיים של הכנסת לא נזקקים להשלמת הכנסה ומגיעים לחמישים אלף שקלים ויותר. בראש צועד היועץ המשפטי של הכנסת, עו"ד איל ינון, שמביא כל חודש הביתה לא פחות מ-71,336 שקלים, אבל הוא מפגר אחרי קודמו עו"ד איתי בנדלר, שקיבל אלפיים שקלים יותר ממנו ושכרו הסתכם בכל חודש ב-73,303 אלף שקלים. משתלם לעבוד בכנסת, בעיקר לבעלי התפקידים הבכירים שמגיעים לרמות השכר הגבוהות. בכירי הכנסת מתחילים להתקרב לשכרם של מנהלי הבנקים. ספק גדול אם ישנה הצדקה לכך. אני משוכנע שאף לא אחד מחברי הכנסת מתכוון לעסוק בשכרם. עובדה שזה לא נעשה במשך שנים. בתקופה שבה נוהג הממונה על השכר לפרסם בכל שנה את שכרם של הבכירים במשק, כשהוא נמנע מלפרסם את שכרו, את שכרו של המשנה שלו, ראוי שהציבור ידע גם מהו שכרם של בכירי הכנסת. הנתונים שאתם קוראים לא פורסמו באדיבותו של איש, ואיש מבעלי התפקידים הבכירים לא התנדב למסור מידע על שכרו. חשיפת משכורות הענק נעשתה רק בזכות עקשנותה של עו"ד רחלי אדרי, מנכ"לית התנועה לחופש המידע ואתר "וואלה", שהתעקשו לקבל את הנתונים ולא ויתרו. אני מתקשה להאמין שבשנה הבאה יתנדבו שיאני השכר בכנסת למסור את גובה שכרם, אבל אני משוכנע שהתנועה לחופש המידע תעשה הכל כדי להשיג שוב את האינפורמציה.

יונה אליאן לא מתה וגם אין לה תוכניות כאלה. גם לזמרת רוני דלומי, אין שום כוונה לעבור לעולם הבא. מה שמשותף לשתיים הוא גל שמועות עכור ברשתות החברתיות שחוצה גבולות. על-פי השמועות שרצות ברשת, גם אליאן וגם דלומי עברו מזמן מהעולם. השמועות התבררו מוקדמות מדי - השתיים איתנו לעוד הרבה שנים, מה גם שזאת סגולה לאריכות ימים. אם הערכנו שמדובר בשמועות תוצרת כחול לבן, מתברר שקמו לנו מתחרים. חברת סייבר מגלה כי מקור השרתים שמהם הגיע המידע הוא מחוץ לישראל. חדשות 12 חשפו השבוע את השיטה. פרופילים מפרסמים כותרת של ידיעה עם תמונתה של יונה אליאן או רוני דלומי, שכוללת הפניה לכתבה שמתחזה להיות חדשותית. אצל הגולשים זה יוצר תחושה של אמינות, שמדובר בסיפור אמיתי, ומכאן עד לשמועה שמתפשטת ברשתות החברתיות המרחק קצר. מדובר בשורה ארוכה של אתרים, שלמרבה הפלא נמצאים בתימן, וזהים לדעת חברת CLARSKY לרשת אירנית אחרת שנחשפה לפני מספר חודשים. עד לפני מספר שנים, כשעדיין לא היו רשתות חברתיות, פעלה השיטה באמצעות מכתבי שרשרת. בעת שירותי הצבאי שהיה מזמן, זכיתי לערוך היכרות עם מי שזכה בתואר רב סרן שמועתי. בעקבות השדרוג שהוא קיבל עם הפעלת הרשתות החברתיות, הוא זכה מזמן לדרגת אלוף. בעבר, נעשו כמה נסיונות לבלום את גלי השמועות באמצעות ניסיונות חקיקה אבל כולם נבלמו. כאשר ההצעות הגיעו לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, התנגדה הממשלה בתוקף לאשר את החוקים. שני חברי כנסת, ישראל אייכלר, מיהדות התורה וניסן סלומינסקי מהבית היהודי לשעבר, הגישו הצעות חוק שקבעו בין השאר, שהפצת פרטים על נפגעים לפני שתימסר הודעה למשפחות, תיחשב עבירה פלילית. החוק שיזם אייכלר עבר בקריאה טרומית של הכנסת הנוכחית שעומדת בפני פיזור, וההצעה השנייה כלל לא עלתה לדיון. הרעיון להילחם בגל השמועות באמצעות חקיקה עלה לאחר תקרית חמורה שהייתה בעזה, שבמהלכה פורסם שמו המלא של סא"ל מ' שנפל בפעולה ברשתות החברתיות, למרות ששמו נאסר לפרסום. במשרד המשפטים התנגדו לחקיקת החוק וטענו שאין דרך לאכוף אותו, מה גם שאם יחוקק חוק כזה יהפכו עשרות אלפי אנשים ששותפים להעברת השמועות לעבריינים. לשכת עורכי הדין הייתה מעשית יותר, והציעה לקדם את הצעת החוק, לאחר שלטענתה במבחן האיזונים הפגיעה בפרטיות של הנפגעים מהפצת שמועות חמורה, והשימוש בשיטה עלומת השם מאפשרת לפגוע בפרטיותם של אזרחים רבים. לשכת עורכי הדין מאמינה שהדרך היעילה להילחם בתופעה היא באמצעות עיצום אזרחי, שמשמעותו שמי שנפגע מהפצת שמועה יוכל לתבוע בתביעה אזרחית או את מפיץ השמועה אם ייגרם לו נזק. בינתיים מפיצי השמועות יכולים להמשיך לחגוג. הסיכויים לאתר אותם קלושים, ובהעדר חוק וכללי אכיפה ברורים, בטוח שזה לא יהיה המקרה האחרון.

לוי יחיא דהבאני היה העגלון שהסיע בכרכרה ברחבי הארץ את בנימין זאב הרצל, שמת החודש לפני 115 שנה, בכ' בתמוז תרס"ד. ארכיון המדינה מפרסם לציון יום מותו של הרצל, מכתב ששלח יחיא דהבאני מרחוב רמב"ם 4 בתל אביב, לראש הממשלה דוד בן-גוריון, שנשלח אליו בשבעה עשר בינואר 1951:

• כבוד מעלתו הנעלה שמלך יסגא לעלמין.
  זה כשנתיים ואני מהרהר בליבי אם לפנות אליך במכתבי זה לפרוס לפניך את מצבי ולבקש את עזרתך. אך בראותי מה רב המשא אשר תקופתנו רבת החידה הטילה על כבודו, נאלמתי עד כה ונשאתי את מצבי בדומיה. ועתה רב סבלי והגיעו מים עד נפש ולא אוכל לחשות עוד. ועל כן, דרושה עזרתך ורק עזרתך. בוודאי תשאל "מפני מה הנך פונה אלי ולא לאחרים", הנני ואספר לך.
  שמי יחיה דהבאני. כתובתי מלוא כל הארץ, ובאחרונה תל אביב. גילי שבעים ושש שנים. תפקידי בניין הארץ. בשנת תרמ"ב עליתי ארצה עם אבי המנוח ז"ל, מצנעה בירת תימן לירושלים קודשינו. לאחר זמן קצר עבדתי בבניין. יעידו על כך אבני בית החולים, וכך בהם נוסיתי לראשונה, וכן בנייני ירושלים השונים.
  אחר זה עבדתי במושבות יהודיות והרוויתי את אדמות המושבות האלה מאוני ומזיעתי. כן יזכור בוודאי כבוד מעלתו, עת עבדנו יחד בזכרון יעקב בחריש. והסימן: הסוס שחרשנו בו היה שמו "יקטן".
  לאחר תקופה של עבודה ממושכת בזכרון יעקב, עברתי לעבוד בעגלונות, ומכאן ולהבא נפתחה לפני דרך חדשה בה חשתי את פעמי הגאולה מתקרבים והולכים. וכשם שהשם זימן לי להוביל ולנהג את בית ישראל, כך זימן לי השם בתוקף עבודתי להיות מוביל ונהג את עגלתי, אשר בה הובלתי את כל גדולי ציון, אלה אשר חזו ופעלו את שיבת עמנו לארצו.
  ולא בכדי זכיתי לכך. זכורה בוודאי אמרת חז"ל "מגלגלין זכות על-ידי זכאי". ואני, כך היה איתי, תחילה שלחתי ידי בבניין הארץ, ואחר בחרישתה, בזריעתה, ואחר בנטיעתה, ולבסוף זכיתי לדבר הגדול והמרנן לבבות, להוביל במרכבתי את חוזה תקופת ישראל, נינו של ישעיהו הנביא – את הרצל – לכל הארץ, לארכה ולרוחבה, ובמו עיני ראיתי את הנביא הגדול מלטף ומחבק בידיו ובגופו החסון והרם, את חומת ירושלים ושח להזין עיניו באדמת ישראל.
  בעיניו הגדולות ראיתי איך הוא חובק את חללה של ארצנו בהתלהבות עצומה ולי איחל את נבואתו שהתקיימה, שלאחר כחמישים שנה אזכה לראות בגאולה. וברוך האל שזיכינו לראות שהתקיימה.
  וברוך האל שזיכינו לראות נפלאות הגאולה, אך לצערי נותרתי רק אני ושניהם מנוחתם עדן. כן הובלתי במרכבתי את גדולי הדור מברון רוטשילד, אוסישקין, שינקין, המשורר ביאליק, הסופר אחד העם ועוד רבים ועצומים כמוהם. לכל זאת זכיתי היות שהעבודה הייתה והינה נר לרגלי. אך מה לעשות והכוח אשר במותני דלל, היות שאני כיום בן שבעים ושש שנים. אומנם אני כיום רוכל ירקות ברחוב הכרמל, אך לנוכח החוקים וההגבלות שלא הסכנתי בהם מעודי, איני יכול להמשיך לעבוד כי בעבודה זו דרוש אדם יודע חשבונות אשר עדיין כוחו איתן.
  אומנם מפעם לפעם אני מנסה להעסיק מוסדות בענייני, אך קמו אנשים חדשים אשר אינם מכירים את יחיא, שנתן כל אונו לבניין הארץ. אומנם כאשר אני רואה בניינים ומוסדות ואנשים חדשים אני מתמוגג משמחה, אולם אנשים אלה אינם מכירים את אלה שקדמו להם ודא עקא.
  לאור זה אזרתי כוח ופניתי אליך לסדר לי עבודה קלה, בה אוכל להמשיך לחיות מיגיעת כפי, ואדע לא לשווא עמלי ולא לשווא הייתי חברו של ראש ממשלתנו יר"ה, ועגלונו של הרצל חוזה תקומת ישראל.
  אלף סליחות על ההטרחה, והנני מצפה לתשובה ממעלת כבודו".

יחיא דהבאני, לא זכה לתשובה למכתבו מדוד בן-גוריון. שלושה חודשים אחר כך הוא שלח לבן גוריון מכתב נוסף, ובו כתב שהוא מניח שמכתבו הראשון לא הגיע ליעדו ולכן הוא צירף העתק מהמכתב ששלח, וקטע שפורסם עליו בעיתון ידיעות אחרונות, אולי כדי להרשים את ראש הממשלה. דהבאני ציין במכתבו השני שהוא מקווה לזכות הפעם בתשובה. בארכיון המדינה אין עדות לכך שראש הממשלה השיב על מכתבו.