התנאי הראשון לקיום הלאומי שלנו הוא לא ימי חג לכבוד חרותנו ועצמאותנו, אלא דווקא
ימי הזיכרון והאבל, שבראשם ט' באב, יום חורבן בית המקדש וירושלים. והיא שעמדה לאבותינו ולנו: שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו ורק העברת המסורת מאב לבן מצילה את הקיום הלאומי למרות החורבן, למרות הרדיפות, על-אף השואה, למרות השכול, למרות שפעמים רבות בהיסטוריה שלנו היה נראה שעמנו עומד בפני כלייה.
זאב ז'בוטינסקי הדגיש דווקא את זיכרון החורבן הלאומי, כאשר לא קרא לתנועתו בשם אחד המקומות בהם נחלו היהודים ניצחונות מזהירים, אלא דווקא בשם בית"ר, המסמל חורבן וקרבות אבודים מראש של יהודים מעטים בכמות אך מלאים בעוז רוח, מול אויב רב בכמות המבקש להשמידם.
בית"ר - ראשי-תיבות של "ברית-יוסף-תרומפלדור" (כך במקור, ב-ת', כשם ש"טורקיה" נכתבת גם "טורקיה"), כדי להנציח ולהתוות כמופת לחברי בית"ר את מעשה ההקרבה של הגיבור הגידם, שהיה גם, יחד עם ז'בוטינסקי עצמו, מייסד הגרעין של צבא יהודי בעת החדשה, ומסר נפשו על הגנת יישוב זעיר כשהיה ברור מראש שאין לקומץ מגיניו שום סיכוי מול הכנופיות הערביות.
מאידך-גיסא, ביתר (ללא גרשיים) היה גם שמו של היישוב מדרום לירושלים, בו הקריב את חייו מנהיג אחר, בעת העתיקה, בימי בית שני, בר-כוכבא, המנהיג היהודי שמרד באימפריה הרומית הכבירה למרות שהיה ברור מראש שהסיכוי לנצח את רומי האדירה היה אפסי, ושהתוצאה תהיה חורבן.
שתי המשמעויות הנ"ל של השם בית"ר, הממחישות את שלשלת ההקרבה היהודית העוברת מחורבן בית ראשון ושני בעת העתיקה עד למאבק על הריבונות היהודית בארץ ישראל בעת החדשה, מסמנות לנוער היהודי את הכיוון האידיאולוגי המרכזי: הנכונות להקרבה עצמית מרצון למען עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, דווקא כאשר המצב נראה אבוד לחלוטין.
עצמאות מדינית בפעם השלישית עלינו לזכור שמתוך 3,500 שנות קיומו של עם ישראל, רק שלוש פעמים הצלחנו להשיג עצמאות מדינית (שנמשכה יחד כ-500 שנה בלבד), אותה איבדנו פעמיים.
עצם העובדה שבעת החדשה הישגנו בפעם השלישית עצמאות מדינית, צבא חזק, עוצמה מדעית וכלכלית וידידים חזקים בעולם, עדיין אינם מבטיחים כלל את עצמאותנו ואינם משמשים ערובה למניעת שואה שנייה ואובדן עצמאותנו המדינית בפעם הנוכחית.
בכל שלושת הפעמים שהצלחנו להקים מדינה יהודית עצמאית - בתקופת דוד, תקופת המכבים ותקופת מלחמת העצמאות - היה זה כאשר התאחד העם כולו סביב שלטון יהודי חזק שהצליח לאחד את הפלגים המפורדים והמסוכסכים של עם ישראל למסגרת מדינית אחת שהקפידה לשמור על הזיכרון הלאומי - מורשת תורת ישראל - ולהעביר אותה מאב לבן. ברגע שהתרופפה הדבקות במורשת והחלה פולשת השפעה של תרבויות זרות לחוגים רחבים וגם לשלטון, החלו פירוד, שִׂנאת חינם ומלחמת אחים שהובילו לחורבן ולאובדן עצמאותנו המדינית למשך 2,011 שנים.
טיפוח אהבת חינם ואחדות מאז הקמתה של מדינת ישראל ועד היום נמשכת עצמאותנו המדינית השלישית 71 שנים בלבד ונשאלת השאלה - האם שוב זכה העם היהודי רק בעצמאות מדינית זמנית, והאם אפשר שבעוד 70 או 80 או 200 או 400 שנות עצמאות יהודית נאבד אותה שוב.
עדיין יש השואפים להשמידנו ועדיין רבים במדינה נוהים אחר תרבויות זרות ומתרחקים ממורשת ישראל - אותם תנאים שהביאו לפירוד ומלחמות אחים ואשר גרמו פעמיים לאיבוד עצמאותנו בעבר. כל אלה חייבים לעורר בנו את הצורך החיוני לטפח אהבת חינם ולהתאחד סביב הלקחים ההיסטוריים שבראשם דבקות במורשת שלנו. רק זה יבטיח את המשך עצמאותנו וקיומנו הלאומי.
