כשבית ספר למשחק מצליח להעמיד הצגה ("רוחות"הנריק איבסן (1828-1906), מי שפתח את זרם הדרמה הריאליסטית, ולטלטל כל כך את הצופים, עד שלא אבו לעזוב את התיאטרון גם כשהיו הפסקות חשמל חוזרות ונשנות, ובלית ברירה שבו הביתה וחזרו שוב לראותה - מי שמצליח להפיק הצגה כה משובחת שאפילו בתיאטרונים הרפרטואריים לא נראה כמותה - ראוי לכל שבח. אך למען שאר הצופים שלא יהיה סיפק בידים להגיע ויחמיצו, ולטובת כל שוחרי התיאטרון המשובח, יש להעלותה כמות שהיא על קרשי התיאטרון הלאומי או העירוני שיספחו אותה כמות שהיא. ללא "שידרוגים" עם קאסט משלהם... את הסיפור שכתב גדול המחזאים הנורבגיים ובכלל ב1882, ובשלו נסערו ונזעמו הרוחות של כל החברה דאז, העביר המעבד עידו ריקלין קדימה במאה שנים ויותר, מה שמחבר את הצופים עוד יותר לבעיה שהייתה אז וקיימת עד היום, הנוצרת מחיי מין פרועים, על תוצאותיה ההרסניות והפטאליות. תוך שמירת כללי איחוד הזמן, המקום והמעשה הקלאסייים, מתרחשת הדרמה כשהבן הצעיר, אוסוואלד - צייר מוכשר המציג בגלריה היוקרתית בניו-יורק, מרי בון, מגיע לביתו בנורבגיה. סיבת בואו - טקס פתיחת המוסד לגמילה ולחולי נפש על שם אביו שנפטר, אריק אלווינג. הצביעות החברתית שהייתה נהוגה אז במלוא חומרתה, שכפתה על האם להמשיך לחיות עם בעלה הבוגדני, ולשם כך שלחה את בנה ללמוד בחו"ל, הצביעות הזו יצרה בלב אוסוואלד הצעיר חסר עצום באהבת-אם, ורק בהמשך המחזה, כשהמסכים נופלים, הצביעות נשברת, ןמתגלה האמת - נוצרת דרמה שלכמותה לא זוכים בתיאטרון או בקולנוע כמעט אף פעם. הבימאי כפיר אזולאי צלח להביא את השחקנים-הכוכבים לדרגה כה עילאית של חשיפה נפשית, עד כי לא רק הקהל מתרגש אלא אף הם, המחברים את הצופים למעמקי הנפש של הדמות שהם הפכו לה ממש, והתוצאה נדירה ביותר וראויה לכל שבח. מורין אמור יד ימינה של הלנה, אלמנתו של אלווינג, קונה את לבו של הבן שחזר לאחר שנים הביתה במתיקותה, מסירותה וחביבותה. זאת, לאחר שהוא מודה שלא חווה אהבה מעולם. יובל שבח כאוסוולד, מעלה ומעורר את הצופים לפיסגת המירבית של הרגש, בלהט הפנימי הבוער שבו, ובמרכיבי אישיותו כשחקן, כאלה שבנו את גדולי הכוכבים אי-פעם. כשצופים בו, בכל הצגה הוא כובש את הלב ונוגע חזק בלב כל צופה. אין ספק, שמקומו יכול להיות מוצב בין טובי השחקנים של הדור ובעתיד. חלקו השני של המחזה, במרכזו עומד משחקו הכה מרגש של יובל שבח, בו מתחילות להיחשף רוחות העבר, מה שגורם למהפך במערכת היחסים בין כל הדמויות - חלק זה הוא כה דרמטי, שלא ניתן לחושפו, כדי לא להמעיט מעוצמת החוויה. את דמות אמו של אוסוולד, הלנה, מגלמת בצורה הנוקבת ביותר בהתגלמותה כהלנה תרתי משמע - בר קליין המדהימה ביופיה ובשלמות ביצועה. כאן היא מתגלה ככוכבת של ממש. ראו, הוזהרתם. לא לשכוח את השם. כך גם גיא דמידוב ככומר, וכאיש סודה של הלנה, מרשים מאוד באצילותו ובהשראה שהוא מקנה לסובבים אותו, ומתוך חלקו בקביעת גורלם, הודות להכוונתם ברגעים גורליים בחייהם לצעד שיינקטו. בעוד הקורות בעבר אינן נראות, אלא מסופרות על-ידי הדמויות, כפי שעושה המקהלה היוונית בטרגדיות הקלאסיות, עדיין די לשמוע זאת, כדי לחדור למבנה הנפש של כולם, ולהבין למה ןלאן זה הוביל אותן. כך עדן אמסילי כאביה של רגינה/מורין אמור רבת ההבעות, שובה לב כל בחום ובלהט הכנה של האב שכה קשור לבתו היחידה, ומוכן היה, ועודו לעשות הכל למענה. וידוי אישי: הצגה כה ייחודית, שכל מרכיביה כה מושלמים, עבורי, שצפיתי במחזות איבסן כל אחד כמה פעמים, בהפקות שונות בארץ ובעולם - כזו לא ראיתי מעולם. גם כשראיתי את ג׳נט מקטיר (אותה קטלגתי בזמנו כ"ונסה רדגרייב הצעירה"), כ-נורה ב"בית בובות" ואחרים. הצירוף של ליהוק כה נכון של לילך סגל, עיבוד עכשווי ועם זאת כה רגיש של עידו ריקלין; משחק מדהים של כולם המעמיד לפנינו את כוכבי העתיד - כבר כבר; התלבושות הכה ריאליסטיות ומעוצבות כאחד של אביה בש, במיוחד ל-בר קליין, מצגת הווידאו-ארט המצודדת שיצר אסף לנץ, התאורה המקסימה של איל דניאל, המוזיקה הרומנטית המלטפת את הלב, בין היתר של לנארד כהן, שערך אלעד אדר, התפאורה החכמה של יהודית אהרון, המאפשרת להתמקד באופן מירבי באירועים הדרמטיים ובטקסט החכם ולא באביזרי רקע, ולעוזרי הבימאי המחונן אסף יונש ושרון כהן רז. הצגת "רוחות" חובה שתמשיך לעלות על במות הקאמרי או הבימה, כמות שהיא, גם לאחר שהיא תסתיים ב-10.8 בסטודיו יורם לוינשטיין. כי זו הפקה של פעם בחיים.