מה שקרה למדינת ישראל ב-2014 הוא סימפטום עמוק של התפרקות מערכי יסוד. שר התקשורת
גלעד ארדן חבר לשר האוצר
יאיר לפיד ולחבר מפלגת העבודה
איתן כבל, כאמור, כל אחד מהם ממפלגה אחרת וביחד הם חיסלו את אחד ממעוזי הדמוקרטיה. הם חיסלו את
רשות השידור, את השידורהציבורי. כל זאת כדי להקים שידור ציבורי שיהיה תואם לצרכים שלהם. הכל נעשה תחת עיניו הפקוחות של ראש הממשלה
בנימין נתניהו, ותחת אש, בעת מלחמה עקובה מדם בעזה, כגנבים בלילה. הם גנבו את הדמוקרטיה וקיבלו תמיכה עלובה, אפילו לא חצי מחברי הכנסת. 45 מכלל המפלגות כולל 2 ממרץ הצביעו בעד 11, כאלה שהייתי מגדיר כצדיקים היו נגד ואחד נמנע. בסך-הכל השתתפו בהצבעה 56 ח"כ, אפילו לא חצי. אפשר היה למנוע את זה, יו"ר הקואליציה, יו"ר הכנסת, מזכ"ל ההסתדרות...והרשימה עוד ארוכה...היו יכולים, לטעמי, לעצור את התהליך, אך לא עשו זאת. אנחנו ובהםגם אני שהייתי בקול ישראל במשך 38 שנים ועוד חברי בשידור הציבורי, כאלה שנפגעו צריכים לפעול בשני מישורים האחד האישי למצוא דרך חדשה ולסייע לאלה שעדיין לא מצאו והמישור השני לזכור ולהזכיר לאזרחי ישראל שהחוק ב 2014 הוא חוק ללא מוסרי, לא אתי ופגע אנושות בנשמת אפהשל הדמוקרטיה בישראל.הגישה, שמאפשרת לח"כים מעטים ( פחות מחצי) להחריב את המדינה, היא שיטה נוראית שחייבת להעלם לאלתר. מדובר בתפישת עולם שהשתרשה מאז קום המדינה ובפרט בשנים האחרונות, על פיה אין חובת נוכחות בישיבות ובהצבעות, אלא אם כן מדובר בהצעת אמון. בדרך זו אנומאפשרת למיעוט לקבוע מהלכים קטנים וגדולים כאחד.
דומה שב-2014 נחצו הקווים האדומים והשחורים כאחד, אחת ולתמיד הודגמה הגישה השגויה שעל פיה המטרה מקדשת את האמצעים. תוך ניצול של כללי משחק דמוקרטיים, ניתן לבצע גם מהלכים לא דמוקרטיים, כמו למשל חיסול העצמאות של השידור הציבורי. 45 חברי כנסת מתוך 120 יכולים לקבל כל החלטה שהיא, גם אם היא לא ראויה.
יהיו שיאמרו, בל הבלים, הייתה וועדה ציבורית והיו עוד דיונים רבים וממושכים. על כך אומר, אכן הייתה וועדה והיו דיונים שבהם השתתפו בעיקר קבוצת המיעוט שבסופו של דבר הצביעה בעד החוק. אלה גם אלה היו חדורי משימה ולא הבינו, או שהבינו איך לא רצו להקשיב שאסורלחוקק חוקים כאלה בלי הסכמה מקיר אל קיר ובכלל לא הבינו ולא מבינים שהשיטה של הרוב קובע היא שיטה שאולי נחשבת לברירת מחדל איך כפי שאני מדגים במאמר זה, היא לא ראויה.
הבעיה הזאת עולה וצפה בכל מדינה שבה מקיימים הצבעות. חברי פרלמנט דנים ומתקוטטים בלי הפסקה ומכריעים גורלות גם על חודו של קול וחשים שזו הדמוקרטיה בהתגלמותה. כך בבריטניה שבשל משאל עם, על חודו של קול, נאלצת ממלכה שלמה לנטוש את
האיחוד האירופי. נטישהשהתקבלה על-ידי מחצית התושבים, שכלל לא בטוח שהבינו את המשמעויות הערכיות והכלכליות.
משאל עם נחשב לאמצעי נכון והגון, בדמוקרטיה השתתפותית. אך יש השגות רבות לגבי ההגינות וההוגנות של ההליך, כשהשאלה היא מה הוצג בפני האזרחים. האם הוצגה שאלה אחת ברורה ופשוטה. האם השאלה היא נטרלית או מכוונת לתשובה מסוימת. יש עוד השגות רבות נוספות, שלא נדון בהן כעת, אלא בסוגיה אחת ומכרעת. כיצד נוהגים בתוצאה. הם תוצאה של 50.1% היא ניצחון, האם מתייחסים למשאל שבו השתתפו רק מקצת האזרחים? בכל מקרה דומה שמראית העין של שיתוף הציבור, אותה מראית עין מציקה לכל מתנגדי הברקזיט ובצדק. היא הייתה צריכה להציק גם לאלשתמכו ותומכים ביציאת בריטניה. שכן אפשר וההחלטה הבאה שתתקבל בצורה דומה יכולה להיות לא נוחה.
אזרחים רבים מאוד בבריטניה מוטרדים מההחלטה שהתקבלה, בדרך דמוקרטית. הם לא מרוצים מהתוצאה, אך לא מלינים על התהליך שהם מכירים בו כהליך דמוקרטי. הבעיה היא כאמור החשיבה הבסיסית מהי דמוקרטיה. האם אזרחי המדינות הדמוקרטיות יכולים להביט במראה ולומר שהםרוצים לחיות במדינה שבה רצון העם הוא העקרון המוביל. התשובה הטבעית, כן, בוודאי, הדמוקרטיה היא הפתרון הטוב יחסית לכל יתר שיטות הממשל ובעיקר המשטרים הטוטאליטרים. משטרים שבהם האוליגרכיה, מכתיבה הכל. הדמוקרטיה, להבדיל מאפשרת לאזרחים לקבוע את חזונם, לקבוע את דרכיהפעולה וכך גם להכריע את גורלם, כאזרחים חופשיים ומאושרים במדינתם.
כדי להתעמק בסוגיה, בואו ננסה להבין מהו רצון העם, רצון האזרחים, האם יש רצון משותף? ראשית, בעידן של חופש וזמינות מידע, דומה שהרצון הוא אישי, קבוצתי ולא בהכרח של כלל התושבים במדינה. בעידן של כל אחד יכול וכל אחד חופשי לבחור בדרך החיים, קשה מאודלאתר רצון משותף. קשה אך לא בלתי אפשרי. קשה אמרנו, אך אם אנחנו חפצים בחירות על כל אחד ואחת מאיתנו מוטלת המשימה למצוא את המשותף. הכוונה לדרך חיים שתהיה עליה הסכמה גורפת. משימה לא פשוטה, אך הכרחית, כשמוצאים מכנה משותף, הכללים ברורים, מוסכמים. בקבלת החלטות, מדוברבהסכמות "פה אחד".
כעת דמו לעצמכם פרלמנט במדינה דמוקרטית שבו בכל דיון יש נוכחות מלאה של כל החברים, ללא יוצא מהכלל. דיונים שבהם מקשיבים לנאומים, מגיבים בנחת, מקיימים דיאלוג עד למימוש הסכמה. אם ננסה להקנות לתהליך כותרת, נאמר שהדמוקרטיה שהתהוותה עד כה הייתה דמוקרטיהאנטגוניסטית, דסטרוקטיבית, לעיתים התהליך היה מרוכך קצת יותר, בהתאם לתרבות המקומית. אני מציע מודל של דמוקרטיה קונסטרוקטיבית המבוססת על הסכמות, דמוקרטיה של הסכמות.
אם נחזור אל האירוע המכונן ב-2014 ונאמץ את עקרונות דמוקרטיית ההסכמות, כי אז, כדי לבחון את חשיבות השידור הציבורי יש לקיים דיונים משמעותיים בנוכחות, כל חברי בית המחוקקים. אלה יכולים להעזר במומחים חיצוניים, רצוי לקבל מגוון דעות. דיאלוג בדרך זו, ינתק את מקבלי ההחלטות, משיקולים זרים, שכן בכל רגע נתון עליהם לחתור להבנת התהליכים ולייצור הסכמות והחלטות מוסכמות. תהליך שהיה מסייע גם לאזרחים וגם למקבלי ההחלטות בבריטניה בבואם להחליט אם הם מדינה עצמאית חברה באיחוד האירופי. ברך זו אזרחי בריטניה כמו אזרחים רביםאחרים יחושו שדעתם חשובה ויש נציגים ונציגות בפרלמנט שינסו לגבש עמדה שתהיה מוסכמת, זהו תהליך של בניה מושכלת שנותן גם תחושת שותפות וסולידריות, מקום שבו מקשיבים לכל קול בסבלנות. היום ב 2019 חמש שנים לחוק פירוק השידור הציבורי העצמאי בישראל וממש בפיתחות של ה"ברקזיט" הבריטי, אנחנו חייבים לשנות את התפישה ובהסכמה מלאה לעבור אל מודל ההסכמה, אל הדמוקרטית הקונסטרוקטיבית.
