פרופ' סם רקובר פרסם ספר חדש "מי את, רוזלינד"? רומן בלשי על רצח ונקמה. האם ספרו של פרופסור טוב יותר מספרו של כותב אחר? אם יש לו כשרון - בוודאי. רקובר פרסם עשרה רומנים עד היום, מלבד ספרים מקצועיים בפסיכולוגיה, שהיא תחום עבודתו ("כששואלים אותי, אני אומר שאני לא פסיכולוג של אנשים, אלא של חתולים"...) אבל הוא משתפר בכתיבתו הספרותית ו"מי את רוזלינד" בהחלט מעניין וראוי לקריאה. הסיפור, לכאורה, פשוט: מיכאיל וורושילובסקי, בעל דפוס עשיר ונכה בכסא גלגלים, הזמין לארוחת פרידה את שני בניו, אבנר, שמנהל את הדפוס, ואבשלום, שמצייר ומקבל קיצבה טובה מאביו.
מיכאיל, הנוטה למות, מבקש לומר מילים אחרונות אבל מצליח רק לספר סיפור על מפקחת שוש לוגסי, יפהפייה אדומת שער, העוברת מהמשטרה לפרקליטות. פרקליט המחוז מבקש ממנה להכין חוות דעת על תיק רצח של יעקב פרח. בחקירה מגלה שוש, שאחיו של הנרצח נפטר בבית אבות בערך באותו מועד וחושדת ששני האחים נרצחו ועל-ידי אותם אנשים. אבשלום מצייר את דוגמניתו, אבל מסתמך על תמונת ישנה שמצא במגירת אביו והציור מעורר אצלו בכי מר. מדוע? הבן אינו יודע והספר מוליך אותנו במסע מעניין.
לאחר מות אביו מחפש אבשלום תשובות לשאלות: מיהי הבלשית גיבורת הסיפור, שוש לוגסי? ולאן נעלם גרישה, המטפל הצמוד של אביו וגם ידידו מאוקראינה? הספר מוליך אותנו אל רוזלינד, אחותו המנוחה של האב. בסיפור היא דומה לשוש (רוזה, רוזלינד) לוגסי (מלוגנסק שבה החלה העלילה). רוזלינד עוּנתה, נאנסה ונרצחה באוקראינה בעת שנכבשה על-ידי הנאצים. בספר המרתק מתברר גם הקשר אל רצח שני בחיפה.
שאלתי את כותב הספר, שמצא חן בעיני, והוא לא היסס לספר: "הבסיס לכל הכתיבה הוא שאני ממש אוהב לכתוב פרוזה. בוא נגיד כך: מתחילים להתהוות אצלי סיפור, עלילה נחמדה מעניינת או מתהווה מול עיני דמות משעשעת ומעניינת ואז אני מרגיש לחץ לכתוב. אני חושב, שלא פחות מהצורך לכתוב אני חש בצורך לחקור ולנסות להבין תופעות התנהגותיות. "בלש לא רחוק מלהיות חוקר (פרופסור, פסיכולוג חוקר) במעבדה. בלש הוא חוקר בחיים. במעבדה אתה לא יודע מה תהיה התוצאה, כי הטבע מחליט. אבל בסיפור אתה יכול לתפור פתרונות. רק שזה נורא מסוכן. למה? כי אני מצאתי שרוב ספרי הבלשים, כולל סרטים, מסתיימים בצורה ממש אידיוטית. לכן אני מנסה לשקף את המציאות בכתיבת רומן מתח ולהשאיר את הסיום פתוח, אבל בצורה כזו שמבחינה אמנותית הרומן יהיה סגור כמו שצריך, בעיני כמובן".
לכאורה הרבה שאלות פתוחות וארוחת הערב החגיגית לא מספקת תשובות לכל, מה גם שמיכאיל וורושילובסקי נפטר וגרישה, הידיד והמטפל, נעלם עם סכום כסף ניכר. אבל המחבר דאג לסגור את כל הפינות ולכל פניה בעלילה, נמצא הסבר מתאים ומעניין. הסיום מפתיע!
דברים על חופש הדיבור בשבוע שעבר כתבתי כאן על הספר "ילדה רעה" של נעמי לויצקי. בימים אלה של מערכה נגד בית המשפט העליון והערכים של החברה בארץ, יש חשיבות רבה לדברים, שאמר עו"ד אשר לויצקי, אביה המאומץ, של המחברת (עמ' 191). הוא היה מבכירי המשפטנים בארץ, איש ההגנה שהגן על לוחמי האצ"ל והלח"י.
"מצאתי את ההרצאה ההיא של אבי בין דפיו המצהיבים של אחד התיקים בארכיון שלו", כותבת נעמי לויצקי: "חופש הדיבור הוא אחת מהחירויות המקודשות של כל משטר דמוקרטי, העומדת בשורה אחת עם הזכות לחיים, לרכוש ולשויון בפני החוק. אין זו זכות האזרח בלבד, אלא זכותו של האדם בחברה המאורגנת באשר הוא אדם. זהו אחד היסודות העיקריים של זכויות האדם, שיש לדון בו ברטט של קדושה, שהרי היא תולדה של חופש המחשבה וחופש המצפון"...
