הזדמן לי להכיר אדם צעיר בגיל
אך עשיר בחכמה ובידע לא רגיל.
שפת העברית שבפיו רהוטה ומהוקצעת,
הליכותיו צנועות ומלא הוא כרימון בדעת.
זה מקרוב פרסם שני ספרים מעניינים
הנוגעים לדיני נפשות, בהם עוסק הוא שנים...
לכבודו התקיים כנס בנושא הרגיש
ואף אני רציתי להסתופף בצלו של האיש,
להימנות אל קהל שומעיו של בר אוריין
ושאלתיו, אם יש מי מידידיו שיהיה מעוניין
לקחתני במכוניתו לכנס מחוץ לעיר?
וכך כתב לי הלה בוו'טצאפ מהיר:
"אסדר לך טרמפ, אם תרצי באמת לנסוע
נעמוד בקשר מחר, בלי נדר", קראתי בלי נוע.
"אם אסדר לך, יהיה זה עם חבר יקר שלי
ואת צריכה להתנהג יפה ולא לעשות בושות לי.
הוא אדם עדין וביישן מאד, ויהיה זה אסון
אם לא תשמרי על שפה נקייה, תשמרי על פסון!
אני כבר רגיל אלייך, אוהב ומקבלך כפי שאת
אבל דיר באלק אם תעשי פלברות לידידי המיוחד".
"אשים מחסום לפי", כתבתי באון מלא ריגשה
"אשן במושב האחורי ולא תיגרם לך כל בושה".
"את בסדר, בלהפך", כתב בשפה מתיילדת
"דברו, אבל לשמור על שפה נקייה ונחמדת
הבחור חמוד ברמות ומאד עדין, נא לא להביכו..."
"אתה צודק"! כתבתי ותהיתי אם ברו הוא כתוכו.
"אכן אני בעלת שפה גסה ובוטה
שלא שומעים מאנשים היום כמותה,
אשטוף את הפה בליזול לפני שאעלה למכוניתו
ואם יפנה אליי, אדבר בשפה של שבת, כשפתו".
"לא הבנת אותי בכלל, חס ושלום
הלוואי עליי שפה שבתית כשלך, אתמול כהיום...
אבל מדי פעם מרוב חברות ונפילת מחיצות
את מביכה את סביבתך במילים ובמליצות
ואם אני מבקש טובה מחבר שיושיט לעזרה ידו
איני רוצה שיצא, חלילה, ששכרו בהפסדו".
ולאחר דקה הוסיף אותו בר אוריין
"סתם כתבתי, הכל בסדר"..., כדי לצאת מהעניין
"תתנהגי כמו שמחה ואם יסתדר תבואי בשמחה!
בעז"ה אכיר לך אישיות במוזאון, זו לא בדיחה,
אולי ייצא מכך משהו, מאחראית האירועים במוזאון"
והבנתי שהוא מנסה לפייסני ולרמוז ש"ארוויח" המון!
"יהיה בסדר, אהיה זהירה, אשחק אותה אשכנזייה"
כך אמרתי כדי להרגיע את רוחו ההומייה
ונתתי דוגמה, שדווקא בזכות אותה גישה טבעית ומשוחררת
זכיתי לקבל עזרה מנכבדים, וקשרים איתם אני שומרת:
"פעם אמר עליי אליעזר שמואלי, המנכ"ל לשעבר
של משרד החינוך, שם שימשתי כמנהלת לשכת ס/שר
ש'שמחה היא כמו פרח בר, ולא כמו פרח באגרטל
המסוגלת לנקוש על דלת השר, מבלי שהוזמנה כלל,
להציג עצמה ולבקש את עזרתו בעניין מסוים
והשר המופתע סייע והקפיד שההבטחה תקוים!' "
בינתיים, תוך כדי השיחה המרעננת והמחמיאה
סיפרתי לו על המחזה שכתבתי, עליו אני גאה,
ושהוא התקבל על-ידי בית הספר למשחק "ניסן נתיב"
ושכחנו לרגע על הנסיעה לכנס שיתקיים סמוך לתל אביב.
הוא סיפר לי שהכיר את ניסן נתיב, חתן פרס ישראל
ושישב עמו בבית קפה עם אחותו, וגמר עליו את ההלל...
ואז חזר לתלם ואמר, שהחבר לא אשכנזי הוא
ולא אצטרך "להשתאכנז ולדבר ביידיש", "אז מיהו?"
"הוא בן עדתך", כתב, "תימני למהדרין!"
"אמור לי את שמו", שאלתי, ולהשיב לא ההין
ונותר דבר הטרמפ על בלימה תלוי
והחלטתי, שמבחינתי הדבר לא ראוי!
ליום המחרת, הודיתי לאותו בר אוריין
על "מאמציו" לסדר עבורי את העניין
ולא זכיתי לשמוע את פיו המפיק מרגליות
ועזה החלטתי להיות! – אך בכנס לא להיות!
ואסיים במשפט בשפתי הבוטה והדלה
ואל לכם לחשוב שמלאכתי בזאת קלה:
חכמים, היזהרו בדבריכם במשנה זהירות
שמא תגיעו, מבלי משים, לידי יהירות!