על חורבן בית המקדש אמר הקב"ה, כביכול: "במסתרים תבכה נפשי", ופירשו חכמינו ז"ל: "מקום יש לקב"ה, ומסתרים שמו" (חגיגה ה' ע"ב). שם, באותו מקום הוא מצטער על חורבן בית המקדש, שהיה האמצעי להשראת השכינה בארץ. "מיום שחרב בית המקדש מחיצה של ברזל הפסיקה בין עם ישראל לקב"ה, פסקה הטובה והברכה (רוחנית וגם גשמית), ניטל טעם הפירות, ניטל שומן הפירות ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו" (סוטה מ"ח, ע"א).
הבכי של הקב"ה נובע מאובדנה של זקיפות הקומה של עם ישראל וגאוותם בתורה: "מפני גאוותן של ישראל שנטלה מהם וניתנה לאומות העולם" (חגיגה ה', ע"ב) במיוחד שהם שבויים בדעות זרות ומקולקלות בתרבות של התבוללות.
הצער של הקב"ה קיים בחדרים הפנימיים הנסתרים שלו, ואילו בחדרים החיצוניים קיים ה"עוז והחדווה במקומו". הכאב והצער אל להם לפגוע בעוז ובחדווה שצריכים להיות אצל כל יהודי ויהודי באשר הוא שם.
ידוע שהתוכן הטמון בכל מועד ומועד ממועדי השנה אמור לחולל מהפכה בחייו של האדם, וכאשר הוא עובר את תקופת המועד הוא משתנה לסוג אחר והנהגותיו משתנות. ניתן לראות זאת בדוגמאות הבאות: מועד - חג הפסח הינו "זמן חרותנו", בו האדם חש שעד המועד היה הוא שקוע בהבלי העולם ובשעבוד רוחני על כל המשמעויות, בחג הפסח הוציא הקב"ה את האדם משעבוד לחרות עולם וכיום הוא "אדם חדש" - בן-חורין.
חג השבועות נקרא "זמן מתן תורתנו" - יום שבו זוכים אנו לקבלת התורה המחודשת מדי שנה בשנה. דבר המביא לידי שינוי בדרכיו ומעשיו של האדם בכל מהלך החיים. ראש השנה הוא זמן מיוחד לקבלת עול מלכות שמים ושינוי דרכיו של האדם להיטיב את דרכו ולשפר את מעשיו, וכן כל המועדים האחרים המביאים שינוי במדרגותיו.
בוכה והולכת אין כל ספק שבמועד תשעה באב יש בו מן הייחודיות, אם נתבונן היטב בתוכנו של היום וננצלו כראוי, נראה שגם מועד זה יחול בתוכנו מהפך לטובה.
נקבעה ההלכה בטור הלכות תשעה באב (סימן תקנ"ט): "ואין אומרים תחינות דאקרי מועד" - תשעה באב קרוי מועד, היות שכוונת הדברים בהתאם לכתוב במגילת איכה: "קרא עלי מועד לשבור בחורי" (א', ט"ו). פירושו של הפסוק שבתשעה באב קיימת נקודה של שמחה, וכמו שהובא בדברי הקדמונים שמלך המשיח נולד בתשעה באב. עובדה זו מהווה נחמה מסוימת. ראינו שבכל המועדים המצוות המיוחדות לאותו מועד הם 'כלים' להשגת תוכנו של המועד.
כגון: אכילת מצה בפסח - המצה היא לחם אמונה כפי שציינו חז"ל 'נהמא דהימנותא', על-ידי אכילתה ניתן להגיע לפסגות באמונה שזכו לה ביציאת מצרים. כמו - כן הלולב והשופר הקרויים בלשון חז"ל 'כלי זיין', כך גם בתשעה באב הבכייה היא כלי עצום ומיוחד להשגת תוכנו של המועד כפי המופיע במגילת איכה: "בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה" (א', ב').
עיקר הבכייה בלילה, ובלילה אין איש שבא לנחמה ולמנעה מלבכות, לפיכך היא בוכה והולכת, ואולי הטעם שהיא בוכה בלילה ולא ביום כדי שלא יראו אותה אויביה וישמחו לאידה. גם בקינות אנו מוצאים את מוטיב הבכייה: "בליל זה יבכיון ויילילו בני" או "אמרתי שעו מני בבכי אמרר".
אכן ניתן לראות שהדברים שהתרחשו לפני יותר מאלפיים שנות גלות, ועדיין תשעה באב היום שבו נשרף בית המקדש וקודש הקודשים בירושלים, הוא יום אבל לאומי לרבים בעולם היהודי. יום של צער ובכי ואמירת קינות. היום הזה מציין לנו את החל העם היהודי בנדודיו בתפוצות הגולה. ביום הזה איבד העם את הקשר הפיזי החשוב שבינו לארצו. אין ספק כי השפעת יציאת עם ישראל לגלות ניכרת עד ימינו אנו. מתקופה זו התפצל העם היהודי לקבוצות ולעדות שההבדלים ביניהם הלכו וגברו באלפי שנות הגלות. הבה נקווה שימים אלה המציינים עבור עמנו את האבל והחורבן יהוו מקור לתקווה לעתיד טוב יותר ולחזרת העם מהגלות הדוויה להתיישבות בארצו המתחדשת.
