בפתחו של חודש אלול, שהוא במקרה גם תחילתה של שנת לימודים חדשה, מתקרב עם ישראל יותר מבשאר חודשי השנה למסורת היהודית: סיורי סליחות, ימי דין, שופר, צום כיפור. גם רבים שאינם מקפידי קלה כחמורה, מתחברים בימים הללו לשורשיהם היהודיים, מתוך הכרה, שבלעדיהם אין לנו מה לחפש בחבל ארץ אכול משטמה זה; שבהיעדרם, אולי באמת כדאי להעדיף את המילקי הזול יותר בברלין.
יהודי ישראל מזהים בחוש פנימי נסתר, את צימאונם להכרת מורשתם היהודית ומבקשים להתחבר אליה. אך אין בכך כדי להרשים את פעילי הפורום החילוני, הקרן החדשה ושאר גופי השמאל, שמבקשים לנתק את מערכת החינוך מכל סממן של מורשת ישראל ודורשים משר החינוך שלא לעסוק בכיתות החינוך הממלכתי בנושאים שיציגו בפני התלמידים את ערכי היהדות והמסורת.
למרות הלחצים הדוסופוביים (כך מכנה, ובצדק, הפרשן והפובליציסט אורי הייטנר, את געוואלד ההדתה), מחובר ברוב המכריע בקרב יהודי ישראל למסורת היהודית, ברב או במעט, ורואה בה נכס תרבותי וערכי, שממנו נובע סוד העוצמה הרוחנית של עם ישראל לדורותיו - גם אם אין זה לרוחם של 'נאורי' השמאל הפוסט ציוני והאנטי ציוני, ובהם סיעת החזית הדמוקרטית בראשות הורוביץ ו
סתיו שפיר, זרזירי המיקלדת מ
עיתון הארץ, וכמה פרופסורים מטורללים.
אפילו מייסד המדינה וראש ממשלתה הראשון
דוד בן-גוריון, אשר התנכר להיסטוריה היהודית שבין שנת 70 לשנת 1897 לספירה (מחורבן הבית עד כינוס הקונגרס הציוני הראשון), והתאמץ למתוח כאן גשר ישיר מן התנ"ך אל הפלמ"ח, תוך דילוג על תקופות הזוהר שבהן נוצרה תרבות יהודית עשירה, הבין ברוחק ראייתו, שללא תודעה יהודית בקרב הציבור החילוני, באמת אין לנו מה לחפש בארץ הזו.
מידות מוסריות לפני 64 שנה (נוב' 1955, חשוון תשט"ז), כתב הזקן לשר החינוך בממשלתו: "...במידה שאני מכיר את הנוער (והמדובר על הנוער הטוב!) - הוא לקוי מאוד מאוד בתודעה יהודית, בהבנת מורשתנו ההיסטורית ובזיקה מוסרית ליהדות העולמית, ויש לדאוג לתוכנית לימודים שתתקן ליקוי זה". במלים בנות זמננו: הבורות במורשת מסוכנת לא פחות, ואולי יותר, מן האויב הערבי.
גם אדמו"ר השמאל יעקב חזן, התבטא בכאב אל מול הבורות של תוצרי החינוך הממלכתי: "רצינו לגדל כאן דור של אפיקורסים וגידלנו דור של בורים ועמי-ארצות". וגם שר הביטחון
יצחק רבין תמך ב-1984 בהעמקת ידע המורשת היהודית בקרב חיילי צה"ל. בישיבה לילית של הכנסת ב-10 בדצמבר אותה שנה, בשעה 1.15 אחרי חצות, השיב שר הביטחון רבין לשאילתה של ח"כ מוחמד מיעארי, על אודות מסע התעוררות שהתקיים בבסיס הצנחנים: "מסע ההתעוררות לפני חגי תשרי המכונים הימים הנוראים, הוא אירוע שהשתתפות חיילים יהודיים בו היא חובה. במסע ההתעוררות מסבירים הרבנים הצבאיים את ערכי החג, את המידות המוסריות ואת משמעות המושג תשובה".
מסעי ההתעוררות נעלמו מן הנוף הצבאי בשנת 2005, על-רקע הגירוש מגוש-קטיף - ההינתקות. צה"ל כולו היה מגויס להצלחת מבצע העקירה, לרבות הרבנות הצבאית הראשית בראשות הרב תא"ל יצחק וייס, שלא התפנתה להקצות כוח אדם לנושא. הדילוג על מסע ההתעוררות בחודש אלול שלאחר ההינתקות, שנחשב זמני, הפך לתופעת קבע, ומאז נעלמו מסעות ההתעוררות מן הנוף הצבאי.
דוגמה מבעיתה לעמארצות שהצמיח החינוך הממלכתי, היא ח"כ
יאיר לפיד, שחולם להיות כאן ראש ממשלה ברוטציה. בטור שפירסם לפני 42 שנה (1977) במעריב, הוא כתב את השטות הזו: "בעוד השבת כתובה בתורה, חנוכה ופורים נזכרים בנביאים, וליל הסדר היא תקנת חז"ל, הרי יום כיפור הוא מנהג שהתחדש בימי האנוסים והאינקוויזיציה ואין לו שום רמז במקורות".
הסכנה האמיתית כל השומע תצילנה שתי אזניו. בורותו הגיעה לתחתית החבית. יום הכיפורים אינו מוזכר בתורה? ארבע פעמים מופיע יום הכיפורים בתורת משה: "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאותיכם"... בעצם, זה לא צריך להפתיע. גם אביו יוסף טומי לפיד, נהג להיכשל כמעט מדי שנה כשכתב במעריב על 'תפילת קול נדרי'. נתהפכה לו תפילת כל נדרי לתפילת קול נדרי, וזה חזר על עצמו שוב ושוב עד שהפך לבדיחה עונתית במסדרונות בית מעריב, בימיו הטובים.
היו זמנים שתוצרי החינוך הכללי, ידעו הרבה יותר. הנה עדותו של אורי הייטנר, בבלוג האישי שלו, לפני שבוע: "לקראת ראש חודש ספטמבר, עולה רמת ההסתה הדוסופובית, עם דחליל ה'הדתה'. המסרונים של המחנה הדמוקרטי, כפי שמרצ מתקראת, הודיעו על הקמת 'קו חם נגד הדתה', להורים החרדים מפני הוצאת ילדיהם לשמד. לא חלילה קו חם נגד אלימות, פדופיליה, הטרדות או שטויות זניחות כאלה, אלא נגד הסכנה האמיתית - חטיפת ילדינו בידי בעלי זקן וקרניים...
"קראתי כותרת אחת על כך שכמות 'שיעורי הדת' בישראל היא פי שלושה מבאירופה. וואו. ובכן, כשאני הייתי תלמיד בחינוך הממלכתי (ה'חילוני') למדתי הרבה יותר תנ"ך מכפי שלומדים התלמידים היום, ולמדתי גם תלמוד, שהתלמידים היום כלל אינם לומדים. חלק ממוריי היו 'דתיים' וחלקם 'חילונים'. ולאורך כל השנים לא הייתי ולו בשיעור דת אחד".
מתוך יושרה אינטלקטואלית חושף הייטנר את שורשי היודופוביה: "אין אלו לימודי דת, אלא לימודי התרבות הלאומית של העם היהודי. הדוסופובים שמנסים להפחיד אותנו מפני שיעורי הדת, מצאו את הנקודה הרגישה להסית אותנו. מה שבאמת חורה להם הוא לימודי התרבות הלאומית של העם היהודי. מה שמעורר את סלידתם אינו הדת, אלא עצם הלאומיות היהודית". לאמור, לא דוסופוביה ולא נעליים. סתם אוטואנטישמיות מאוסה, משוקצת, מניעה את המטורללים ממחלקת געוואלד ההדתה. שונאי עמם ועצמם, שרוצים לכונן כאן מדינת כל אזרחיה, נטולת מינימום של יהדות.
אלא שלמרבה המזל מדובר רק בקומץ מטורללים, שאיש לא סופר אותם. להם מציע הייטנר: "אני בעד שיאפשרו לדוסופובים החרדים להקים, כבקשתם, זרם חינוך משלהם. שימצאו איזו כיתה או תא טלפון ישן לרכז את כל התלמידים שיגייסו".
