הסיפור שכתב עוז, בנוי על חליפת מכתבים בתקופות שונות בין אישה בישראל לבעלה הראשון החי בארה"ב, המתנכר לבנם היחיד, כשהשנאה והניכור בין שניהם שולטים בהמחשת העלילה. חליפת המכתבים הנמשכת גם בין אלכס, נמרוד ברגמן, לעורך הדין (יובל ינאי בתפקיד המעניק לו אפשרות להחצין את מלוא כשרונו כאן - כעו"ד, הוא מהוה דמות מפתח במשולש האהבים הרווי יצרים ואכזבות), המייצג את האישה, אילנה (מיכל שטמלר היפה והנשית הכובשת בחום וברגש שלה), ובעלה השני - מישל סומו, אינה בבחינת תיאטרון קריאהחנן שניר, מבכירי הבימאים הישראלים, גורמים לטקסטים של עוז להפוך לדרמה מלאה חיות, למלאי תעצומות רגש ומרשימים. כך הם גם משמשים כלי להבלטת הפער העמוק בין החילונים לדתים בישראל, ואת התקווה שפעם הפער ייסגר. זאת, במונולוג של הבעל השני, החרדי, מישל, לבין הפרופסור השמאלני. המונולג הזה הוא אחד מהעוגנים של המחזה המלא נפתולים ומצבי קיצון נפשיים. היחסים בין אילנה לאלכס, הבעל הראשון, החלו בהיותה חיילת צעירה תחת פיקודו. נמרוד ברגמן כאלכס, מגלם בשכנוע רב גבר שכל מעיניו מסורים לטנקים, והבתוליות והמופנמות שלו נובעים מהיותו חף מכל ידע כיצד רוקמים יחסים עם אשה. אך הקור הרגשי מצידו כלפיה ממשיך לאורך שנות נישואיהם הקצרות, והסטוצים שלה עם כמה גברים מזדמנים יוצרים בו חשד שהבן אינו שלו. ומכאן מקור הניכור שלו לשניהם. על אילנה עוברות שנים קשות. את הילד, בועז (נועם טל החמוד והמלבב) היא נאלצת לשלוח לאחותה רחל (מעין ויסברג בתפקיד כפול גם כמנהלת ביה"ס) בקיבוץ, לפנימיה. מובן שזה יוצר בו רגשי אגרסיה הבאים לידי ביטוי, עד שנפתח לו תיק משטרתי. למזלו, מישל סומו, המכביר עליו חמלה, עומד לעזרתו ומחלץ אותו. כל התהפוכות הנפשיות שעוברות על כולם, ובהמשך, סוחפות אליהן גם את הבעל השני של אילנה, מישל (יורם טולדנו בהופעה הממחישה את גודל כשרונו המגוון, ברגישות ובחמלה שהוא מקרין, ובגילום העולה המתחרד מאלג׳יר עם המיבטא הצרפתי האותנטי) - עולות על בימת בית לסין כדרמה עזת ביטוי, הנפרשת לסירוגין לאורך השנים בהמשך, כשאלכס, פרופסור לפילוסופיה, המשמיע קטעי הרצאות שלו בנושא, מתחיל להבין את טעותו: מכיר בבועז כבנו, ונענה לבקשות מישל לתמוך בבן ובהוצאות שהיו להם. וכאשר הוא נוטה למות, אילנה סועדת אותו בהמון חמלה. מיכל שטמלר בחמלה ובמסירות שלה לבעלה הראשון, כובשת לב. הסצינות בהן מופיעים בועז ואחותו הקטנה יפעת, בתם של אילנה ומישל, מאוד מרנינות את הלב בקסם הילדותי של שניהם. בתוך השפה היומיומית של ההצגה, משולבים קטעים בשפה פיוטית מהקידוש ומתפילות וכן מהתנ"ך, והם שמעניקים לה את היופי הראוי. חבל ששפת התנ"ך, המקור לעברית, הולכת ונעלמת מהשימוש בה. כי כאן, קטעים אלה מעטרים את המחזה ומהווים את הפנינה הספרותית שבו. ככלל, ההצגה מצליחה להמחיש את נפתולי הנפש והסבל האנושי ביחסים שבין גבר לאשה, הנובעים מהניגודים העמוקים בין שניהם. וכן את השינויים ביחסים לאור חלוף השנים והמצבים. התפאורה הבנויה מכלונסאות מתכת המהוות קונסטרוקציה לקופסה, אותה עיצב בחכמה ערן עצמון; התלבושות האותנטיות שעצבה אולה שבצוב, המוזיקה היפה של יוסי בן נון והתאורה מצוינת של זיו וולושין - כולם יוצרים הפקה מעולה המשדרגת את הספר של עמוס עוז לדרמה מרתקת.