לִהְיוֹת בְּצֶלֶם לֹא כְּלָלֵי מִלְחָמָה וְלֹא שִׁיטוֹת לְחִימָה אֶלָּא כְלָלֵי הִתְנַהֲגּוּת לְפִי תּוֹרָה תְּמִימָה בִּהְיוֹתֶנוּ בְּצֶלֶם לִשְׁמוֹר עַל צֶלֶם הָאָדָם לָקַחַת שֵׁבִי בְּמִלְחֲמָה וְלֹא לִשְׁפּוֹך דָּם וְשֶׁהַמַצְפוּן שְׁבְּךָ לֹא יְהֵא נֶעֱלָם אַף כִּי נִצְטַוֵינוּ אֶת עַמֵּי כְּנַעַן לְהַחֲרִימַם אַךְ אִם לֹא יִנְהָגוּ כַּעֲמָלֶק תּוּכַל לְקַיְמַם כִּי הֲרֵי נֶאֱמַר הַבָּא לְהָרְגְּךָ הַשְׁכֵּם וְהָרְגּוֹ בְּרַם כֹּל הַמַּשְׁלִים עִם קִיּוּם עַמֶּנוּ נְמַזְגּוֹ עַל אַף שֶׁמֵּזֶג עַמֶּנוּ אֵינֶנּוּ כֶּמִזְגּוֹ התנהגות ישראל בעת מלחמה הפרשה מתיחסת להתנהגות הלוחם בישראל במלחמה, ולאו דוקא על דרכי לחימה, כפי שמשתמע מהפתיחה האומרת
"כי תצא למלחמה" דהיינו ללמד דרכי לחימה, אלא שהפרשה מדברת על מצב שבו כבר נלחם העם וכבש את המקום שנלחם לכיבושו והתורה באה ללמד את הלוחם ב
"מלחמת רשות" איך להתנהג בנצחו במלחמה זו. אשר לפתיחת
"מלחמת רשות" שתכליתה להרחיב גבולות הארץ אל מעבר ל
ירדן מזרחו וצפונה וגם דרומה קראנו את ההנחיות שניתנו לישראל, במלחמה זו בפרשת השבוע שחלף ב
"שופטים", שם נצטוה ישראל לנהוג כך:
כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך (שופטים כ/',יא). התנהגות העם ב
"מלחמת רשות" שונה מהתנהגותו ב
"מלחמת מצווה", כי במלחמת מצוה,
"נלחמים על הבית" כלשון ימינו, בעוד ב
"מלחמת רשות" נלחמים כדי לְהתְרַוֵּחַ - להרחיב גבולות הארץ. גם ההשלכות של התנהגות הלוחמים בשטח הכבוש בשתי המלחמות שונה היא. רש"י אמר בעניין זה כמעט כך: בעוד במלחמת מצוה הלוחם נלחם לִחְיוֹת והאויב זומם להרוג את הלוחמים, לכן נצטוה הלוחם כך: והכית את כל "זכורה" ונאמר גם כולל
"הטף" דהיינו
טף של אֲנָשִׁים זְכָרִים בכך אני מקים (כשלון הכתוב) והכית את כל זְכוּרָה?
בגדולים. (אלה שיסכנו אותך וילחמו בך להורגך כי אז
"השכם והרגם"). במנין "שבעת עמי כנען" שישראל נצטוה להלחם נזכרו בפרשת שופטים רק "ששה עמים" מתוך השבעה, לא נזכר
"הגרגשי", ברם רש"י מחיל עליו אותם כללים כלומר תֶּחַיֵם אם עשו תשובה ומתגירין. בכך שוב אינם מהווים סכנה קיומית לישראל. לכן נאמר:
"לא תחיה כל נשמה החרם תחרימם" ומנמק מדוע גזר עליהם כך, כי הַשְׁאָרָתָם תביא את ישראל ללמוד מהם לעשות בכל
"תועֲבֹתָם אשר עשו לאלוהיהם" (שופטים כ/יח). רש"י שרואה בצו חמור זה קושי הוא מסתייע באמור בעניין
"מלחמת הרשות" לפי רש"י אפילו אתה מוצא בה משבע האמות שנצטוית "להחרימם" -"להשמידם" אתה רשאי לקימם דהיינו להשאירם בחיים למס וַעֲבָדוךָ (שופטים כ/יא) עד שיקבלו עליהם (עול תשלום) תשלום מיסים ושעבוד (דהיינו עד שיקבלו עליהם עול היותם כפופים לעול מלכות). אלה כללי ההתנהגות שנצטוה העם להתנהג במלחמה. שונה הדבר בכונה ליחס את הגר הגר עם ישראל לאחר כיבוש הארץ וההתנחלות בה. מכאן פרשת
כי תצא למלחמה - דהיינו "מלחמת רשות" שבה מנצחים ולוקחים שבויים, כאן הכתוב להזהיר את ישראל להתנהג באנושיות לשבוי וביחוד ל
"אשה שבויה", לבל תפגע בכבודה שנאמר:
"וחשקת בה", שא אותה לאשה ותן לה שהות של שלושים ימים להתגבר על צערה ורק תשא אותה לאישה. והשובה מוזהר
לבל יִסְחַר באשה השבויה ולא
יתעמר בה, ואין להפלות בינה לבין האישה שנשואה לו לפניה. ולא להפלות בין ילדיה לבין ילדי האישה הראשונה שנשואה לו. ללמדך כי התורה נותנת חשיבות לאדם שנברא בצלמו של האלוהים כולל האישה שנבראה מצלעו של האדם שניהם כגוף אחד.
דין עמלק איננו כדין עמי כנען כפי שכבר נאמר לא פעם במסגרת כזאת על עמלק עם פחדן על כן הוא רוֹפֵס לא בכדי הוא תוקף מן העורף את הנחשלים והעיפים (כדרך הטרוריזם הערבי או האיסלאמי בימינו) כי הרי איננו מסוגל להלחם פנים אל פנים, לכן בתורה דינו איננו כדין עמי כנען במסגרת כיבוש הארץ על-ידי ישראל בהנהגת יהושע. לא בכדי מסתיימת הפרשה במפטיר במצות אלוהים לאמור:
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאצכם ממצרים, אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוהים (כה/יז). מכאן התורה מצוה על ישראל לגבי עמלק לנהוג בו שונה מעמי כנען לאחר שתגבר עליהם ותשב בטח בארץ:
"תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (כה/יט). אלה דברים חדים וחד-משמעיים כאומר ה' לישראל, היה ואתה ישראל לא תעשה כן אזי אני:
מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (שמות יז/יד). כאמור מדובר בעם שאיננו מסוגל להלחם פנים אל פנים. כפי שכבר נאמר במסגרת זו שערביי ארץ ישראל שֶׁבְּעִקָּרָם בדווים אשר פלשו אליה ממדבריות ערב, עם התפשטות האיסלאם וקבעו ב
פרוטוקולים של זקני ציון כי הם
"עמלק", זאת כדי לאמר, כי מיד אחר יציאת ישראל ממצרים נלחמו בישראל כדי למנוע ממנו לממש את הבטחת הקב"ה לו דהיינו לרשת את הארץ הזאת. כמובן אין שחר לקביעה זו, הרי הם בדווים אשר עם התפשטות האיסלאם פלשו לכל ארצות המזרח התיכון: לעירק לסוריה ולבנון ולארץ ישראל ולמצרים וללוב ואל ארצות המע'רב (מרוקו ותוניס) עד ספרד ופורטוגל ובכוח חרבם השליטו את האיסלאם, גם בארצות נוספות: טורקייה, פרס פקיסטן אפגניסטן ועוד עמים אחרים שאלצו אותם בכוח חרבו של מוחמד להתאסלם. לא בכדי הפולשים מן המדבר הערבים, נוהגים כעמלק התוקף מן העורף את הנחשלים והעיפים (לא פלא שכך עושה הטרוריזם הערבי או האיסלאמי בימינו) כי הרי אם אכן הם העמלקים הם עם שאיננו מסוגל להלחם פנים אל פנים, ובכל פעם שנסה להלחם פנים אל פנים נכשל וזה לאורך ההיסטוריה, הן בתקופת המדבר כשישראל רק החל להיות עם גבר במלחמת פנים אל פנים את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן ואת בלק מלך מואב ובמלחמת השחרור חדש קוממיות ישראל בארצו ובמלחמת ששת הימים חזק בריחי שערי ירושלים והחזיר עטרה ליושנה ובמלחמת יום הכפורים שבה הופתע ישראל במלחמה פנים אל פנים הרחיב ישראל גבולותיו בדרום ובצפון ובמזרח ובים.
יחס אדם אל זולתו וכי איש בחטאו יומת באמרה שבכותרת אין
הכוונה להמתה ממש, אלא רק ל"ענישה", לא עוד מבול ולא עוד הפיכת סדום ועמורה כל חוטא ישלם על חטאו, זאת קובעת התורה וההלכה על פיה וזה ביחסים שבין אדם לחברו ובין אדם לרשות. הפרשה מקדישה פרק חשוב בדיני הליכות והתנהגות ובדיני נזיקין, והשמירה על הטהרה וְהַקְּדֻשָּׁה, בעיקר על טָהֳרַת הַנֶּפֶשׁ וטֹהַר הַמִּדּוֹת כמו:
לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית אלוהיך (כג/יט). וכן על חובת כל בן אדם מישראל לנהוג בחברו בן עמו ישראל וגם כלפי אדם אחר לפי הצורך ביחס אנושי ובאהדה רבה ואף לעזור לו שנאמר:
לא תשיך לאחיך (לבן עמך) נֶשֶךְ כֶּסֶף נֶשֶךְ אֹכֵל נֶשֶׁךְ כל דבר אשר ישך (כג/כ) וגם כשאדם מתחייב לעשות דבר מה חיב לקים התחייבותו שנאמר:
מוֹצָא שְׂפָתֵיךָ תשמור ועשית כאשר נדרת...אֲשֶר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ (כג/כד) כן עוסקת הפרשה ביחסי שבין עובד ומעביד שנאמר:
לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך ביומו תתן שכרו (כד/יד,טו) וחוזרת הפרשה מפי משה בהרצאתו על מצוות ומעשים שכבר נאמרו כי הרי הדברים כאן נאמרים כסקירה או תזכורת של משה לעם, בכל הנוגע לקיום מצוות ומעשים אשר כבר דובר בהם בארבעת חמשי התורה שקדמו לחומש דברים, ביטול
הָעֹנֶשׁ הַקִּבּוּצִי כמו המבול והפיכת סדום ועמורה, מכאן ואילך נאמר:
איש בחטאו יומת (יענש) גם לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומת (כד/טז). התורה איננה פוסחת על היחס לחיה ולבהמה, פשוט כלל צער בעלי חיים אשר קבל ביטוי בפסוקים:
לא תחרש בשור ובחמר (כב/')
לא תחסם שור בדישו (כה/ד)
לא תבשל גדי בחלב אמו (ראה יד/כא). למרות שכבר דנו בכנענים וביחס אלוהים עם כיבוש הארץ, חוזר הכתוב ומזהיר אותנו:
לא תתעב אדמי כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו (כג/ח) ושוב חוזרת הכתוב על היחס ל
"עבד", הפעם לא נזכר אפילו עבד כנעני של ישראל שברח ולאו דוקא
"עבד עברי" שם נאמר:
לא תסגיר עבד אל אדניו אשר ינצל אליך מעם אדניו (כג/טז). לקראת שנת תש"ף נזכרת התרומה שעל האדם לתרום למקדש או לבית כנסת ולנצרך. בעניין זה נאמר: שהמבטיח צריך גם לקיים, ביחוד לא לגזול את רכוש זולתך שנאמר:
כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שָׂבְעֶךָ ואל כליך לא תתן (כג כה).
לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך (כד/יד). מצוות אלו מלמדות על היחס שלך לזולתך שתהא זו בהבנה ובחמלה וביושר. והנה גם מצוות אשר לכאורה נראות מוזרות כמו:
לא תזרע כרמך כלאים (כב/ט).
לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו (כב/יא) מצוות אלו מלמדות אי-שימוש בדברים מנוגדים זה לזה.
לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה (כה/יג)
איפה ואיפה גדולה וקטנה (כה/יד)
והשופט-הַדַיָּן לא להטות משפט ביחוד כשמדובר בגר יתום ולא תחבל בגד אלמנה (כד/יז). גם להיות נדיב כלפי הנצרך והזקוק לעזרה, כמו שנאמר:
כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו, לגר ליתום ולאלמנה יהיה (כד/יט) זכור לעשות חסד ותן משלך לנזקקים.
מוּטָב שֶׁהַמִּלְחֲמָה תִּהְיֶה מוֹצָא אַחֲרוֹן כִּי לֹא כְּלוֹחֵם בַּקְרָב כְּמִי שֶׁיּוֹשֵׁב בַּסָּלוֹן כִּי בְּתַחְבּוּלוֹת עֲשֶׂה לְךָ מִלְחֲמָה שָׁם נֶּאֱמַר לֹא בִּכְדִּי זֶה נֶאֱמַר יַעַן כִּי זֶה הוּכַח בַּעֲבָר כִּי כֹּל דּוֹחֶה יָד לְשָׁלוֹם עֻזּוֹ נִשְׁבַּר בְּרַם נֶאֱמַר גָּם אַל יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ שֶׁמְּעוֹדֵד מִלְחֲמָה וּמִן מֵהַקְרָב הוּא בּוֹרֵחַ כִּי הֲרֵי עַמֶּנוּ מוּל אוֹיֵב נָטוּל מַצְפּוּן אַכְזָר סוֹפוֹ לְהִשָּׁבֵר וְלִפּוֹל אִם בְּסַבְלָנוּת נִתְאַזַּר וְאִם לֹא נֶיַדְעוֹ מָה מְצַפֶּה לוֹ מָחָר בַל נִשְׁכַּח גָם כְּלָל חָשׁוּב רִחַמְתָּ עַל רָשָׁע בּכַךְ הִתְאַכְזַרְתָּעַל צַדִּיק שֶׁמֵרָחֲמֶיךָ נִפְגַּע חָשׁוּב לִהְיוֹת אֱנוֹשִׁי אַךְ לוֹחֵם וְגָם צוֹדֶק וְלֹא לָתֵת לָאוֹיֵב לְהַכּוֹת מִן הָעֹרֶף כַּעֲמָלֶק וּבְכַךְ נֶלַמֵּדנוּ מִן הַתּוֹרָה פֶּרֶק. 